ראיתי אותו ממש רק שלוש פעמים בחיי. פעם ראשונה היתה כאשר הייתי תלמיד בשמינית ההומאנית-הספרותית בתיכון חדש בתל אביב, ונלקחנו כולנו אחרי יום הלימודים באוטובוסים לבסיס צה"ל בדרום הארץ, ושם ישבנו על הקרקע קבוצות-קבוצות, אולי היו גם תלמידים מבתי ספר אחרים, והנה הופיע לפתע משה דיין ודיבר אלינו, ללא מיקרופון. תיארתי זאת בספרי "אומץ" (1997):

יום אחד, לאחר הלימודים, לוקחים אותנו באוטובוסים דרומה, לבסיס השיריון בג'וליס. עורכים לנו סיור בין הכלים הכבדים, מושיבים אותנו על צלע גבעה, ולפתע עומד מולנו למטה הרמטכ"ל, לבוש ברישול, ללא כובע, בקושי רואים את דרגותיו, ומתחיל לדבר – בשקט, בפשטות, כלאחר-יד. אינני זוכר כל מה שאמר, אבל כוונתו נחרתת בי – צה"ל זקוק לי ולחבריי בכל המקצועות, ובעיקר בחיל השיריון.

כמובן שאנו מתעלמים מדבריו ואיננו משנים את דעתנו – נתגייס לנח"ל, חיל שבו אנו גאים מאוד, בייחוד בזכותה של להקת הנח"ל; נמלא משימה לאומית ו"חלוצית", ובלבד שלא ניטמע בערב-רב של הצבא הכללי, של שנות העלייה ההמונית.

משה מתנגד למתכונת השירות בנח"ל. מאשימים אותו, כי כאיש תנועת המושבים הוא פועל נגד הקיבוצים, שהם הנהנים העיקריים מהנח"ל. אבל לא זו הסיבה. לדעתו, יש נזק בכך ש"מיטב הנוער", ממנו צריכים לבוא טובי הלוחמים והמפקדים, משרת במסגרת צבאית למחצה, חקלאית כביכול, ומוריד את הרמה הממוצעת של שאר יחידות צה"ל. הוא גם יודע, שרוב יוצאי הנח"ל אינם נשארים בהתיישבות, כך שגם המטרה הלאומית, שכה חשובה לבן-גוריון, מושגת בהצלחה של אחוזים ספורים בלבד. לא מקרה הוא, שבתקופתו מוסיפים לנח"ל גם "אימון מתקדם" ממושך הכולל צניחה, משלבים בגרעינים ובהיאחזויות חיילים וחיילות "בודדים", מרקע חברתי שונה, וממשיכים לשלוח להדרכה ולקצונה "אחוזים" מכל גרעין.

לאחר סיום הלימודים אני אכן מתגייס לנח"ל, וזאת לא רק בגלל קריאתו של בן-גוריון אלא קודם כל כדי לעבור את תקופת השירות הצבאי, קשה ככל שתהיה, עם חבריי לגרעין. לאחר תקופת טירונות ממושכת ומשפילה, ששוברת בי הרבה מהנכונות לשרת בצבא, אנו מתיישבים בעין-גדי. אני מוצא בכך סיפוק רב יותר מאשר בשירות צבאי בסדיר ובקבע, תפקיד שבו היה דיין רוצה לראות אותי ואת חבריי. כרבים אחרים אינני מתמיד ב"חלוציות" שלי, ועוזב את הקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה.

גם את הפעם השנייה הזכרתי ב"אומץ":

במחצית השנייה של חודש מאי [1967] אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס", בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה."

המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.

ואכן, זמן לא רב לאחר שובי לתל-אביב אני מקבל קריאה להתייצב ביחידת המילואים שלי, מגייס בלילה את האנשים שברשימת הכתובות שלי, ובבוקר מתייצב בבסיס החטיבה בתור חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת אקליפטוסים בצריפין.

והפעם השלישית שראיתי אותו חי היתה כאשר פגשתי יום אחד לפני הצהריים, ברחבה שלפני היכל התרבות בתל אביב, את במאי הקולנוע יגאל בורשטיין ויחד נכנסנו להיכל, שבו התקיימה ועידה של מפא"י ושם על הבמה ראינו את משה דיין עומד ונואם.

לימים קיבלתי על עצמי לכתוב עליו את הביוגרפיה "אומץ, סיפורו של משה דיין", שיצאה לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון בשנת 1997. השושבינים לספר היו זלמן שובל וחיים ישראלי. דיין כבר לא היה אז בחיים, אבל יש לכך הקשר נוסף, שגם עליו אני מספר ב"אומץ":

אסתר ראב [דודתי אחות אבי] הכירה את שמואל דיין [אביו של משה] בהיותו פועל בפתח-תקווה, עוד בטרם הגיעה דבורה [אימו של משה] ארצה. כאשר ברחה אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בשלהי 1913, היתה מאוהבת גם בשמואל דיין, שכבר נמצא בדגניה, וכינתה אותו ביומנה בשם "דין הגלילי". נשתמר אפילו מכתב נרגש ששלח לה באביב 1913. בואה של דבורה לדגניה שינה כנראה את יחסו של שמואל לאסתר. אילו נישא שמואל לאסתר, היה משה בן-דודתי.

אהוד בן עזר