* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר. אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ומבולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האונייה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").
עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.
את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: "כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בליבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.
לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.
קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.
הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".
במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במיספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:
"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה היתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אימו של מקס הצטרפה.
"נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה היתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אימא עוד היתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר היתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17. בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.
"בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.
"שתי האוניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" היתה אונייה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות היתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מיספר ימים. הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.
"רק יצאנו את הדרדנלים – מיספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.
"כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האונייה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא היתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה. בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאוניות בריטיות וגירשו אותנו לקפריסין.
"בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו. היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים-שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר. בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפלייה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.
"במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער. בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. לאחר החלטת האו"ם, איפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעלייה. בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית."
שם האונייה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עלייה חופשית!" – לעלייה של מי הם התכוונו, אם לא לעלייה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?
אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל...
אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים."

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אימי, במלאת 34 שנים לפטירתה. בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.
ראי אותנו כאן, מאוחדים.
ראי אותנו מוקירים.
ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.
ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים...

חיית, אמא,
חצי חיים.
חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.
לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו (או ב״פולנית״ – מסתדרים).
לפני שנולדו לנו ילדים.
לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.
לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלוּ היית כאן – היית גאה בנו מאוד...

* ביד הלשון: העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.
הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהיתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן. בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו היתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם. הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאיתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהיתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר. אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן." התוצאה היתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.
עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.
הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.
שנה טובה ושמחה!
אורי הייטנר

[אהוד: את דבריך על "המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים" כבר פירסמת לפחות פעמיים אם לא שלוש במכתב העיתי. כמה פעמים אתה עוד עתיד לחזור על אותם דברים ואותם פרטים ולייגע בהם את הקוראים?]

2. צרור הערות 28.9.22
* תשובה מתחכמת ומתחמקת – בראיון חג ל"הארץ" התחייב לפיד לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת וציין, בצדק, שגם היא אינה רוצה להצטרף לממשלה. טוב מאוד, אך זו תשובה מתחכמת ומתחמקת. הרי גם בפעם שעברה שנעשה ניסיון להקים ממשלה של כחול לבן לא דובר על הצטרפות של המשותפת לקואליציה, אלא על תמיכה מבחוץ. לפיד התעלם מכך והמראיין לא הקשה עליו. וחשוב לציין, שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מבחוץ, גרועה יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שלמשותפת לא תהיה שום אחריות, והיא תנהל מו"מ סחטני מחדש על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש כאלו מאות בכל שבוע. כמובן שכל פעולה נגד הטרור ביו"ש ובעזה או נגד ההתבססות האיראנית בסוריה תגבה מן הממשלה "תג מחיר" מצד ה"שותפה" האקסטרנית. ממשלה כזו תתפורר בתוך שבועות ספורים.
אז איזו ממשלה מתכוון לפיד להקים? ממשלה בהרכב של קואליציית השינוי לא נראית באופק באף סקר וקשה להאמין שהפער הזה יצומצם עד הבחירות. אז איזו קואליציה? עם החרדים? החרדים דבקים בגוש נתניהו וזה מה שהבוחרים שלהם רוצים. הם לא יצטרפו לממשלה אחרת. ואם כן – הדרישות שלהן תהיינה כאלו שאף מנהיג ציוני אחראי לא ייכנע להן. והנה, לפיד אומר בצדק שבשום אופן לא ייתן להם את מה שנתניהו נתן להם כבר עתה לפני הבחירות – התחייבות למימון מלא של המדינה לחינוך ללא לימודי ליבה. והרי מה שיקבלו מנתניהו יהיה פחות מרצפת דרישותיהם מממשלה, שאת הצטרפותם אליה יתקשו להצדיק בפני הציבור שלהם, אלא בחבילת הישגים דרמטית. לכן, גם האופציה הזאת אינה אפשרית.
מן הראוי שנפנים, שבתקווה שלא תקום ממשלת בן גביר נתניהו, האופציה היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. לפיד דיבר נגד ממשלה כזאת והבהיר שאינו רוצה אחדות עם בן גביר. איזו דמגוגיה. ברור שבן גביר לא יהיה בממשלת אחדות. ממשלת אחדות תקום כדי לסכל ממשלה עם הכהניסטים והרשימה המשותפת.
לפיד אמר שאינו מתנגד לחוק הלאום אך ברצונו לשנות אותו כי חשוב להכניס לחוקי היסוד את השוויון האזרחי. אכן, יש להכניס את השוויון האזרחי לחוקי היסוד, אך מה הקשר לחוק הלאום? חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית. את השוויון האזרחי ראוי לעגן בחוק יסוד מיוחד או בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. דחיפתו לחוק הלאום כמוה כקבלת טענת השקר כאילו יש סתירה בין חוק הלאום לשוויון האזרחי, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ולכן צריך להכניס לחוק הלאום בייביסיטר.

* שגיאה פוליטית – התנגדותי לדבריו של לפיד על "חזון שתי המדינות" נובעת מעמדה אידיאולוגית והשקפה מדינית. אך היא גם שגיאה פוליטית גסה. יכול להיות שהוא יצליח לנגוס קולות ממפלגת העבודה ומרצ. יכול להיות שיקושש קולות מהאגף השמאלי של המחנה הממלכתי. אולם במאבק האמיתי על דמותה של המדינה, גוש השינוי עלול לאבד קולות של אנשי ימין ממלכתי, לא ביביסטים, שהתלבטו בין הגושים, ולהחזירם לחיק גוש נתניהו בן גביר. ואולי הם יהיו אלה שיעניקו לגוש הזה את המנדט ה-61.

* מה הוא יכתוב אם ניסוג מיו"ש – למחרת נאומו של לפיד באו"ם, יצא "הארץ" במתקפה נגד לפיד ונגד הנאום. כשכתבתי על כך הוספתי, שגדעון לוי טרם הספיק, אך גם הוא יתקוף. ואכן, הוא יצא במתקפה ארסית, שלוחת רסן. הוא לעג ללפיד על סיפורו לעולם איך נאלץ לרדת עם בתו האוטיסטית למקלט, שעה שהמחבלים הפגיזו את תל-אביב ברקטות. והוא הזכיר לו את ההפצצות הנפשעות של ישראל בעזה ואת ילדי עזה האומללים לאין ערוך שאין להם מקלט לברוח אליו, והכול באשמת "אבא של יעלי" ששולח את הצבא לתקוף וכו' וכו'.
כיוון שלוי מתבטא כדובר המחבלים, אענה לו בגוף שני: אם לא תירו עלינו רקטות, חיל האוויר שלנו לא יפציץ אתכם. כל כך פשוט! אל תעשו זאת מתוך דאגה ליעלי לפיד, אלא לילדי עזה.
לפיד צדק כאשר הזכיר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. במקום לבנות שם מדינה משגשגת הם הפכו את רצועת עזה לבסיס טרור ורקטות ואינם מתביישים להתבכיין. כאשר אני קורא את ההצדקות של גדעון לוי לירי הרקטות ולטרור משטח שנסוגונו ממנו, ברור לחלוטין מה יכתוב לוי על המשך הטרור ועל ירי הרקטות מיהודה ושומרון, אם ניסוג גם משם.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – בן גביר פועל לחקיקת חוק ששמו המכובס הוא "חסינות לחיילי צה"ל", אך משמעותו היא חוק לעידוד פשעי מלחמה. המשמעות של החוק, היא שאם חיילי צה"ל יירו בנשים וילדים, ירצחו שבויים, יבזזו חנויות במסגרת פעילות "מבצעית" הם לא ייחקרו ולא יועמדו לדין. אגב, צה"ל לא גייס את בן גביר, בצדק רב, כדי לא להפקיר נשק בידי מי שעלול לעשות שימוש בנשק הזה לביצוע פשעים, כפי שעשו המחבלים גולדשטיין, נתן זאדה, אלן גודמן ובן שימול.

* אב יהודי ואם-16 – במוסף התרבות והספרות של "הארץ" מופיעה חליפת מכתבים בין הסופרים א"ב יהושע ויהושע קנז. א"ב יהושע כתב, במכתב משיקגו, שם שימש כמרצה אורח באוניברסיטת שיקגו: "על העיתון המקומי מופיעה תמונה של רב עם שטריימל ואם-16. האמנם נתתם להם נשק? מי הוא יהודי? זה שיש לו אב יהודי ואם-16."
המכתב הוא מ-1988. הבדיחה לא מקורית וישנה יותר. ב-11 באפריל 1982 פרץ חייל כהניסט עולה מארה"ב, אלן גודמן שמו, להר הבית ובאם-16 הצה"לי ירה לכל עבר, רצח שני ערבים ופצע 44. "הרב" כהנא שר"י שיבח את מעשהו, אמר שקידש שם שמיים ותנועת כך מימנה את ההגנה המשפטית שלו. הוא נדון למאסר עולם אך שוחרר וגורש לארה"ב אחרי 15.5 שנים. בעקבות המעשה, נפוצה הבדיחה שאותה מיחזר יהושע.
* מחלל את זכר הרצל – רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי, עם השם המכובס "הפורום החילוני", שיוצא תדיר נגד כל מה שריח של יהדות לו, פירסם מאמר ב"הארץ" שבו העמיד בשורה אחת את בן גוריון ובן גביר, או בלשונו המתחכמת BG ו-BG. בן גביר, לטענתו, הוא ממשיכו הטבעי של בן גוריון המשיחי, שקידש את התנ"ך, הציג אותו כקושאן שלנו על ארץ ישראל, שלא הפריד את הדת מהמדינה ובמקום לבנות מדינה אוניברסלית ליברלית נייטרלית הקים מדינה יהודית. הוא מאשים את אחד העם ואת ברל כצנלסון שיחד עם בן גוריון הם אבות הפֶטיש הציוני המשיחי. הוא גם מתגולל בתנועות ההתחדשות היהודית בימינו.
משום מה הוא מציין לשבח את הרצל, שהציע פתרון פיסי ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, בלי להחיות את שפת הקודש, במדינה ליברלית מודרנית. בדברי השבח להרצל הוא עושה לו עוול. אלמלא היה בור, לא רק ביהדות אלא גם בציונות, היה יודע שמה שקשקש על הרצל הוא בסך הכול הדהוד הפייק החרדי האנטי הרצליאני. הרצל חתר למדינה יהודית, אפילו שאף, בחזונו, להקים את בית המקדש והצהיר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים.

* זכות ראשונים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" ערב ראש השנה, התפרסם חלקה הראשון של מסה מאת דן מירון על שירו של אלתרמן "לילה, לילה". בחלק הראשון הוא עוד לא החל לנתח את השיר, אלא נתן סקירה היסטורית על התקופה ועל נסיבות עליית השיר על הבמה. בנוסף לכך, הוא כתב בפסקנות ובנחרצות, ששירי הזמר של אלתרמן, להבדיל משירתו הקנונית, לא נחקרו מעולם והוא מיצר על כך.
לפחות אנו, קוראי "חדשות בן עזר", יודעים שאין שחר לדבריו. בשנה האחרונה פירסמה חוקרת הספרות זיוה שמיר סדרה נפלאה על שירי הזמר של אלתרמן, עם ניתוח עמוק, מפורט ומבריק של השירים. המאמרים פורסמו גם בבלוג שלה ויפורסמו בספר.
אני מברך על כך שגם דן מירון מצטרף לחקר שירי הזמר של אלתרמן ומקווה שתהיה זו מגמה רווחת. אבל אל יתהדר לזכות ראשונים, כי זיווה שמיר הקדימה אותו.

[אהוד: כבר לפני שנים רבות ביקש ממני דן מירון שאפסיק לשלוח לו את "חדשות בן עזר", וזאת כנראה בהמשך לכך שמעולם לא קרא אף ספר מספריי וכמובן לא התייחס אליהם. אולי זה מלמד משהו על הבן-אדם].

* התחדשות יהודית חקלאית – פגשתי חבר ותיק, עמית לעולם ההתחדשות היהודית.
"אתה עדיין עוסק בהתחדשות יהודית?" הוא שאל אותי.
השבתי שכן, הרבה, אך רק במסגרות התנדבותיות, בכל אופן זה לא העיסוק העיקרי שלי.
"מה העיסוק העיקרי?"
"אני עובד במטע."
"יש יותר התחדשות יהודית מזה?" הוא הגיב. "לפני 150 שנה היה חקלאי יהודי?"
וואלה, צודק.

* ביד הלשון: לוז – יועז הנדל העניק ראיון מוצלח מאוד לערוץ 13. בין השאר הוא אמר שהעלייה, ההתיישבות והביטחון הם לוז הציונות. בכתוביות נכתב שהם "לו"ז הציונות".
כנראה שהגאון שכתב את הכתוביות אינו מכיר את המילה לוז, וכתב מחוץ לכל הקשר את ראשי התיבות של לוח זמנים, כי זו מילה שהוא מכיר. לוז הוא היסוד, התמצית. לוז השידרה הוא החולייה העליונה בעמוד השידרה, שעל פי אמונת חז"ל, ממנה ייבנה מחדש הגוף בתחיית המתים.
אורי הייטנר