הוא למד שתי כיתות מעליי בבית הספר לילדי עובדים במושב צופית שבו למדתי בשנים 1944-1947. יום אחד ערך כל בית הספר טיול ברגל לקיבוץ רמת הכובש, השוכן צפונית למקום מגוריי אז, בקלמניה. משום-מה הטיול שיעמם אותי והחלטתי לחזור לבד מרמת הכובש, בכביש, ברגל, לביתי בקלמניה, שנמצא בערך באמצע הדרך בין רמת הכובש לצופית. ואולם בין קלמניה לרמת הכובש שכן על אם הדרך הכפר הערבי מיסקי. אני כלל לא פחדתי. היו אלה שנים של המאבק בבריטים ולא בערבים והרגשתי בטוח לגמרי לצעוד לבד בכביש.
ואולם המורים האחראים על הטיול היו מודאגים מכך שאני חוזר לבד, ושלחו את עתידי מכטינגר הביריון לעצור אותי. ואכן הוא עצר אותי על הכביש, לא רחוק, אולי עוד לפני מיסקי. ואת רשמיי מהטיול ההוא כתבתי ב"ספר הגעגועים" (2009) שקדם לו ספרי לבני-נוער "לשוט בקליפת אבטיח" (1987). בספריי הרביתי להשתמש לא רק בדימיון ובכושר ההמצאה אלא גם בחומרים אוטוביוגראפיים, דוקומנטאריים והיסטוריים.

יום אחד יצאנו לטייל, שתיים-שלוש כיתות של בית-הספר, לקיבוץ השכן למושבה [הכוונה לקלמניה וצופית]. צעדנו ברגל, עליזים ושמחים. אותי הקיבוץ לא עניין. גם לא המאפייה הגדולה שהיתה בו. אולי מפני שהתעכבנו שם שעה ארוכה על הדשא מבלי לעשות דבר. לכן קמתי על דעת עצמי ופניתי לחזור הביתה.
הדרך עברה על פני הכפר הערבי הסמוך למושבה, זה הכפר שגגות בתיו היו נשקפים משדרת הברושים אשר על גבול אחוזת פלז [קלמניה]. הלכתי לתומי, נער יהודי יחיד, במכנסי-חאקי קצרים ובסנדלים, ומקל בידי, ולא פחדתי (שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הושמדו מיליוני יהודים בתאי הגז באירופה, היו שנים שקטות למדיי ביחסים שבין היישוב העברי לערבים בארץ-ישראל). עברתי על פני ערבי שמשך אחריו חמור טעון עצים-להסקה, שמעתי צלילים של שירה מזרחית רוויית געגועים. שאפתי ריח מוזר, ריח עשן תַּבּוּנִים, תנורי-אפייה פשוטים שמסיקים אותם בגללי בהמה מיובשים שנאספו בדרכים, בקוצים שקוּששו בשדה, בענפים מפינות הפרדס ובזמורות מפאת הכרם.
פתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי במרוצה מאחור, על הכביש הצר. הפניתי ראשי, זה היה עתידי, הבריון של בית-הספר, שתי כיתות מעליי, והוא רץ להשיג אותי.
המשכתי ללכת. מה לי ולו? מה איכפת לי שירוץ! אצלי זה סתם טיול, ולא יום ספורט.
עתידי הגיע אליי ומיד עצר וניצב מולי, מתנשם וחוסם בעדי את הדרך.
פניתי מעט הצידה ורציתי להמשיך ללכת אך הוא תפס בכוח בשתי ידיי.
אמרתי לו: "עתידי, עזוב אותי!"
דַבֵּר אל העצים. הוא הוציא מידי בכוח את המקל. התמלאתי חמת-זעם. בעטתי ברגליו. פִרפרתי בין ידיו. ניסיתי אפילו לנשוך אותו. פניי להטו. חולצתי נפרעה. אך הוא לא הִרפה מתפיסתו בי, כמו בצבת איתנה. הוא היה מסוגל להרים עגלה דו-אופנית קטנה מאחורי החמור וללכת עימה קדימה כמו היתה מריצה, כשהחמור המסכן משמש לו כאופן קדמי.
ואילו אני, עקשן, בחמת הזעם של ידיי החלשות, שורט ונשרט, ואינני מוותר. והכול בשתיקה.
עבר עוד ערבי מחמֵר אחר חמור טעון עצים, והתעלם מאיתנו.
באיזו זכות הוא מונע ממני לחזור אל ביתי? והלא הדרך, השדות, מוכרים לי היטב וכבר טיילתי בהם לבדי לא פעם אחת וללא שום פחד.
עד שנשמעה שירה עברית מתקרבת מעבר לעיקול הכביש:

"נלבישך בשַׂלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבַדֵי גנים
על אדמת שדותייך הנגאלת
הדגן, ירנין פעמונים – "

והופיעו בסך כל הכיתות, עם המורים, והמנהל חיים בראשם.

(לפני שנים ראיתי מודעה בעיתון על מותו של עתידי. אני לא שבתי לראותו מאז שעזבנו את קלמניה ולכן הפסקתי ללמוד בבית-הספר בצופית).
אהוד בן עזר