* כל נדרי הפוליטיקה – אנו פותחים את יום הכיפורים בתפילת כל נדרי, שבה אנו מתירים את נדרינו ושבועותינו – בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין. האם אין ערך למילה, להתחייבות, להבטחה? כמובן שזו אינה הכוונה. אבל הכוונה היא לא להיות משועבדים לנדר שנדרנו, אולי בשעת כעס (אני לא אדבר אתו לעולם), ולא להיות מסונדלים אליו.
אם כל המפלגות המתמודדות בבחירות תעמודנה בכל התחייבויותיהן וחרמותיהן, עם מי תלכנה לקואליציה ועם מי לא, נגזר עלינו סיבוב שישי. אני מקווה מאוד, שבשעת אמת, טובת המדינה תקדם לנדרים וניתן יהיה להקים ממשלה.

* לדחות את ההכרעה – כפי שכתבתי כבר לפני כחודש, לדעתי, אין זה נכון שממשלת מעבר ערב בחירות תחתום על ההסכם עם לבנון על סימון הגבול הימי הכלכלי בין המדינות. אנחנו נמצאים בטירוף מוגזם של איסור על פעולות חיוניות של הממשלה הנוגעות לחיי היום יום של האזרחים וכך אנו כבר 3.5 שנים למעט הפסקה של שנה אחת (גם בתקופת ממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי המדינה הייתה משותקת, כי לא היה תקציב). ודווקא על הסכם הקובע את הגבול לדורות, מצד אחד, ומצד שני אין בו משהו דחוף שחייב להיעשות עכשיו – ממשלת מעבר יכולה לחתום? אין בזה היגיון.
חמורה יותר היא המגמה המסתמנת לא להביא את ההסכם לאישור הכנסת. אמנם החוק אינו מחייב זאת (והגיע הזמן לשנות את החוק), אך המסורת הפרלמנטרית מאז הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים ועד הסכמי אברהם, היא להביא את ההסכמים לדיון והצבעה בכנסת. למסורת ותקדים יש תוקף כמעט כמו לחוק כתוב. ומעבר למסורת ולתקדימים, יש גם שכל ישר. ברור שהסכם כזה, המחייב את מדינת ישראל לדורות, מחייב הצבעה בכנסת.
לעומת זאת, אין שחר לדרישה לקיים משאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, יש לקיים משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של ישראל. מאז מלחמת ששת הימים ישראל החילה את הריבונות רק על מזרח ירושלים והגולן. לכן, הסכם על נסיגה מהגולן, או על חלוקת ירושלים, או שיש בו חילופי שטחים שבהם יקבלו הפלשתינאים שטחים ריבוניים של ישראל (כמו למשל בתוכנית טראמפ) – מחייבים משאל עם. נסיגה משטח שלא חלה עליו הריבונות, כמו הנסיגות בהסכמי אוסלו, בהסכם חברון, בהסכם וואי ובהתנתקות, אינה מחייבת משאל עם.
במקרה הזה, לא זו בלבד שאין המדובר בשטח ריבוני, גם אין המדובר בשטח שמוחזק בידי ישראל (כמו במקרה של גוש קטיף או הסכם חברון), גם לא בוויתור על מים טריטוריאליים של ישראל ואפילו לא בוויתור על המים הכלכליים של ישראל שמעולם לא הוגדרו. אם יש כאן ויתור, הוא על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ עם לבנון על סימון הגבול הכלכלי. לכן, אין שום עילה לחשוב אפילו על משאל עם.
אמנם עמדתי בשאלה האם נכון לחתום כעת על ההסכם היא כעמדת האופוזיציה, אך אין זו הבעת דעה נגד ההסכם. איני מכיר את פרטיו כדי לגבש דעה סופית, אך מהפרטים שדלפו מסתמן שזה הסכם טוב, וישראל השיגה בו את מרבית ההישגים הנדרשים שהגדירה בעשר שנות קיום המו"מ. ברור שאילו נתניהו היה משיג הסכם כזה, הוא היה מתאר אותו כמצוין, ומעריציו היו רואים בו הוכחה לגאוניותו של המנהיג הדגול.
האמירה של נתניהו שישראל ויתרה על ריבונות – שקר.
האמירה של נתניהו שישראל ויתרה על שטחים – שקר.
האמירה של נתניהו שישראל נכנעה לאיומי נסראללה – שקר.
למה הוא משקר? כי הוא שקרן. נדירים המקרים, אם בכלל, שבהם הוא נתפס בדבר אמת.
אבל הפעם הוא חצה את הקווים האדומים של מדינה דמוקרטית, כאשר הודיע שממשלה בראשותו, אם תקום חלילה, לא תכבד את ההסכם, אם ייחתם. האמירה חסרת האחריות הזאת היא ממש פוטש. משמעותה – אנרכיה. האיש ההיסטרי הזה יצא מדעתו. כנראה שהוא כבר מתרגל ממשלה עם הכהניסטים, שאין לה קווים אדומים.
[אהוד: בזכות "ממשלת" לבנון וחיזבאללה יש חשש גדול שההסכם לא ייחתם! – ולכן לשווא אתה נושא את דברי הבלע האוויליים שלך נגד נתניהו – כי לא הוא זה שיטרפד את ההסכם!]

* מי אשם במות הילד – מותו של ילד קטן הוא טרגדיה נוראה. אבל זה קורה. קורה שתינוק או ילד מתים. ילד בן שבע בכפר תקוע בגזרת בית לחם מת מדום לב. וכמו בעלילות הדם – כשילד מת מיד מאשימים בכך היהודים. זאת, למרות שלא זו בלבד שאין בדל הוכחה שידו של צה"ל בדבר, אפילו הפלשתינאים אינם טוענים שחיילי צה"ל נגעו בילד. הטענה היא שהוא מת מפחד, כיוון שחיילי צה"ל נכנסו לפעול בכפר. הם נכנסו לכפר כיוון שמהכפר יידו אבנים לעבר מכוניות חולפות מחוץ לכפר. אז מה רוצים? שנאפשר ליידות אבנים בלי לרדוף אחרי המיידים ולעצור אותם? הרי כבר ראינו פעמים רבות שאבנים הורגות. אם יש קשר בין מותו של הילד מדום לב לבין האירועים, האשמים בכך הם מיידי האבנים.

* מי שמדבר על צביעות – כאשר עצרת האו"ם החליטה על הקמתה של רוסיה, מדינונת קטנטונת ללא רצף טריטוריאלי, שמוסקבה אינה חלק ממנה, הרוסים רקדו עד אור הבוקר, אך אוקראינה סירבה לקבל את ההחלטה. ביום הקמתה של רוסיה הקטנה, פלשו אליה צבאות אוקראינה מכל העברים, על מנת לסכל את הקמתה ולהשמיד את העם הרוסי. הרוסים ניצחו ואף הרחיבו מעט את גבולות רוסיה, אך עדין לא לגבולות בני-הגנה. אך גם את קווי שביתת הנשק הללו האוקראינים סירבו לקבל, הפעילו טרור יומיומי נגד הרוסים ונערכו לסיבוב השני שבו ימחצו את רוסיה וישליכו אותה לים, כפי שנהגו להתרברב. רוסיה יצאה למלחמת מגן והרחיבה את גבולותיה. גם לאחר מכן, המשיכו האוקראינים לתקוף ולהפעיל טרור נגד הרוסים. כאשר רוסיה ויתרה על שטחים לאוקראינים בהסכם שנחתם ביניהם, השטח שהועבר לאוקראינים הפך לבסיס של גל טרור חסר תקדים, שבו מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם ברחובות רוסיה, במסעדות, באוטובוסים ובדיסקוטקים והפכו את החיים ברוסיה לבלתי נסבלים. שטח אחר שרוסיה נסוגה ממנו באורח חד-צדדי הפך לבסיס רקטות הנורות לעבר אוכלוסייה אזרחית ברוסיה וכל רוסיה נמצאת תחת איום הרקטות, וכבר עשרות אלפי רקטות נורו לעברה לאורך השנים.
נכון שמה שכתבתי כאן הוא הזוי, אבסורדי, מטופש וילדותי? נכון. כמו הפשקוויל ההזוי, האבסורדי, המטופש והילדותי של גדעון לוי, שהשווה את סיפוח השטחים האוקראינים שרוסיה כבשה, להחלת הריבונות הישראלית על ירושלים והגולן ועל "אקיבוש". ואגב, בהשוואה הוא אף אמר שאקיבוש והסיפוח שלנו חמורים יותר משל הרוסים. למה? ככה. הוא תוקף את ממשלת ישראל על שגינתה את הסיפוח הרוסי בעוד לפיד דן עם בריטניה על העברת שגרירותה לירושלים וממשלת ישראל מתנגדת להקמת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים ומאשים אותה בצביעות. מי שמדבר על צביעות. וכמובן, גם בפשקוויל הזה הוא הסביר למה ממשלת לפיד גרועה יותר ממשלת נתניהו. הטיעון שהפך אותו ליקיר ערוץ 14.

* יקיר הביביסטים – התועמלן האנטי ישראלי הרדיקלי, האוטואנטישמי המיליטנטי גדעון לוי, הפך ליקיר הביביסטים, מאז החל לבטא את הערצתו לנתניהו ולהסביר מדוע הוא מעדיף את נתניהו על מועמדי המרכז ועל מפלגות השמאל הציוני. הוא גם נהיה פרשן בערוץ התעמולה הביביסטי 14. הם מציגים אותו כ"ססמולן הגון" ובכך הוא חריג לעומת כל שאר הססמולנים. כי לשיטתם – מיהו ססמולן? כל מי שאינו סוגד לנתניהו, גם אם עמדותיו מימין לנתניהו. כל אלה ססמולנים בוגדים ועוכרי ישראל, ועמדותיהם אחידות – העמדות של גדעון לוי, כביכול. וכיוון שגדעון לוי גילה את האור והוא מעריץ את נתניהו, הוא הססמולן היחיד שהוא הגון, ולכן מוחלים לו על כך שהוא באמת עוכר ישראל אוטואנטישמי. כל השאר אינם הגונים – עובדה, הם אינם מעריצים את נתניהו.
הצד השני של המטבע, הוא אותם שמאלנים באמת, ובעיקר רל"ביסטים באמת (כלומר, לא כל אלה שאינם סוגדים לנתניהו ולכן הם ממותגים כרל"ביסטים), שלאורך כל השנים גוננו על גדעון לוי, הסבירו שאולי הוא קצת קיצוני אבל הוא אומר את האמת על אקיבוש בלה בלה בלה. פתאום, מרגע שהחל לבטא את הערצתו לנתניהו, הם מסבירים שהוא חולה נפש.

* התומך בפוטין – עיריית קרקוב שבפולין ביטלה הופעות של רוג'ר ווטרס בעיר, בעקבות תמיכתו הנלהבת בפוטין והפצת תעמולת השקר שלו. העירייה הכריזה על ווטרס כפרסונה נון-גרטה (אישיות בלתי רצויה). ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השנייה והתועמלן הראשי של תופעת BDS. על כל אלה אירופה הצבועה סלחה לו. כעת, כאשר הוא גם תומך בדיקטטור הרוסי, פתאום מתחילים להפנות לו עורף.
עקרונית, אני נגד חרמות על אמנים. אבל במקרה זה, כאשר מדובר במי שמטיל טרור נגד אמנים בעולם שאינם מחרימים את ישראל, אני מאושר על כל חרם נגדו. עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף"). מסכת אבות.

* דילמת בן גביר – נהג מונית: "גדעון סער שר משפטים מצוין. הוא שר המשפטים הטוב ביותר מאז קום המדינה. הוא צריך להמשיך להיות שר המשפטים. אני מקווה שביבי ימנה אותו."
אני: "הוא לא רוצה לשבת בממשלה של נתניהו. הוא שייך למחנה הממלכתי."
נהג המונית: "הוא עם גנץ? האמת היא שבפעמיים האחרונות הצבעתי לגנץ. אבל בגלל העליהום שעושים לבן גביר, הפעם אני אצביע לו."
בדקה שנשארה לנו בנסיעה ניסיתי להסביר לו את הסכנה שבכהניזם.
דברי הנהג מציפים את דילמת בן גביר. כל אדם בעל מצפון ומוסר, בוודאי יהודי בעל מצפון ומוסר, אינו יכול לשתוק לנוכח עליית הכהניזם. אחרת, הוא לא יוכל להביט בעיני ילדיו ונכדיו. מצד שני, כמו במקרה של אותו נהג מונית, אולי דווקא היציאה נגד הכהניסט מסייעת לו.
או לי מיִצרי ואוי לי מיוצרי. אכן, דילמה.

* ייתמו חטאים – מה אני מאחל ערב יום כיפור לבן גביר, לשנה החדשה? אני מאחל לו שיחזור בתשובה. איני מאחל לו כל דבר רע, רק את הדבר הטוב ביותר שניתן לאחל לו – לתקן את דרכיו.
במסכת ברכות מסופר על רבי מאיר, שביריונים שהיו בשכנותו ציערו אותו הרבה, והוא ביקש שימותו. העירה לו ברוריה אשתו והזכירה לו שבתהלים נאמר "ייתמו חטאים מן הארץ." האם נאמר "ייתמו חוטאים"? יש להתפלל לכיליונה של הרשעות ולא לכיליונם של הרשעים. "בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וממילא יתקיים סוף הפסוק 'ורשעים עוד אינם'." רבי מאיר השתכנע בצדקת דבריה של ברוריה, התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, והם חזרו בתשובה.

* חתונת הלוחם – גדוד השריון הסדיר 79 לחם במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ, בחזית המצרית. מאז, מזה 48 שנים, פעמיים בשנה נפגשים לוחמי ומפקדי הגדוד במלחמת יום הכיפורים, יחד עם נשותיהם, אלמנות המלחמה והאחים השכולים. בשנים האחרונות הם החלו לטייל מדי שנה, בכל שנה לטיול בן יומיים באזור אחר בארץ. השבוע הם מטיילים בגולן ולנים בתיירות של הקיבוץ. וביום ראשון ציפתה למטיילים הפתעה. אחד הלוחמים התחתן, חתונה מאוחרת בגיל 70, בהגיעם לאורטל. על דשא התיירות המתינו החתן והכלה, עם השמלה וההינומה, הרב והחופה והם התחתנו כדת וכדין. איזו התרגשות. שאלתי את החתן – אלה כל האורחים? איפה המשפחות שלכם? והוא השיב – החבורה הזאת היא המשפחה שלי.
בערב הרציתי בפניהם על ההתיישבות בגולן. באמת קהל נהדר, מלח הארץ. בין המשתתפים היה ידידי זאביק פרל, לשעבר ראש העיר צפת והיום מורה דרך מעולה ואל"מ (מיל') רמי מתן שהותקף והוכה בידי הביביריון רמי בן יהודה. מתן לחם כמ"פ בגדוד במלחמת יום הכיפורים.

* האתגר הבא של ההתחדשות היהודית – בשנות השבעים והשמונים, החלה תופעה מעניינת ויפה, של חתונה יהודית ריבונית, לא רבנית. חתונה שהובילו אנשי רוח גדולים בתורה, שהיתה יהודית מאוד, אך לא דבקה בטקס האורתודוקסי והתנערה מאי השוויון המגדרי בו ובעיקר מההתייחסות הקניינית לאישה. הטקס היה מעוגן ביהדות ובמסורת, אך שוויוני. בדרך כלל קדם לו תהליך של למידה משותפת והעמקה בתכנים של בני הזוג עם המחתן אותם. בשנות השמונים נכחתי לראשונה בשתי חתונות כאלו; האחת בקיבוץ יזרעאל שבה המחתן היה אברהם (פצ'י) שפירא והשנייה בקיבוץ בית זרע שבה חיתן בארי צימרמן ז"ל. התרשמתי מאוד והתלהבתי מאוד.
במהלך השנים היה לכך יותר ביקוש, נערכו קורסים למנחי ומנחות חתונות וטקסי חיים. הוקם ארגון "הֲוָיָה", שהדריך מנחים רבים. בשנים האחרונות גבר הביקוש לחתונות כאלו (אגב, יש אנשים שלצד החתונה הזו, המבטאת את ערכיהם, הם גם מתחתנים ברבנות, במקביל). אך לצד תופעה זו, פשטה כאש בשדה קוצים תופעה אחרת – חתונה חפה כמעט לגמרי מכל סממן יהודי, כשאת החופה מנחים חברים או בני משפחה של החתן והכלה. זה נראה כמו החלק האמנותי, המופע שאחרי החופה. בדרך כלל הסממן היהודי היחיד הוא החופה שמעל ולעתים גם שבירת כוס, אך ללא כל הקשר או אף כפרודיה.
בחתונה אנו חוגגים שני דברים: את האהבה והזוגיות בין איש ואישה והקמת בית בישראל. החופה מחברת את הזוג הצעיר לכלל היהודי, לדבר מה גדול ממנו, שהוא משתייך אליו; הזהות הלאומית, התרבותית והרוחנית שלו. בחופות החילוניות הללו, חוגגים רק את האהבה והזוגיות, ללא חיבור לכלל היהודי. בעיניי, זו חילוניות עקרה.
הייתי הקיץ בחתונות רבות. חלקן עם רב אורתודוקסי, חלקן עם "החבר'ה" ואחת של רבה רפורמית. החתונה הרפורמית היתה היהודית ביותר בתכניה ונפלאה באופן שהשכילה לחבר את הזוגיות הפרטית עם הרעיון של הקמת בית בישראל. מה שאהבתי במיוחד באותה חתונה, הוא שרבים מן הקהל היו דתיים אורתודוקסים, כי אבי הכלה הוא מבית דתי, והם התחברו מאוד, שרו בהתלהבות ולדעתי הופתעו מהפער בין מה שראו למה ש"ידעו" על הזרם הרפורמי ביהדות.
מי שלא רצה חתונות יהודיות מתחדשות או של הזרמים הליברליים – קיבל חתונות של חילוניות עקרה. התופעה הזו היא הזדמנות גדולה לארגוני ההתחדשות היהודית וכן לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, להגיע לצעירי ישראל עם המסר שלהם ולהציע להם חתונה יהודית ריבונית, לא אורתודוקסית. אם בראשית הדרך המטרה היתה ליצור חלופה לחתונה הרבנית, כעת המטרה צריכה להיות חלופה לחילוניות העקרה. הדבר מחייב התארגנות, שיווק רבתי והכשרת מנחי חתונות וטקסי חיים רבים. זה האתגר הגדול הבא של ההתחדשות היהודית בישראל.

* ביד הלשון: חולדאי – בשנותיה הראשונות של התנועה הקיבוצית, נהגו חברי קיבוץ שהזדהו בכל מאודם עם קיבוצים, לשעבֶּר ("לעברת") את שמם לשם קיבוצם. כך שלמה כינרתי, מחלוצי קבוצת כינרת ומנהיגיה. כך חיים גבתי, ממייסדי קיבוץ גבת ומנהיגה לאורך שנים ולימים מנהיג איחוד הקבוצות והקיבוצים, ח"כ ושר החקלאות. צחוק הגורל הוא, שבפילוג בקיבוץ המאוחד הוא נמנה עם המפא"יניקים שעברו ליפעת, וכך הוא היה גבתי מיפעת.
ראש עיריית תל-אביב אינו נקרא רון תל-אביבי אלא רון חולדאי. הוא נולד בחולדה. אביו, עוזר חולדאי, היה ממייסדי חולדה ומנהל בית הספר בקיבוץ. בשבוע שעבר, הלך לעולמו בקיבוץ חולדה אחיו הגדול של רון חולדאי, המורה והמחנך שי חולדאי. יהי זכרו ברוך!
אגב, יש באורטל משפחת אורטל, אבל הם נקראו כך הרבה לפני ששמעו על הקיבוץ, אליו הצטרפו לפני שנים אחדות.
אורי הייטנר