נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ל"א
איחרנו

"אלווה אותך עד לבית שלו," אמר משה דויד כשירדו מן האוטובוס בלב הכפר, והיו אלה המילים הראשונות שנשמעו ביניהם משעה שיצאו מביתו של מנטלו. ציפורה הלכה לצידו, שקטה.
"מדוע לא שומעים קולות מן החתונה של דנינו?" המשיך, "תמיד, כאשר מביאים את מַרסל עם התזמורת ומקהלת-הילדים של טולירוֹ, יש רעש גדול עד שעה מאוחרת בלילה שומעים אותם בכל הכפר."
ציפורה אמרה: "אני מקווה שעוד לא חזרו מהחתונה. אין לי כוח למריבות נוספות, ואני רוצה לישון, ולא לחשוב יותר ולא לדעת עוד משום דבר. גם אתה?"
"אבל – "
"אתה מפחד?"
"לא."
"משונה," אמרה, "ששָקט כל-כך בכפר וריח של שריפה באוויר, אתה מרגיש?"
"אולי שרפו קוצים אחרי-הצוהריים. ואולי נשרפו כמה חבילות-קש. אני לא רואה איפה."
"אני מפחדת."
הלכו לאיטם ברחוב הראשי של הכפר. ברוב הבתים היו התריסים מוגפים, והאורות כבויים. חשכה שׂררה בכּל.
"עדיין לא מאוחר," אמר משה דויד, "ומדוע חושך כל-כך?"
"אני לא יודעת. יש לי הרגשה שקרה משהו."
"שטויות."
אחר-כך הוסיף: "לא הצלחנו היום, אבל אני לא אומר שזה הסוף. אנחנו חוזרים לכפר רק כדי שבפעם אחרת יהיה לנו יותר כוח לעזוב אותו."
"אני שוב מפחדת. ומדוע אף אחד לא הולך ברחוב? אתה מרגיש את ריח השריפה?"
"עדיין אני מוכן בשבילך, ציפורה, כמו שהיינו בהתחלה, ואני אשתדל לסדר את העניינים במשפחה. אולי אשלח את הילדים למוסד. אחסוך כסף, ואולי עוד יבוא יום שנוכל לעשות בלב שקט כל מה שאנחנו רוצים."
"אולי," ענתה.
העניבה הפריעה לו, והוא התיר אותה והטמינה בכיס מעילו. אחר-כך חש שגם הז'אקט מחניק לו, והוא הוריד אותו והחזיקוֹ בידו. וכך הלכו שניהם, כזרים, או כצמד תיירים לאחר טיול ארוך. ציפורה נשאה עימה את תיק-הבד ומעיל-הגשם.
"עמוֹד רגע, משה. הלב שלי דופק נורא, אני לא יודעת מה קרה לי. אני רוצה לבכות. אוֹי, משה – "
"הפסיקי, ציפורה. אין שום סיבה. תבואי הביתה ותנוחי."
"אוֹי, משה!"
והיא החלה לרוץ. "ציפורה!" קרא ומיהר אחריה, "מה קרה לך?" – "הילדים! הילדים!" – התחילה לבכות, "משה, מה הם עשו לנו? מה הם עשו לבית? מה קרה כאן? אני לא יכולה יותר – "
הם עברו בריצה את קטע-הרחוב האחרון, שהיה מלא אבנים וגומות, והוא השתדל לתמוך בה בריצתה. המעיל, מעל-הגשם ותיק-הבד, היטלטלו והפריעו להם, אבל משום-מה לא היה מוכן להשליכם. "איזה ריח?" – הירהר, "ומה הם שרפו כאן, המשוגעים?" – הם עברו מהר בשער-החצר השבור, בִּשביל האבנים שנעקרו ממקומן, נכנסו למסדרון שאבנים רבות היו מפוזרות על רצפתו. בכול עמד ריח של שריפה. עשן דק עלה מכמה פינות, משברי הרהיטים, וממקלט-הרדיו שהיה מוטל ליד הספה בחדר-האורחים. רק חלק מן הבית, מקום שם לא נופצו המנורות, היה מואר עדיין באור-חשמל. מלמטה צעקו:
"הי, מי שם?"
משה דויד הציץ מאחד החלונות וראה שוטר.
"היא גרה כאן," ענה לו.
ציפורה הביטה כה וכה חיוורת ונדהמת. "איפה הילדים? מה עשו להם?"
נכנסו למיטבח. המקרר היה הפוך והמנוע עדיין פעל. ניגשו לחדר-הילדים. הדלת היתה פתוחה, ואיש לא היה בפנים. ציפורה רעדה כולה, והוא החזיק בה. "אַל תדאגי," ניסה להרגיע אותה אך גם בו כירסם חשש, "ודאי לקחו אותם לישון באיזה מקום."
"אבל תִראה איזה אי-סדר," אמרה בקול חנוק, הכניסה אותו לחדר-השינה, והוא עמד והסתכל בעיתוניה הקרועים, הפזורים על הרצפה. המיטות ניראו כאילו ניסו לשרוף אותן. ליד הדלת ניכרו סימני מאבק ודם על המרצפות.
עמדו ליד הכתמים. "זה שלו," אמרה, "אלוהים, מה עשו לו?"
"מנוּולים!" סינן משה דויד מבין שיניו, איך העֵזו להיכנס לכאן!"
השוטר נכנס ועמד על-ידם.
"איפה הילדים?" התפרצה אליו.
"אצל השכנים. מיד תוכלו לגשת אליהם. אַל תדאגי, גברת, שום דבר לא קרה."
"מה היה כאן?" שאל משה דויד.
"אני לא יודע. אומרים – כעסו עליו בגלל איזו בחורה שהכניס להריון והלכה והרגה את עצמה. פראים!"
משה דויד חש ציפורניה של ציפורה שנשענה עליו כשהן ננעצות בבשרו. ביקש לצעוק, והבליג. השוטר התבונן בהם ומיהר והביא מים בספל-פח שנותר במיטבח. הושיבו אותה בפינה, על כיסא שבדרך-נס לא ניזוק, והשתדלו להשיב את רוחה.
"ואיפה בעל-הבית?" שאל משה-דויד.
"אומרים, לקחו אותו באמבּוּלנס לבית-חולים. כשאני באתי, כבר היה אחרי הכול. השאירו אותי פה לשמור והסתלקו להם."
"והוא?"
"אומרים, עדיין חי כשהוציאו אותו מפה. אבל שברו לו הרבה עצמות."
השכנים הרגישו בתנועה שבבית ונכנסו והביאו עימם את שרה, בתם הבכורה של ניסים וציפורה. היא חיבקה את ציפורה ופרצה בבכי.
"אימא? מה הם עשו? האנשים? למה הם שרפו את הבית שלנו?" והוסיפה בתלונה: "והילדים גנבו את כל המַחבּרות והצעצועים, את הכול!"
ציפורה הרכינה את ראשה של הילדה אל חיקה וליטפה את שׂערהּ וניסתה לקלוע ממנו צמות, כפי שהיתה רגילה. אחר-כך הרכינה גם ראשה שלה על גב הבית והתייפחה גם היא.
"איפה היית, אימא?" קראה הבת בחיקה בקול חנוק, "הם הִכּו את אבא, והוא קרא כל הזמן בשם שלך."
"איפה שאר הילדים?" שאל משה דויד את השכנה.
"ישֵנים אצלי בבית," אמרה.
"ניגש לראות אותם."
והוא הקים בעדינות את ציפורה עם בתה ויחד יצאו לחצר. השכן אמר כל הזמן: "אני מצטער, אני מצטער נורא. ניסינו להסביר להם, צעקנו, אבל הם איימו שיכו גם אותנו. מה יכולנו לעשות?"
והשכנה הוסיפה אחריו: "הוא צודק. עשינו כל מה שיכולנו. ובסוף, כאשר כולם צעקו כמו משוגעים, הוא – בעלי, לא פחד, ונכנס פנימה, ודחף את כולם הצידה והוציא את הילדים. הם לא העֵזוּ לעשות לו שום דבר. רצו לפגוע בהם, והוא אמר: 'בבקשה, גיבורים, תפגעו בילדים קטנים!' – מיד נבהלו והסתלקו."
"תודה!" אמרה ציפורה.
משה דויד טפח לשכן על שכמו. הלה אמר לו בלחש: "לא היה צריך להתעסק עם הבת של חדידו. בגללה באו כל הצרות."
"הם עוד לא יודעים כלום על מה שהיה ביני לבין ציפורה," הירהר משה דויד, "וגם לא הרגישו שרצינו לברוח. חוץ ממנו, כמובן, בשעה שבא הביתה ולא מצא אותה."
נכנסו לביתו של השכן וראו מיטות גדולות שבהן ישנו ילדיו של השכן עם ילדי ניסים לוי. הילדים קמו, שיפשפו עיניהם והביטו במבוגרים שמילאו את החדר. הבת הצעירה-יותר רצה מיד אל ציפורה וחיבקה אותה, ואילו הבן עמד והביט בה. הוא דמה מאוד לניסים עצמו, פניו מרובעים, מצחו רחב, שׂערוֹ שחור ועיניו תקיפות. כבן תשע היה.
"הכול יהיה בסדר," אמרה לו, "עכשיו תישנו במנוחה, ומחר נתחיל לתקן – "
"הם שרפו את הבית," אמר.
בינתיים התקבצו לאט-לאט אנשים מבויישים קמעה, וכל אדם נוסף שהגיע כאילו חש את עצמו אשם בפניהם. אחדים ניגשו אל משה דויד ואמרו:
"חבל שלא היית כאן, משה."
"באמת, חבל. אם אתה היית מסביר, היו שומעים לך. כולם יודעים שהוא האוייב הכי גדול שלך, ולכן כל מילה שלך עליו – היא מילה."
משום-מה סברו כולם שמשה דויד היה מגן על ניסים לוי. "מעניין מדוע?" הירהר, "האם מפני שהם מתחרטים על מה שקרה? אולי יש סיבה אחרת."
לפתע ראה את בנו מתערב בקהל, דוחף אנשים הצידה, מפלס לו דרך אליו. לבוש היה בבגדיו הטובים. כניראה, היה בחתונה. "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו.
"התינוק בוכה, כל הזמן בוכה. אמרו שאתה פה."
"כבר לא יכולים לטפל בו?"
"אתה לא יודע? אסרו את אימא מפני שהתנפלה על האיש שבא לכאן באוטו – "
"מה?" קפץ משה דויד כנשוך-נחש, "הם אסרו אותה? רוצחים!" – הביט אל קהל הגברים שעמדו מסביבו: "ואתם! אתם נתתם שיִקחו אישה? איפה הכבוד שלכם? אתם הרשיתם שפֹּה בכפר שלנו יִקחו אֵם מהילדים שלה ויאסרו אותה?"
השפילו עיניהם והסתובבו הנה והנה במבוכה. השכן, שסבור היה כי כבר קנה את ליבו של משה דויד, העֵז לשאת אליו את עיניו ואמר: "לא נעים לסַפּר לך, משה דויד, אבל – עכשיו הבנת? לכן אמרו אנשים: חבל שלא היית פה. האישה שלך היתה מן המנהיגים, מאלה שהסיתו לעשות את השטות הזאת, והיא שהתנפלה על המזכיר ואמרה שהוא עם ניסים לוי פיטרו אותך – "
"מי? ספראי היה פה?"
"כן."
הילד משך בחולצתו ואמר: "אבא, בוא הביתה."
השכן הסתלק לחדר השני עם החבורה הקטנה שהתאספה. ציפורה שמעה את השיחה, ניגשה אל משה דויד ואמרה: "אני אבוא איתכם."
"לא," אמר לה, "תישארי פה. הילדים שלך כאן."
"הם יירדמו ושרה תבוא איתי," אמרה.

הזוהמה והעִרבוביה בביתו הדהימו אותה. "כאן אתה גר?" חשבה לעצמה. עכשיו הבינה מדוע ניסה שוב ושוב לדחות את עזרתה. התינוק שכב על המיטב הכפולה ובכה. משה דויד עמד בחולצתו הלבנה והמעיל בידו. "החליפה החוּמה הזאת!" הירהרה וחייכה, "לוּ היית בא בחליפה נאה יותר, אולי היינו כבר רחוקים מכאן. מי יודע? גם עכשיו אנחנו רחוקים, אבל אחרת. מִסכן, כל-כך זר בתוך ביתו. איזה חיים!"
היא הפשילה את שרווּלי שמלתה וחיפשה ומצאה אבקת-חלב, הרתיחה מים והכינה אוכל לתינוק. חשבה: "עדיין אני זוכרת איך לעשות את זה," וצחקה. התינוק היה מלוכלך ונִראה שלא החליפו את חיתוליו זמן רב. שרה עזרה על-ידה ובמהרה הרגיעו שתיהן את התינוק, האכילו והלבישוּ אותו, וגם השתדלו לשווֹת לבית מראה מסודר יותר, לנקות מעט ולשים את הדברים המפוזרים במקומם. אך לא עשו כן בקפדנות רבה מדיי, אולי כדי שחליפה לא תיעלב בבואה. בנו של משה דויד עזר על-ידן והביא כל דבר שנדרש ממנו. רק משה דויד עצמו הסתובב הנה והנה אובד-עצות.
לאחר שסיימו יצא ללַווֹת אותן.
"לאן אתה הולך?" שאלה ציפורה.
"אספיק עוד לאוטובוס האחרון שחוזר לעיר ואלך למשטרה להוציא את חליפה. ודאי צריך לחתום שם על ערבוּת. בינתיים אלווה אתכן עד לבית. איפה תישני?"
"השכן אמר שיש מקום אצלם, ומחר כבר נשתדל לסדר את הכול."
"מחר בבוקר," אמר, "מיד לאחר שאשחרר את חליפה, אבוא לעזור לכם. באמת, אני לא יודע איך להודות לך על מה שעשית בשבילנו הערב."
"לא צריך."
"אַל תגידי כך."
"תצלצל מן העיר לשאול בבית-החולים?"
"בסדר. אני כל הזמן חושב עליו. מה הם עשו לו?"
"הוא חזק. אני בטוחה שיבריא."
"כן."
"משה…"
"כן…"
"אתה יודע, אולי יותר טוב שהכול נגמר ככה. רק חבל על הבת של חדידו. המסכנה, אתמול עוד פגשתי אותה כאשר יצאה מבית-הקפה. תיכף היה אפשר לראות עליה – "
"חשבת על כך?"
"כן. אולי לוּ הייתי ניגשת אליה ומדברת איתה, היה הכול נגמר אחרת. ממני בוודאי היתה מתביישת ולא מעֵזה להכחיש או לברוח, ואני הייתי משתדלת לעזור לה."
"זה היה רק אתמול, ציפורה?"
"אהה. אבל אתמול, משה, הייתי כל-כך אחרת. אני חושבת אפילו ששנאתי אותה."
"לא צריך לדבר כך, עכשיו."
"נכון, הלוואי שהיינו יכולים לעזור לה. איחרנו."
"כן, ציפורה, איחרנו."
והם עברו על-פני השוטר ועל-פני הבית ההרוס, ומשה דויד ליווה אותן עד פתח ביתו של השכן.
"לילה טוב," אמר להן, "אַל תדאגי, שרה, יקנו לך שוב את המחברות והצעצועים שהילדים לקחו לך."
"להתראות," פנה אל ציפורה.
"להתראות."
"אנחנו," אמר ולחץ את ידה.
"כן."
"למרות שאיחרנו."
"אולי…"
"אַת מבינה?"
"כן. לא, אני מבינה…" אמרה.
והוא מיהר לדרכו, לתפוס את האוטובוס האחרון לעיר.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.