נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ל'
מהומות

ניסים לוי חמק דרך הגדר האחורית. נפרד מדנינו, ואולם במקום לברוח עמד, לא הרחק משם, והשתדל לקלוט מילים מתוך ההמולה.
הספיק עוד לשמוע את דנינו קורא במיקרופון: "חברים, חברים – " ואמר בליבו: "עכשיו הוא יסביר להם, אבל מה? לא חשוב. הם יבינו, ואולי יפחדו. הם יודעים שהכול רק מקרה. הרי כולם ישבו איתו אתמול אחרי-הצוהריים בבית-הקפה של אַבּוּ-סנין, וכולם עדים כי מרגע שחזר מן העבודה ועד לשעה מאוחרת בערב היה שם. הוא אינו אשם, בשום פנים, ולא הוא האדם שהיה האחרון לשכב איתה. דנינו יסביר להם. כולם יודעים מי אימא שלה, ומה נטפלו אליו? וחדידו זה, המשוגע, כיצד דיבר בחתונה? – פחד. האם דנינו יֵדע מה להסביר? הרי הוא לא היה אתמול בבית-הקפה, ואולי שמע, ואולי הוא לא רוצה להסביר? מה איכפת לו שידפקו את ניסים לוי? זה רק יועיל למעמדו בכפר ובמחצבה.
"מדוע הוא לא מדבר יותר? הרי אמר: 'חברים, חברים.' והנה גם החשמל כבה, ועדיין הם צועקים. אלוהים, מה הם מתכוננים לעשות?"
אחד הילדים קרא לפתע בחשכה, ממש על-ידו:
"הנה הוא עומד כאן, מקשיב מה שמדברים עליו!"
ניסים נחרד. "מה זה עניינם?" הרים אבן לזרוק בילד: "חמור!" – אך עד שהספיק לפנות כלפיו שמע רעש מוזר, כקול של ים השוטף מולו. "מה להם? השתגעו כולם?"
"איפה?"
"איפה הוא?"
"רוצח!"
"מנוּול!"
"הוא זיין גדול!" – "הוא זיין גדול!" – "אנחנו נִתלֶה אותו על הזיִן שלו!" – שמע קולות מן החצר והסימטה.
והילד שגילה אותו רץ לקראתם וצעק: "היה פה! היה פה! אני בטוח, אני נשבע לכם, רצה לזרוק עליי אבן."
"כן, אני כאן!" רצה לצעוק, "עומד כאן, מוכן להסביר, מוכן להביא עדים על הכול, על הכול! אבל היכן העדים? האם גם הם נגדי יחד עם כל הקהל? לא ייתכן. הרי מישהו צריך להסביר שהייתי בסדר, מישהו צריך להבין אותי ולהגן עליי שעה שאינני יכול לעשות זאת בעצמי. שאני אלך הביתה, אל ציפורה? היא יודעת הכול, היא שמעה והבינה אותי ויודעת שאני לא אשם. היא תוכל להסביר, ואם יראו שהיא מגינה עליי, שוב לא יוכלו לטעון נגדי. אני לא ארוץ, לא אברח, אני לא אשם. אם הם רוצים לדבר איתי – שיבואו אליי לבית."
וניסים פנה אל ביתו בפסיעות רגילות. לפתע השליכו אבן. שמע כיצד היא פוגעת בעץ ממול. "לא קרה דבר – " הרגיע את נפשו. והנה השליכו אבן שנייה, ושלישית, ואחריה מטר של אבנים שרק בנס לא פגעו בו. "אני לא בורח," מילמל, "אני רק הולך מהר, מפני שאי-אפשר להסביר להם דברים באמצע הרחוב."
שמע קוראים בשמו:
"ניסים לוי!"
ואחר-כך במקהלה:
"נִי – סִים לֵ – וִי!
ני – סים ל – וי!"
והאבנים מוסיפות לעוף. סימן שהאנשים אינם רחוקים כל-כך, והם בוודאי רואים אותו. פסע פסיעות גסות, מהירות. אבן קטנה, בלתי-מזיקה, נחתה על עורפו. הוא נרעד. אני לא ארוץ. עוד מעט והדברים יתבררו. אבן נוספת פגעה בגבו. ניסים נאנק מכאב, וזיעה קרה עלתה במצחו. מקהל הקולות החלה קוראת בקצב:
"מנוּול – לוי! מנוּול – ניסים! מ – נוּול ל – וי! נהרוג אותך! מ – נוּול ני – סים! נהרוג אותך!"
ורק כשהיו קרובים אליו כעשרה צעדים החל להימלט מהם. "אֶל ציפורה. היא תסביר, היא תעצור בעדם? האם תגן עליו? לא חשוב. די שתבין, די שתדע. אפילו יעמדו כולם סביב הבית ויזרקו אבנים, ולא ירצו לשמוע לדבריו ולדבריה, מה איכפת לו? די שיש מקום להימלט מפניהם, בלי שתרגיש את עצמך אשם."

"בָּרח," קרא אחד הילדים.
"יא ממזר, נוציא לְך את העיניים!" קרא שני.
חדידו רץ ושני בחורים גברתנים מחזיקים אותו בזרועותיו. הוא נשם בכל כוחו, ורגליו נגררות אחריו, כאילו אינן שלו.
"עזבו אותי!" לחש, "אני נחנק, אני מת."
השניים לא שׂמו לב לבקשתו והוסיפו לגרור אותו עימם. מרגע לרגע כלו כוחותיו. לבסוף נעצרו וקראו אליו:
"מה לך, חדידו? עוצר את כולם."
הרדיפה נפסקה לרגע, כדי להמתין לו. רק הילדים המשיכו במרוצתם, קלי-רגליים, כפלוגת חלוּץ.
"אני מפחד!" קרא חדידו.
"מה אתה מפחד?" אמרו לו, "אידיוט! צריך להעניש אותו על מה שעשה לבת שלך. הוא מנוּול."
"גם אתם מנוּולים!" אמר חדידו.
"הוא משוגע! הוא שיכור!" קראו מן הקהל.
"למה אתם עומדים? נמשיך לרדוף אחריו," אמרו אחרים.
חליפה ניגשה אליו, מזיעה ומשולהבת, כל הדרך הלכה בין הראשונים וצעקה בכל כוחה. "תגיד, חדידו," אמרה לו ונתנה קצב ביד: ""מ – נוּול – לֵ – וי – שזיין – את הבת שלי!"
וכל הקהל אחריה.
"יופי, חליפה!" – "תיתני לו!"
חדידו שתק. מישהו אמר: "הוא בוכה!"
חליפה עמדה מולו וחזרה שוב על הפזמון. תקעו לו מרפק בצלעותיו, ולבסוף חזר בקול חלוש ושיכור על המילים.
"יופי!" צעקו כולם, "איפה ניסים לוי? נלך לתפוס אותו!"
"למה הפסיקו לרוץ?" קראו אחדים.
"לא צריך שנרוץ אחריו, חברים," אמרה חליפה, "הוא כבר לא יברח מן הידיים שלנו, והילדים כל הזמן רודפים אחריו. אַל תדאגו, עוד נגיע אליו."
והם הלכו בחבורה גדולה ובראשם חליפה וחדידו. השאר החזיקו בידיהם קופסאות ומקלות ולוחות-פח והִכו בהם בקצב ההליכה. מישהו הדליק כמה סמרטוטים רווּיים בנפט ותלויים על מוטות – והללו האירו את הדרך כלפידים. במאסף הלכו נשים ויללו בלי הפסק וקוננו כשהן שׂמוֹת אצבע על פיהן ומשמיעות צעקה אחת ארוכה וקטועה. דנינו צעד בצד התהלוכה, מסתכל, רוצה להיכנס פנימה וחוזר ומסתכל מן הצד, רוצה לעצור ולדבר אליהם ומיד מתחמק ומחליט לחזור לביתו. אולם הסקרנות גרמה לו להמשיך וּללווֹתם.
ההולכים בראש חזרו בלי הרף על הקריאה:
"מ – נוּול – ל – וי! – נהרוג אותו!"
והלכו, צמודים כתף אל כתף, כשהם קוראים פעם בשמו הפרטי ופעם בשם-משפחתו, רוקעים ברגליהם, מעלים אבק ומַשׁרים רוח של אחדות וקצב בכל התהלוכה. עד שהגיעו לביתו של ניסים כבר ניראו כגוף מאורגן ואַלים וגדול, ולו מנהיגים ומונהגים, סיסמאות ונשק וקריאות-קרב, חיל-חָלוץ ומאסף, ולא ניתן להכיר בהם את הקהל העליז מן החתונה שמילא את חצרו של דנינו רק לפני מחצית השעה.

ביתו של ניסים לוי היה מוקף עשרות ילדים שעמדו והמטירו אבנים על הקירות ועל החלונות ועל הדלתות. הבניין היה מואר כולו, ובתוכו התרוצץ ניסים מחדר לחדר בצעקות:
"ציפורה! ציפורה!"
אנשים נהרו לתוך החצר, דרכו על ערוגות הפרחים, עקרו ברגליהם ובידיהם אבנים מן המדרכה ומן השבילים שבגן והשליכו על הבית מכל הבא ליד – פחים, עציצים, קופסאות, שתילים, מעדרים, וגזרי-עצים. אחר-כך החלו לשבור את עצי-הפרי, הפכו לול קטן שעמד בפינה, וכמה מן הילדים ניצלו את ההזדמנות וסחבו מן החצר החוצה כלי-עבודה, ומריצה, ותרנגולות אחדות שהתרוצצו בבהלה, ופירות, ועוד חפצים שונים שהתגוללו פה ושם. מישהו הטיל לפיד בוער בלול הקטן, ומיד נדלק והאיר באור גדול את החצר כולה. אנשים הוסיפו ארגזים ריקים למדורה. בינתיים גרמו האבנים נזק ניכר לבית. חלונות התנפצו, הדלת נפרצה, והמסדרון התמלא שברי-לבנים וגזרי-עץ. לתוך הבית עוד לא העֵזו להיכנס. רק אחדים פרצו מאחור למיטבח והוציאו משם כמה כיכרות-לחם לקהל. הלחם עבר מיד ליד, תלשו ממנו, תלשו זה מידיו של זה בתאווה עצומה כאילו לא חזרו זה עתה כולם מסעודת-חתונה דשנה, אלא הלחם מצילם מרעב גדול לאחר תקופה ארוכה של מחסור.
"קח!" – "קח!" – משכו זה מידיו של זה, "לחם של ניסים לוי, קח – זה טוב!"
באחד מאגפי הבית יללו וצרחו ילדיו של ניסים: "אימא! אבא! אנשים, לכו מכאן! אנשים רעים!"
וניסים התרוצץ כל הזמן מחדר-השינה למסדרון, ומשם לחדר-האורחים וחזרה, וקרא בקול לא לו, בעיניים פקוחות לרווחה ובאגרופים קפוצים:
"ציפורה! ציפורה!"
אבנים נפלו לתוך הבית בעד החלונות, נחתו על השולחן, הכיסאות, והרצפה, שברו את זכוכיות המזנון, את לוח-הזכוכית של השולחן, את כוסיות-היין שבמזנון. מכל עבר ניבטו אליו חבורות של אנשים משולהבים שהיו עומדים ומקללים אותו וזורקים אליו אבנים. החצר היתה מלאה בהם.
העמיקוּ לחדור לפנים הבית. חלק כבר עמדו במסדרון, חלק הוסיפו לשדוד את המיטבח ולחַלק בקהל את המצרכים שמצאו בארונות. מישהו בעט במקרר החשמלי. אחר צעק אליו: "אידיוט! אל תקלקל את הדלת כדי שנוכל לפתוח ולראות מה יש בפנים!"
רובם היו מן הפרחחים שקראו "דנינו-מברגינו" אחרי-הצוהריים, ועתה עמדו בראש זורקי האבנים והפורצים לתוך הבית. המבוגרים נשארו בחצר והוסיפו לצעוק, לקלל, ומפעם לפעם השליכו אבנים אל החלונות.
פתאום האירה אלומת-אור של מכונית את הרחוב.
"משטרה!" – "המשטרה באה!" – צעקו העומדים ליד השער, אבל לפני שהספיקה השמועה לעבור בקהל כבר קראו אחרים: "זה סתם טכּסי ולא האוטו של המשטרה. אין מה לפחד."
חלק מן הקהל יצא לרחוב והוסיף לצעוק ולנופף בידיים. המכונית החליקה בחשאי ונעצרה ליד השער. מיד הוקפה אנשים שתקעו ראשיהם פנימה ונופפו באגרופים.
"כאן הבית של ניסים לוי?" שאל הנהג כשהוא מַחנה את המכונית בזהירות כדי שלא לפגוע באנשים. אבן חלפה ליד ראשו, ומיד פתח את כל החלונות.
"מה אתה עושה?" קרא ספראי.
"מוטב שידחפו את הראשים שלהם פנימה מאשר יזרקו אבנים בשמשות. תן לי לטפל בעסק, אני יודע מה לעשות."
ספראי היה חיוור כסיד. "מה מתרחש כאן?"
אנשים הציצו לתוך המכונית. מישהו צעק: "חליפה, הנה בא האיש של בעלך! בואי הנה, תשאלי אותו איפה בעלך?"
"מה אתם מדברים?" קרא ספראי, "השתגעתם?"
חליפה באה במרוצה מן החצר וניגשה למכונית. "מי הוא זה?" שאלה.
"הנה, הנה, חליפה, הוא האיש שיושב אחורנית."
"תנו לי, אני איכנס לדבר איתו," אמרה. חלוקה היה קרוע, ידיה מלוכלכות בנפט, בפיח ובעפר. שׂערהּ היה פרוע ועיניה מבריקות משינאה.
"זוזו הצידה," פקדה ופתחה את הדלת האחורית. ספראי התכווץ בפינת המכונית.
"מי אתה?" שאלה.
"זה הפקיד של המחצבה," קראו הקולות מאחוריה. "משה דויד סיפר לנו היום שדיבר איתו, ואַת הלא אמרת לנו שהתעכב בעיר בשבילו."
"איפה משה דויד? איפה הבעל שלי?" שאלה אותו.
"תסלחי לי, גבירתי, אני לא מכיר את הבעל שלך," ניסה ספראי לענות לה בנימוס. מין שֵד קטן החל מדגדג בו, עד שעלה בו רצון לפרוץ בצחוק. "אלוהים," אמר לעצמו, "אני כבר רואה את כותרות העיתונים של מחר: 'מזכיר אירגון הפועלים הוּכּה בהפגנה. תושבים נזעמים הקיפו את מכוניתו וזרקו עליה אבנים. סכסוכים על רקע…' – איזה רקע? לעזאזל, איזה רקע? מה מתרחש פה? 'המשטרה חוקרת'. חה-חה-חה! שכל זה יִקרה אצלי? חלום, חלום רע."
חליפה זחלה לתוך המושב האחורי וקראה: "מה עשית לבעל שלי? יַא רוצח, רוצח!"
ספראי נדחף יותר ויותר לדלת שממול, אולם לפתע הרגיש ידיים נשלחות אליו ותופסות בו מאחור ומהדקות אותו אל החלון. רעד עבר בעצמותיו. חליפה התקרבה אליו על ארבעתיה, ובשעה שהתכופפה אליו ראה על אף החשכה את שדיה הגדולים כמעט ערומים. החזייה נעלמה אי-שם בקצותיהם, ורק שני גושי הבשר הלבן בלטו כאשר התקדמה לעברו.
"כמו חיה," הירהר, "כמו חיה. אף פעם לא ראיתי דברים גדולים כל-כך. חה-חה-חה! מה קורה כאן? איזו אי-הבנה – שהם יתנפלו עליי? כלום אין כאן אף אחד מאלה המכירים אותי ויודעים מי אני? רק נשים מטורפות ופרחחים? איך הם מעֵזים לגעת בי? ומה זאת רוצה ממני? מניין לי לדעת מיהו בעלה? רגע, אולי היא אשתו של הפועל שדיבר אליי אתמול? מה קורה להם? ומה פתאום עולה כאן אש מן החצר של ניסים לוי? האם עד כדי כך הקדיח את תבשילו? אפשר להשתגע! עליי אתם מתנפלים, עליי? על ספראי? האדם היחיד שמנסה להשליט שמץ של סדר ושל היגיון. כלום אינכם מבינים שאני פועל לטובתכם?"
"חברים! חברים!" קרא, "הפסיקו! אני דורש הסבר מה קורה כאן? דברו! אתם לא מבינים? אתם טועים! טועים מאוד! אני מבקש מכם – "
פתאום משכו אותו מן הדלת שאליה נלחץ והוציאו אותו ואחזו בזרועותיו, וחליפה זחלה ויצאה אחריו מתוך המכונית והתנפלה עליו והחלה שורטת בפניו ובועטת בגופו וצועקת:
"רוצח! רוצח! תחזיר לי את הבעל שלי. מן העבודה רצית לפטר אותו, מנוּול שכמוך! עם ניסים לוי באת לעשות עסקים על חשבוננו, יא אידיוט! אבל אנחנו כבר הרגנו אותו, וגם אותך נהרוג! יא טוּמטוּם שכמוך – "
"תנו לי לדבּר," קרא ונופף באגרופיו. איש חזק היה ולא בנקל התגברו עליו. אולם הם היו רבים ממנו והחזיקו בו ולא הניחו לו לזוז.
"אני לטובתכם," אמר, "אחרת לא הייתי בא לכאן הערב. אַ – אַ – "
"טוב שבאת! מצויין שבאת! בשביל שתיפול לידיים שלנו הערב," קראו אליו, "אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!"
הנהג צעק על הזמן: "עזבו אותו! מטורפים! הוא האיש שעובד בשבילכם יותר מכל אחד אחר בעיר! איפה השכל שלכם? תשמעו מה שאני אומר: אתם עושים אסון, אתם מזיקים לעצמכם!"
"תשתוק," אמרו לו, "לפני שאנחנו נשרוף את האוטו שלך!"
וחדידו, שיצא גם הוא מהחצר, ניגש אליו ושאל:
"אולי ראית את הראש של הבת שלי?"
"משוגע!" צעק עליו הנהג.
"אַל תגיד לו משוגע!" קראו אליו ולפתע נשלפו כלפיו סכינים בחשכה, "דפקו את הבת שלו והיא נהרגה. אַל תגיד לו משוגע מפני שתיכף נחשוב עליך שגם אתה דפקת אותה."
הנהג נבהל ושתק. אחר-כך שאל בשקט: "מי זאת?"
"הבת של חדידו," ענו לו, "אתה זוכר את הקטנה ההיא, מהעיר?"
הנהג החוויר ולמזלו לא הרגישו בכך מפני החשכה.
"אַי! אַי! – " החל ספראי צועק, "אַאַיי! – "
מישהו בא במרוצה וצעק:
"עכשיו באמת באה המשטרה! בִּרחוּ! בִּרחוּ!"
מרחוק נשמע קול הצופר, בחדר-האורחים של ניסים לוי פרצה אש חזקה והשתרבבו לשונות עשן שחור וכבד משום ששפכו נפט על הרהיטים. אחדים החלו להפוך את המכונית שהביאה את ספראי.
הצופרים התקרבו ביללה ארוכה, עולה ויורדת, כאילו באה לבשׂר משהו. אנשים עמדו רגע, נדהמים מול הלהבות העולות, ואחר-כך התפזרו בבהלה:
"בִּרחוּ! בִּרחוּ!"
ספראי שכב על הארץ, נאנח.
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.