את אהוד היכרתי כאשר עברנו מפתח-תקווה לקלמניה בשנת 1944 כאשר אבי בנימין התמנה למנהל אחוזת קלמניה, וגרנו שם עד שלהי 1947, שאז חזרנו לפתח תקווה. למדנו יחד בכיתות ג'-ו' בבית הספר לילדי עובדים בצופית והיינו הולכים לשם ברגל כל בוקר דרך הכרם של קלמניה שגבל בצופית. אהוד היה נער חזק, קלסתר פנים מרובע, ובעל לב טוב. לאחר שעזבנו את קלמניה לא נשמר הקשר איתו. תיארתי אותו בדמותו של גיורא ברומאן לבני-הנעורים "לשוט בקליפת אבטיח" שחזר והופיע בגירסה חדשה בשם "ספר הגעגועים": "גיורא לא היה שמן אלא מוצק. היה לו מבנה גוף מרובע ועורף עבה ועיניים כחולות מימיות-מעט וידיים שריריות וחזקות ושיער חום-בהיר קיפודי וקצר."

אחת התמונות היפות הזכורה לי מימי חברותי עימו היא שאנחנו הולכים בבוקר עם הילקוטים לבית הספר בצופית, וכאשר אנחנו עוברים על פני המיקשה של קלמניה, שנמצאה ממערב לאחוזה, בין הכביש לפרדסים, גיורא בוחר אבטיח, קוטף אותו ונכנס עימו לפרדס וטומן אותו בתעלת השקייה מבטון שבה זרמו כל הזמן מים קרים. ובצהריים, כאשר אנחנו חוזרים מבית הספר, הוא מוציא את האבטיח הקר ופורס אותו ושנינו זוללים אותו.

ועוד תמונה זכורה לי מאותם ימים: בין הכרם למיקשה של קלמניה היתה שדרה של עצי תאנים לאורך מה שהיום הוא הכביש (שלא היה קיים בראשית שנות ה-40) שמוליך לבית ברל ולקיבוץ ניר אליהו. אהוד ואני מטפסים על עצי התאנים וקוטפים וזוללים ככל יכולתנו, ורק המיץ הלבן של התאנה הקטופה צורב את ידינו.

לימים בנה אהוד את בית משפחתו במושב צופית והיה חקלאי חרוץ כל ימיו.