הוא היה שומר רכוב על סוס ומזויין ברובה-ציד של אחוזת קלמניה. אביהם של אהוד, גיורא ודוד.
אהוד היה בן-גילי, שכן וחבר באותן שנים. ביתם היה בדיוק מול ביתנו. ישראל היה צד ארנבות ופושט את עורן ונותן לנו למזכרת את קצות זנבותיהן השעירים וכן את תרמילי הרובה הריקים שבחלקם עשויים קרטון והדיפו ריח אבקת-שריפה ועליהם היו מצויירות חיות ציד. הוא היה צד גם יונים בכדור מיוחד שיש לו רסס קליעים רבים וכך תופס אותן כשהם עומדות בקו ישר על המקצוע, הזווית של גג הרעפים באחוזת קלמניה, ומפיל בבת אחת כמה מהן.
הקדשתי לו חלק ניכר שרובו מדויק בפרק גדול ומפורט "זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד" בספרי "ספר הגעגועים".
הקטע הזה הוא ציטוט מרשימה שלו שהתפרסמה בשמו ב"ספר השומרים" והבאתי אותו באותו פרק ב"ספר הגעגועים":
"טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציִד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצוין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שׁוּחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס.
"הציִד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים."