אסף ענברי: הספר האדום
הוצאת ידיעות ספרים – ספרי חמד
ישראל 2022. 286 עמ'
אסף ענברי הוא מטובי הסופרים העבריים של דורנו. כל ספר היוצא תחת ידיו – חגיגה לספרות העברית. שני ספריו הראשונים – "הביתה" ו"הטנק" הם יצירות מופת של ממש, לא פחות. וכך, כשיצא לאור ספרו החדש, "הספר האדום", ציפיתי לו נרגש. לא זו בלבד שמדובר בספר חדש של ענברי, הוא גם עוסק בנושאים שמעסיקים אותי מאוד: תולדות הציונות, תולדות תנועת העבודה הציונית, תולדות הקיבוץ, מנהיגות, ושלושה מנהיגים שמסקרנים אותי מאוד – טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה.
לפחות במבחן אחד, שהוא המבחן מיספר 1 של רומן, הספר עמד, בעבורי, בהצלחה רבה. כמו שני קודמיו, כך גם הספר הזה אוחז באוחז בו ומרתק אותו אליו. קראתי אותו בנשימה אחת, והוא היה בעבורי עונג החג ביום הראשון של ראש השנה. לא יכולתי להתיק את עיניי מעמודי הספר ששאב אותי לתוכו, מעלילתו המסעירה. אך ככל שנסחפתי בקריאה בו, כך עלו בי גם סימני השאלה והביקורת על הספר.
מאפייני כתיבתו של ענברי, כפי שבאו לידי ביטוי בספריו הקודמים, מאפיינים גם את "הספר האדום". הספר – כולו מעשים, פעולות. כמעט אפס תיאורי צבע ונוף. וגם המחשבות וההרהורים מתוארים בצורה מעשית, כמו למשל שוטטותו של מאיר יערי בחדר עד שימצא את ה"א-געדאנק", הרעיון המבריק שאותו חיפש. מאפיין שני של ספריו, הוא שהם ספרים על גיבורים. גיבורים שהם המנוע של היצירה והפעולה שלהם היא המקדמת אותה.
שלושת גיבורי הספר הם שלושה ממנהיגי השמאל הישראלי (כששמאל עוד הוגדר על פי הקרבה למרקס ולא לערפאת). יצחק טבנקין, איש העלייה השנייה, מי שהקים יחד עם בן גוריון וברל את אחדות-העבודה ההיסטורית, את ההסתדרות ואת מפא"י, אך הלך והתרחק מהם, יסד את הקיבוץ המאוחד ועמד בראשו, פילג את מפא"י והקים את אחדות העבודה פועלי ציון המחודשת, איחד אותה עם השומר הצעיר למפ"ם ואח"כ פילג את מפ"ם והקים בשלישית את אחדות העבודה.
מאיר יערי, איש העלייה השלישית, מייסד הקיבוץ הארצי ומנהיגו הבלתי מעורער לצד שותפו יעקב חזן, ההנהגה ההיסטורית; מנהיג השומר הצעיר ומפ"ם.
משה סנה, מי שהיה מנהיג ציוני פולין, איש מפלגת הציונים הכלליים שהיתה מפלגת ימין מתונה, ראש המטה הארצי של ההגנה – מעין שר הביטחון של היישוב טרום המדינה, ראש תנועת המרי העברי שבה ההגנה, אצ"ל ולח"י לחמו שכם אל שכם בבריטים, שמהפך חד התחולל בהשקפותיו והוא נע עוד ועוד שמאלה, אימץ את הקומוניזם הסטליניסטי, הגיע למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), היה למנהיג אנטי ציוני קיצוני ובערוב ימיו חזר לחיק הציונות.
המשותף לשלושתם, ועל כן הם קובצו בספר אחד, הוא נהייתם אחרי בריה"מ, אהדתם והערצתם אותה, כל אחד בדרכו ובמינון שלו. בספר מתאר ענברי כל אחד מן המנהיגים, הן במישור האישי, הזוגי והמשפחתי, כאשר לכל אחד מהם היה "תיק" כבד בנושא הזה, הן את מערכות היחסים המורכבות מאוד בינם לבין עצמם, בין כל אחד מהם לבין הסובבים אותו בתנועתו והן את המשברים הפוליטיים והאידיאולוגיים של כל אחד מהם בתנועתו, ביחסו לבריה"מ ואת הדרך שבה כל אחד מהם התמודד עם הקונפליקט בין הציונות וברית המועצות.
מעל הספר מרחפת דמותו של בן גוריון, הנמסיס של שלושתם, מנהיג מפא"י ומייסדה של מדינת ישראל, שתיעב את בריה"מ ודחף בכל כוחו את מדינת ישראל לאוריינטציה מערבית בכלל ואמריקאית בפרט; אוריינטציה מובהקת ללא סייג. בן גוריון, שהכיר היטב את חולשותיהם של יריביו וידע, לעתים ברשעות, להתעלל בהם, הוא מושא תמיכתו ואהדתו של ענברי. ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הקיבוץ הבן-גוריוניסטי שהיווה אופוזיציה לטבנקין בקיבוץ המאוחד והוביל לפילוג התנועה, מזדהה עם קיבוצו, עם מפא"י ועם בן-גוריון. נקודת המבט של הספר היא בן-גוריוניסטית מובהקת, וההתייחסות לשלושת גיבורי הספר היא כאל היריב.
בכך, שונה הספר משני קודמיו. בעוד בשני הספרים הראשונים הגיבורים מוצגים באורח חיובי ואוהד מאוד, הגם שהם מופיעים גם בחולשותיהם, המתוארות בהומור דק, אך לא לעגני אלא חומל – גיבורי הספר הזה זוכים לטיפול אחר; הם מוצגים בעיקר בחולשותיהם, הפוליטיות, האישיותיות והמשפחתיות. ניתן לראות בחיוב את הצגת החולשות הללו, המעידות על גיבורי הספר שהם בני אדם, עם חולשות אנוש, והמתארות תמונה מקיפה של הגיבור, המסייעת להבין את נפשו ולפרש את פועלו, אולם בהצגתו של ענברי, המקום שניתן לאותן חולשות מאפיל על הסיפור וגולש לצהוב ולרכילותי. בכך, נפגעת הצגת דמותם; כאילו מזהיר הסופר את הקוראים מפני הזדהות עם גיבורי ספרו. זו המגרעת הראשית של הספר, שלמיטב הכרתי מעוותת את דמותם של הגיבורים.
יש פער מהותי בין טבנקין ויערי לבין סנה. בעוד סנה הוא מנהיג פוליטי ומדיני טבנקין ויערי הם מנהיגי הגשמה. הם לא ניחנו בכריזמה מרשימה, לא בכושר נאום וגם לא בכישרון התחבולה הפוליטית. אבל הם ידעו להוליך רבבות בני אדם להגשמה חלוצית בעלייה, בהתיישבות, בחינוך ובביטחון. לכן, בעוד סנה כמעט לא הותיר חותם בהיסטוריה, מלבד הסקרנות אודות דמותו המרתקת, החותם של טבנקין ויערי חקוק בגבולות הארץ שהם עיצבו, במאות קיבוצים ברחבי הארץ, בפלמ"ח ובמלחמת השחרור.
חידת המנהיגות של טבנקין ושל יערי מרתקת. איך אנשים שהם במידה רבה "אנטי-מנהיגים", הצליחו להניע המונים רבים כל כך ללכת אחריהם, לקום ולעשות מעשה חלוצי ולבנות את חייהם כחיי הגשמה. איך שני הכישלונות הפוליטיים האלה, שני הפוליטיקאים הכושלים שהקימו מפלגות כושלות, הצליחו באופן מרשים כל כך להקים תנועות חיים כאלו?
במאמרים שכתבתי אחרי צאת כל אחד משני כרכי הביוגרפיה שכתבתה אביבה חלמיש על יערי – לצד שבחים על התיאור המלמד והמעשיר על האיש ועל חייו, השורה התחתונה היתה שהספר לא הצליח לפתור את חידת מנהיגותו של יערי. כך גם הביוגרפיות והספרים על טבנקין. דמויות כאלה, חשבתי, ניתן לפענח דווקא באמצעות האמנות; בידי סופר גדול שיכתוב את סיפורם; כן, דווקא ברומנים, שאינם אמונים על דיוק בתיאור העובדות – שהרי "מיטב השיר – כזבו", ניתן לפענח את הנפש ולפתור חידות כאלו. זאת עשויה היתה להיות תרומתו הגדולה של הרומן ההיסטורי שכתב ענברי. לצערי, בחירתו להלעיג ולהקטין את גיבורי ספרו ולהציג אותם כצל של חולשותיהם ועבדים ליצריהם המניעים אותם, אינה מקרבת אותנו לפתרון החידה, ולכן היא החמצה. דמותו של בן-גוריון מוצגת כחפה מחולשות אנוש. נכון, הוא אינו אחד משלושת גיבורי הספר ולכן לא קיבל "טיפול" מפורט כמותם, אך נוכחותו מקבלת ממד של דמות הצדיק בסיפורי חסידים, למרות שדווקא שלושת מושאי הספר מוגדרים, בסוף דבר של דב אלבוים, עורך הספר, כאדמו"רים (ואכן, יערי ובמידת מה טבנקין הוגדרו, עוד בחייהם, כאדמו"רים ממרחביה ומעין חרוד).
הספר הוא רומן היסטורי, וכרומן הוא אינו מתיימר להיות תעודה. הדיאלוגים, השיחות והמחשבות הם פרי יצירתו של הסופר. החופש היצירתי מאפשר לו להציג סיפור היסטורי באופן שונה מכפי שהיה, כדי להתאימו לסיפור ולהניע אותו. אמחיש זאת בדוגמה אחת.
מסופר בספר על שתי אוניות מעפילים שעגנו בנמל ברגוס בבולגריה, כשעל סיפונם אלפי עולים מרומניה. מסופר שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה כאילו רבים מן המעפילים הם סוכנים סובייטיים. וכאן גולש הסיפור לעימות חריף בין הנהגת הסוכנות לבין ארה"ב והמערב, שחייבו את דחיית ההפלגה עד אחרי הצבעת כ"ט בנובמבר, פן הם לא יצביעו בעד תוכנית החלוקה, אך גם לאחר מכן נמשך העיכוב של צאת האוניות, ובספר כבר לא מוזכר האישור שלהם לצאת, כך שאולי הן עוגנות עדין בנמל הבולגרי.
יסוד האמת בסיפור הזה, הוא שאכן שתי ספינות מעפילים, "מדינת היהודים" ו"גאולה" (שמותיהן אינם מוזכרים בספר), יצאו מנמל ברגוס בבולגריה ועליהן אלפי מעפילים יהודיים מרומניה. אמת, הבריטים הפיצו שמועה כאילו יש בתוכם סוכנים סובייטים. אולם הספינות יצאו מן הנמל כבר ב-23 בספטמבר 1947. את הבשורה על החלטת כ"ט בנובמבר, קיבלו המעפילים כבר במחנה המגורשים בקפריסין, למעלה מחודש וחצי אחרי הגעתם לשם.
שינוי הסיפור כדי להתאימו לעלילה וכדי להניעה ולקדם אותה, הוא התגלמות חירות המשורר, ואין להלין עליה. אבל למה הוא מעכב את צאתו של אבי, שהעפיל ב"מדינת היהודים", חודשים רבים כל כך?*
גם הקביעה שבריה"מ היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל מיד אחרי הכרזת העצמאות, אולי מתאימה לקידום העלילה, אך במציאות מי שהקדימה להכיר בישראל היתה דווקא ארה"ב.
"הספר האדום" בחר ענברי כשם לספרו; בחירה מבריקה בשם ספרו הפרוגרמטי של מאו, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין ומנהיגה של סין העממית בעשרות השנים שלאחר הקמתה. אולם האדום, בספר, אינו מייצג את ענברי; ההיפך הוא הנכון. ענברי נלחם בספרו נגד האדום. נקיטת עמדה היא כמובן לגיטימית, אך יש גם בה החמצה. אין היא מסייעת לפתור את החידה המרכזית שספר כזה אמור לסייע בהבנתה. מה הביא אנשים חכמים כל כך לעיוורון-מבחירה בהבנת מהותה של בריה"מ ולגרום להם ללכת אחריה ולהוליך אחריהם את המוני תומכיהם. זו שאלה מטרידה ביותר, אך הגישה הסרקסטית והבלתי אמפתית של הכותב למושאי כתיבתו, מקשה על פתרון החידה.
לשבחו של ענברי ייאמר, שהוא היטיב להבחין בין גישותיהם השונות של שלושת המנהיגים, ביחס לבריה"מ ולקונפליקט בין הציונות לאהדת הקומוניזם הסובייטי.
טבנקין היה מעל הכול ולפני הכול ציוני, לאומי, אקטיביסט ומקסימליסט. בכל קונפליקט וסתירה בין תמיכה בבריה"מ לבין העניין הציוני, לא היו לו כל לבטים. בחירתו בציונות קדמה תמיד לכל עניין אחר. הוא העריץ, עד שלב מסוים, את הקומוניזם הסובייטי, וראה בגישתו העוינת ליהודים ולציונות תאונה ואי הבנה שתתוקן, אבל מעולם לא התבלבל באוריינטציה שלו על הציונות.
יערי חי בקונפליקט תמידי בין הציונות לבין הקומוניזם, בין האינטרס הלאומי לבין הערצת בריה"מ וסטלין. בניגוד לטבנקין, הוא חי את הקונפליקט ובחירתו לא היתה חד-משמעית. ואף על פי כן, הוא פתר את הקונפליקט בתזה המורכבת של תורת השלבים; תורת-העל שעיצב לתנועתו, על פיה קודם כל יש להגשים את הציונות ורק אז לצאת למלחמת המעמדות. הגישה הזו העמידה היררכיה ברורה, של מחויבות קודם כל לציונות, ורק אח"כ לפציפיזם, לקומוניזם, לאחוות העמים ולהערצת בריה"מ וסטלין. אלא, שבניגוד לטבנקין, שהיה קנאי לציונות, יערי חי בקונפליקט פנימי רווי ייסורים.
סנה, שהיה אנטי קומוניסט ואנטי סטליניסט קיצוני, שינה את עורו מנימוקים פטריוטיים. הוא חש שמלחמת עולם שלישית קרבה והולכת, הניצחון של בריה"מ מובטח בה, ולכן על הציונות ועל ישראל לבחור מטעמי הישרדות באוריינטציה על המהפכה המנצחת. אולם הוא נסחף במדרון הקומוניסטי החלקלק עד שלילת הציונות ואף שלילת קיומו של עם יהודי. העוינות ההולכת ומחמירה של בריה"מ כלפי ישראל, הביא אותו בשנות ה-60 לתהליך של התפכחות.
חבל שהספר לא נמשך אל מלחמת ששת הימים ואחריה, ולו באפילוג של הכותב. התייצבות בריה"מ לצד הערבים במלחמה, חימושם והמאבק הדיפלומטי שהובילה נגד ישראל, היתה גט הכריתות הסופי של השמאל הישראלי לבריה"מ. טבנקין תקף בחריפות את בריה"מ, הציג אותה כמעט כמעצמה נאצית ויצא נגדה גם בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. בארבע השנים שבין המלחמה לפטירתו, הוא קם כארי ויצא להילחם את מלחמת ארץ ישראל השלמה וההתיישבות בכל מרחביה. גם יערי יצא נגד בריה"מ, המיר את האוריינטציה שלו לפרו-מערבית, למעשה, והצטרף עם מפ"ם למערך עם מפלגת העבודה שבמרכזה מפא"י – שנואת נפשו. וגם סנה והפלג המתון של מק"י (בניגוד לרק"ח בהנהגת וילנר) התייצבו לצד ישראל, הציגו את המלחמה כמלחמת מגן צודקת נגד התוקפנות הערבית וגינו את בריה"מ.
על אף חולשותיו של הספר וחרף הביקורת שלי עליו, ההמלצה שלי לקרוא את הספר – חד-משמעית. לא רק כיוון שהוא סוחף ומרתק, אלא גם כיוון שהוא מעלה לתודעה הציבורית פרק נשכח בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ושלושה מנהיגים חשובים שאף הם נשכחו.

[* אהוד: הדוגמה שהבאת מוכיחה עד כמה חסרי ערך ומטעים הם הספרים הנכתבים בז'אנר הזה, הם אינם רומאנים – אינם ספרות בידיונית בעלת ערך, אך הם גם אינם מחקר היסטורי אמין שאפשר להסתמך עליו ועל מקורותיו ולצטט וללמוד ממנו. דינם של ספרים כאלה הוא להיעלם ולהישכח, ואינני מבין איך אתה יכול להתפעל מספר שאינו מבדיל בין צ'יזבאטים לבין תיאור היסטורי מדוייק ומגוּבּה במקורות.
גם אם הצליח הכותב לעטות על עצמו הילה של חשיבות ופופולריות ולהתל בקהל פותה – אם אין ביסוס עובדתי רציני לדברים שהוא כותב, ואם אי אפשר להבדיל בהם בין אמת לבידיון – אין להם שום ערך היסטורי ואי אפשר להסתמך עליהם.
פעם היו קוראים לזה – זיוף! – והצ'יזבאט שציטטת מראה גם שאין כנראה שום עריכה רצינית בהוצאה לאור של הספר הזה. חשובה להם יותר הסנסציה.
אני בכתיבתי מעולם לא התעצלתי ולא עירבבתי בין שני הז'אנרים האלה – הבידיוני, ומולו ההיסטורי-המחקרי, כמו בביוגרפיה המקיפה שכתבתי על אסתר ראב "ימים של לענה ודבש", וזאת למרות שכללתי בפרוזה שלי הרבה חומרים היסטוריים ודוקומנטאריים מרתקים – אבל רק כחלק מהמרקם הבידיוני, ואפילו "סילפתי" אותם פה ושם את ה"היסטוריים", במסגרת הבידיון!
תמיד עמד נגד עיניי ספרו המונומנטלי של מורי גרשם שלום "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", ואמירתו של שלום לגבי כתיבת ביוגראפיות: "אם היינו יודעים יותר היסטוריה היינו צריכים פחות פסיכולוגיה."]

2. צרור הערות ‏2.10.22
* החלטה תמוהה – החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עמית, לפסול את מועמדותו של עמיחי שיקלי ולאשר את מועמדותה של עידית סילמן תמוהה. אם אין להם דין אחד, ההחלטה צריכה היתה להיות הפוכה.
סילמן תמכה בהקמת הממשלה בהרכב שקמה, הייתה יו"ר הקואליציה ואין ספק שבחלומותיה הוורודים ביותר לא חלמה שהממשלה תהיה כה ימנית, כפי שהיתה. ברור שהיא פרשה כיוון שהתמוטטה מול הטרור האישי שהופעל נגדה ונגד משפחתה. אילו היתה אדם הגון ובעל כבוד עצמי, היתה מכריזה: "איני יכולה עוד" ופורשת. היא נהגה אחרת – מכרה את נשמתה לרודפיה בעד אתנן השריון. אם השריון הזה אינו שוחד פוליטי – איני יודע שוחד פוליטי מהו.
גם את צעדו של שיקלי לא אהבתי, בלשון המעטה. אך שיקלי התנגד להקמת הממשלה מלכתחילה, ולא הובטח לו דבר תמורת הפרישה, וגם איש אינו טוען שהובטח לו דבר מה. נכון שהוא הוכרז פורש, ובצדק הוא הוכרז כך, אולם כאשר עתר לבית המשפט המחוזי, הציעו השופטים את הפשרה, שהוא יתפטר מהכנסת ויוכל להתמודד במסגרת רשימה קיימת. כיוון שהוא נהג על פי הפשרה שהציעו השופטים, נראה לי תמוה ששיריונו בוטל, ולא אתפלא אם בג"ץ יהפוך את ההחלטה על פיה. בעיניי, גם אופן ההכרזה על שיקלי כפורש היה מוזר. שיקלי פרש מיד עם הקמת הממשלה. אחרי שבועות ספורים כבר היה ברור שהוא אופוזיציה לכל דבר. לכן, ראוי היה כבר אז לכנס את ועדת הכנסת ולהכריז עליו כפורש. הדבר לא נעשה, ופתאום, רק אחרי פרישת סילמן, כאשר ברור היה שהממשלה כבר מחשבת את קצה לאחור, נזכרה ימינה להגיש את הבקשה, ואולי השיהוי הזה הוא הסיבה לכך שהשופטים המליצו על פשרה.
יתכן שנכון היה לפסול את שניהם, אבל פסילה של שיקלי בלי לפסול את סילמן היא החלטה מוזרה מאוד.

* הכשרת קרקע לטענת זיוף – כאמור, לדעתי השופט עמית, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שגה הן בהחלטתו על אישור המועמדות של סילמן והן בהחלטתו על פסילת המועמדות של שיקלי. שופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. והרי גם אני בן אדם – אולי דווקא אני טועה והשופט צדק? כך או כך, כל החלטה של בית משפט או של גוף שיפוטי עומדת לביקורת – שום גוף אינו עומד מעל הביקורת ואינו חסין מביקורת.
יש הבדל תהומי בין ביקורת על ההחלטה, לבין ההסתה של הליכוד, והטענה שהשופט פוליטי וההחלטה פוליטית. זה שקר. זו דה-לגיטימציה. זו קונספירציה. זו הסתה. והשילוב של תרבות שקר, דה-לגיטימציה, קונספירציות והסתה – הוא הוא הביביזם (לצד פולחן האישיות).
כל דוברי הליכוד דִקלמו כאיש אחד את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. כך מי שהיה הסוס הטרויאני במשרדי המשפטים והבט"פ, השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל אמיר אוחנה, כך ח"כ קיש(קוש) וכל היתר (והאמת שאין טעם לנקוב בשמותיהם כי כולם בסך הכל דקלמו אותו דף מסרים).
המסר הזה הוא חלק מהקונספירציה הביביסטית השקרית על איזו "מדינת עומק" בלה בלה בלה. כמו הקונספירציה המטורללת שתפרו תיקים לנתניהו. כמו הקונספירציה המטורפת שהשב"כ רצח את רבין. כמו כל מיתוס הדיפ-סטייט ששולט במדינה ובגלל זה "אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" וכל הנראטיב הביביסטי שכל מטרתו לפורר את מדינת החוק ולהעמיד את נתניהו כמנהיג-העליון מעל החוק. במילים אחרות, להמיר את הדמוקרטיה בארדואנוקרטיה.
המטרה בעלילה הבזויה על השופט עמית היא להכשיר את הקרקע לטענה שהבחירות זויפו, א-לה טראמפ. מצמרר. וכבר, שיקלי עצמו, בראיון ל"כאן 11", דיבר על אפשרות שעמית יטה את תוצאות הבחירות. אגב, אם השופט פוליטי, למה הוא הכשיר את סילמן?

* חרטה מאוחרת – ח"כ ישראל כץ מהליכוד הביע חרטה על כך שעמד מאחורי נתניהו בנאומו במסדרון בית המשפט. חרטתו המאוחרת על השתתפותו במופע האימים של נתניהו, מוקף בכנופיית ראשי הליכוד רעולי הפנים, כאשר הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאיים עליה, היא חשובה. מתי יביע חרטה על כך שהתקרנף ובמצוות נתניהו לא ביצע את חובתו הבסיסית כשר האוצר ולא העביר תקציב, כדי לאפשר לנתניהו לגנוב את הרוטציה?

* הביביריון – מותר להיות קצת רשע? אני מאחל לביביריון רמי בן יהודה, שאלפית מהקללות שהוא מטיח במי שאינם סוגדים לשרלטן יתקיימו בו.

* לא ניתן לו את התענוג – שמעתי יותר מאדם אחד המתבטא ברוח "אם בן גביר יגיע לממשלה, נתחיל לארוז את הפקלאות." אומרים זאת פטריוטים, אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם למען המדינה. איני מקבל זאת בשום אופן. אין לנו ארץ אחרת, ובשום אופן איננו ישראלים על תנאי. זו ארצנו, זו מדינתנו, ללא תנאי. בכל מצב. בכל מזג אוויר. גם תחת שלטון זר. גם תחת שלטון עוין. גם תחת ממשלת פיגולים שהכהניסט הגזען הפשיסט יכהן בה. נאבק. נילחם. אך לא ניטוש. לא ניתן לכהניסט את התענוג הזה.

* מוטציה רחוקה – הרב ש"ך, מי שהנהיג במשך עשרות שנים את הציבור הליטאי, נהג לומר על חב"ד, שהיא הדת הקרובה ביותר ליהדות. המוטציה הכהניסטית אינה ראויה למחמאה. היא רחוקה ת"ק פרסה מן היהדות.

* חותם משמעותי – במו"מ הקואליציוני על הקמת הממשלה, הציגה תקווה חדשה שתי דרישות מהותיות לחיזוק אזור הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל. הראשונה היתה החלטת ממשלה על תוכנית לאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה היהודית בו. השניה היתה הקמת אוניברסיטת הגליל – בגליל המזרחי. אף שהממשלה הספיקה לכהן שנה אחת בלבד, שתי הדרישות הללו קוימו. כבר בדצמבר שעבר קיבלה הממשלה פה אחד, בישיבה שנערכה בקיבוץ מבוא חמה שבגולן, את ההחלטה ההיסטורית, חסרת התקדים לפיתוח הגולן. התוכנית כבר מבוצעת בשטח.
השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מיזוג בין המכללה האקדמית תל-חי ומכון המחקר מיגל והקמת אוניברסיטת הגליל על בסיס המיזוג הזה. כבר ב-2005 החליטה ממשלת שרון על הקמת אוניברסיטה בגליל, אך ההחלטה לא קודמה. הכיוון שאליו משכו הגורמים הפוליטיים (למשל, שמעון פרס, בשבתו כשר לפיתוח הגליל והנגב) היה להקמת האוניברסיטה בגליל המערבי. כיוון לא הגיוני, כיוון שהגליל המערבי צמוד לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. השרה שאשא ביטון, שבאה מקריית שמונה (אף שבשנים האחרונות היא מתגוררת בזיכרון יעקב) ומכירה את חשיבות האוניברסיטה לפיתוח הספר הצפון מזרחי, התחייבה לכך לפני הבחירות, חזרה על הבטחתה מיד עם מינויה לתפקיד – והביאה להחלטה ההיסטורית של המל"ג. היום תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי, וכנראה בדרך למיזוג עתידי של המפלגות. אך בחייה הקצרים כסיעה בפני עצמה, היא השאירה חותם משמעותי, ובראש בראשונה – שתי ההחלטות החשובות הללו.

* אל תגעו בערוץ 14 – אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי הזה. הוא מזכיר לי את "קול הרעם מקהיר". אך הדמוקרטיה צריכה להכיל את זה. אל נגלוש במדרון החלקלק של פסילת ערוצים. הוא עלול להיות חרב פיפיות. וגם לולא היה חרב פיפיות, אין לכך מקום. ריבוי ערוצים ודעות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לימין אני מאחל שישכיל ליצור תקשורת ברמה אחרת וברמת אמינות אחרת.

* יהודייה ארץ ישראלית – במאמר ביקורת על סרט תעודה על שושנה דמארי, שהוקרן בערוץ 13, הגדיר אותה רוגל אלפר שלוש פעמים כ"ערבייה ממוצא יהודי". ההגדרה הזו נובעת מגישתו השוללת את קיומו של העם היהודי. היהדות היא איזה "מוצא", אולי דת, אבל לא לאום. לכן, שושנה דמארי היא כביכול ערבייה. היא לא ערבייה, כי אינה שייכת ללאום הערבי. היא יהודייה, כי היא שייכת ללאום היהודי. היא יהודייה ילידת תימן, שעלתה לארץ בגיל שנה וחצי, כך שהיא גדלה והתחנכה בארץ ישראל. כך שהגדרתה האמיתית היא יהודייה ארץ ישראלית ילידת תימן.

* הנדסת תודעה אנטי-ציונית – יהודים שעלו (או הוריהם או הורי-הוריהם עלו) מרוסיה אינם "רוסים". ואלה שעלו ממרוקו אינם "מרוקאים". אלה שעלו מפולין אינם "פולנים". אלה שעלו מתימן אינם "תימנים". אלא שעלו – מרומניה אינם "רומנים". אלה שעלו מאתיופיה אינם "אתיופים". כל אלה יהודים ישראלים. הם או הוריהם או הורי-הוריהם עלו מגולה זו או אחרת. אך הגולה אינה מגדירה אותם. מה שמגדיר אותם זו השתייכותם הלאומית, המולדת שלהם (כן, המולדת של יהודי שנולד בניו-יורק או בבגדד היא ארץ ישראל, מולדתו היחידה של העם היהודי), האזרחות שלהם. הגיע הזמן שנשתחרר מן המנטליות הגלותית של הגדרת יהודים ישראלים על פי המוצא הקרוב או הרחוק של משפחתם.
עם זאת, יש הבדל עמוק בין הגדרה על פי גולת המוצא ("רוסים", "תימנים" וכן הלאה) לבין ההגדרה "ערבים יהודים", או "יהודים ערבים", או "יהודייה ממוצא תימני" (כהגדרת רוגל אלפר את שושנה דמארי). כי ההגדרה על פי ארץ המוצא, מגדירה באמת ובתמים את ארץ המוצא של המשפחות. ההגדרה "ערבי" היא הגדרה לאומית, לא גיאוגרפית. יהודי שעלה מתימן הוא "תימני" מבחינת ארץ המוצא שממנה בא, או נכון יותר מבחינת הגולה שממנה בא. אבל הוא מעולם לא היה בן הלאום הערבי. לא הוא, לא הוריו, לא אבות אבותיו ולא אימהות אימהותיו. מעולם לא. ההגדרה הזו היא המצאה אנטי ציונית, שלא נועדה אלא לטעון שאין לאום יהודי, ולכן היהודים יוצאי ארצות ערב אינם בני הלאום היהודי, אלא בני הלאום הערבי בני דת משה. וחבל שיש גם כמה ציונים מבולבלים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים של הנדסת התודעה האנטי-ציונית.

* אנטישמיות בברקלי – ארגוני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אימצו תקנה אנטישמית רדיקלית האוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים. יש לקוות שהממשל המרכזי האמריקאי יתערב כדי לסכל את התקנה האנטישמית, הסותרת את חוקת ארה"ב ואת ערכי החירות שעליהם היא מושתתת. כמובן שהתקנה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבודה של האנטישמיות של IHRA, שאומצה, בין השאר, בידי ארה"ב והאיחוד האירופי.
לאנטישמיות כמותג, יש שם רע במערב מאז השואה. הארגון הפלשתינאי האנטישמי מסר ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד, מה שמחייב אותנו לפעול. תמיכה בשחרור פלסטין אינה משמעותה התנגדות ליהודים או לדת היהודית." המסווה לאנטישמיות הוא הגדרתה כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות". כמובן שזה שקר אנטישמי נתעב. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. משמעותה – שהעם היהודי זכאי כמו כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. כאשר האנטישמים האלה אומרים שהם לא מתנגדים ליהודים (ובלבד שיהיו בגולה) או לדת היהודית, הם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומגדירים אותו רק כדת. זו פרקטיקה אנטישמית שנועדה למנוע מן העם היהודי את הזכויות הלאומיות הטבעיות שלו.

* ניצחנו – שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, תמיד מעורר בי ריגוש. גם כיוון שלפני ארבע שנים בתי הצעירה, תמר, עלתה לתורה בבת המצווה שלה. אבל הריגוש הזה הוא בן 28 שנים. במוצאי שבת שובה תשנ"ה, 10 בספטמבר 1994, נערך כנס חירום של תושבי הגולן בפארק קצרין העתיקה. אלפים רבים באו לאירוע. יישובי הגולן נשארו כמעט כערי רפאים. בכנס הודענו לציבור על מבצע "עוז 94". למחרת בבוקר עלינו לגמלא, קבוצת פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן, ופתחנו בשביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שנמשכה 19 יום. במשך 19 יום שתינו רק מים. רבע מיליון איש עלו לרגל לבקר אותנו ולהזדהות איתנו. התקשורת הישראלית והעולמית סיקרה את השביתה מידי יום. רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו בנאום בכנסת, שבו ניסה להסביר שהוא פועל גם למעננו ולמען עתיד ילדינו בניסיונו להביא לשלום עם סוריה. שביתת הרעב היתה אחת מאבני הדרך המרכזיות במאבק על הגולן בשנות ה-90. מבחינתי, זה אולי האירוע המכונן החשוב ביותר בחיי. אין דבר שאני גאה בו יותר מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותף לקבוצה קטנה של אנשים מהגולן, שהנהיגה מאבק לאומי שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.
הערב, במוצאי שבת שובה, לגמרי במקרה (הכתבה נדחתה מהשבוע שעבר), היתה כתבה יוצאת מן הכלל על ההתיישבות בגולן בערוץ 13. היא התמקדה באופן שבו הגולן הפך לאימפריית יין בינלאומית, אך הזכיר גם את הימים הקשים והמאיימים שבהם הונפה חרב העקירה והחורבן מעל ראשינו. בכתבה רואיינו בין השאר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ואלי מלכה, מי שהיה יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק ולאחר מכן ראש המועצה האזורית גולן. אלי דיבר על הנס שקרה לעם ישראל בזכות מאבקנו. אלמלא כן, היום איראן, חיזבאללה ודאע"ש היו מתמקמים על הגולן ובחופי הכינרת. בשעת הרעיון עם אלי, הוקרנו תמונות מעצרת החירום היום, לפני 28 שנים. מרגש. לשביתת הרעב יצאתי בדיוק חודש לאחר חתונתי. בשביתת הרעב יעל סיפרה לי שהיא בהריון, נושאת ברחמה את בננו הבכור. רבין אמר שהוא דואג גם לילדים שלנו. אילו צלחה מזימתו, חלילה, איזה עתיד היה לדורות הבאים של עם ישראל?
והנה, אנחנו כאן, בגולן. ממשיכים לייצר את היין הנפלא. מייצרים חקלאות מתקדמת, ולצד הפירות המסורתיים, אנו מגדלים גם אוכמניות, פטריות כמהין, ווסאבי, קנאביס, פירות יער ועוד. הגולן הוא אזור התיישבות מופתי, ועל פי החלטת הממשלה אשתקד, הוא עומד בפתחה של תנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים. ניצחנו! העם היה עם הגולן והניצחון היה ניצחון הגולן וניצחון העם.

* חופשה בירושלים – אנו מבלים סופ"ש ארוך בירושלים היפהפיה, המקסימה, האהובה עלינו כל כך. אנו משתכנים במלון בצלאל (נועה, החברה של בננו עמוס עובדת שם). חרשנו את העיר ברגל. אחד הדברים שאני אוהב בירושלים הוא השילוט ההיסטורי. העיר מרושתת בשילוט, על בתים רבים, המספרים על אישים שהתגוררו בהם ועל השכונות והמבנים ומבני הציבור והחינוך שהיו בהם וההיסטוריה שלהם. אנו עוצרים לקרוא כל מילה, וכך השיטוט ברחובות העיר הוא שיעור היסטוריה מהלך.
קצת על חוויית עונג שבת, בשעות ליל שבת הקסומות. הלכנו ברחוב אוסישקין ברחביה, וכל הדרך המתה באנשים הנושאים עמם סירים. מדובר באנשים ההולכים לסעודת ליל שבת עם המשפחה המורחבת או עם חברים, כשכל אורח מביא אתו תבשיל. ולפתע שמענו שירת נשים יפה בוקעת מרחוב צדדי. הלכנו למקום, והיה שם מניין נשים שקיבלו את השבת, ותפילתם התארכה כי בתי הכנסת באזור היו כבר אחרי התפילה, ושם עשרות נשים עוד שרו ורקדו וקיפצו, ולא עצרו – הן שרו ורקדו את "לכה דודי" ולאחר מכן שרו את "מזמור שיר ליום השבת". זה היה כל כך יפה ומרגש, שעמדנו ליד דקות ארוכות כדי לספוג מן האווירה. קול באישה – קדוּשה. המקום הוא בית הכנסת "מעיינות". הרב גוגל סיפר לנו שזה בית כנסת של חב"ד.
בשבת ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. ביום ראשון נבקר במוזיאון הרצל.

* כל נדרינו – ערכתי קובץ של מאמרים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית, ל-uriheitner@gmail.com.

* ביד הלשון: מיונית – מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה."
מיונית! עשרות שנים לא שמעתי את המילה. מיונית היא מיונז בעברית. אימי נהגה לומר מיונית, וכך נקרא המאכל בביתנו. כבר כילד הבנתי שמחוץ לביתנו, מיונית נקראת מיונז, וכאמור, מאז ימי נעוריי לא נתקלתי במילה מיונית, שנשתכחה ממוחי. וכאשר קראתי את המשפט הזה אצל רות אלמוג, ממש התרגשתי. המילה מיונית עוררה בי געגועים.
אורי הייטנר