נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ל"ב
מחצבה לָרוּח

הטלפון במחצבה צילצל, צילצל, ואיש לא ניגש למשרד לענות. לאחר שלוש דקות קם דנינו, שנימנם כל אותו זמן על לוח-עץ במחסן-הכלים, יצא ועבר את החצר וניגש להרים את השפופרת. בחוץ נשבה רוח חזקה והוא התעטף היטב בבגדו.
"הלוֹ?"
"הלוֹ! הלוֹ! עם מי אפשר לדבּר כאן?"
"למה זה ה'בּאגריסטים' מבלבלים לי את המוח ומפריעים לי לישון?"
"אה, זה אתה, דנינו?"
"כן."
"לא שומעים אותך היטב, יש פה סערת-חול מחוּרבּנת כזאת. מאיפה יש בסביבה הזאת כל-כך הרבה חול?"
"כן, גם אצלי, לעזאזל, כבר מתחילות הרוחות של הסתיו."
דיבר המפעיל שעבד עם משה דויד באחד משני המַחפּרים. הצלצול בא בקו הפנימי של המחצבה שקישר את המשרד עם שטח החציבה בגבעה שממול.
"תגיד, יש פה בכלל מישהו אחראי על העניינים?" שאל הבּאגריסט.
"מה קרה?" אמר דנינו.
"מה קרה?" אחרי ארוחת-הבוקר נגמר לנו כל מה שהיה לעשות ואנחנו יושבים ומחכים, ומחכים, ואין שום דבר. ובכלל, הרבה פועלים לא באו היום לעבודה – "
"אז מה איכפת לך? חַכּה."
"תִראה, דנינו. תפסיק להתלוצץ. איפה ניסים לוי?"
"אני יודע? בבית-החולים, אולי מת. אם לא – בטח יעברו כמה חודשים עד שיתקנו לו את כל העצמות שנשברו. והשאר – במשטרה."
"מה יש? מה קרה לו? דבּר ברור. נכנס לי חול לאוזניים, ואני לא שומע אותך טוב."
"לא שמעת? התנפל עליו אתמול כל הכפר מפני הבת של חדידו שנהרגה."
"ולא היה יכול מישהו לעצור בהם?"
"אי-אפשר היה, תאמין לי."
"ואיך זה קרה שהִכו אותו? הרי כולם חברים טובים שלו?"
"אני לא ראיתי, רק יודע ממה שאנשים מסַפּרים. אחרי שהתאספו כולם בחצר שלו זרקו עליו אבנים וקיללו. חלק רצו כבר ללכת ולעזוב, אבל אלה שהיו קרוב אמרו שהוא רץ כל הזמן בבית מחדר לחדר וקורא בשם של אישתו. אתה מבין? כמה מן הבחורים רצו לעשות ממנו צחוק, נכנסו ואמרו לו: 'ניסים לוי, אנחנו רוצים לשמוע מה שהאישה שלך אומרת על כך. אם היא תהיה בעדך, אנחנו מסתלקים.'
"והוא לא הבין מה שמבקשים ממנו, ואולי היה כבר קצת משוגע באותה שעה, ואולי שתה יותר מדיי בחתונה אצלי, וכשהם אמרו לי כך, התנפל עליהם וצעק: 'אני לא אתן לכם להיכנס אל אישתי, אני לא אתן לכם להיכנס אליה!'
"והם בכלל לא התכוונו ברצינות, אבל כשראו אותו ממשיך לצעוק את השם שלה ומכה בידיו את ליבו, ואחדים נשבעו שאפילו ראו אותו בוכה, מיד ניגשו אליו ורצו לקחת אותו ולהרגיעו. אך הוא ברח ועמד במסדרון ליד דלת החדר של אישתו, ולא נתן לאיש להתקרב אליו. לבסוף חשבו שאולי הוא עשה לה משהו, או סתם התחממו הרוחות, מפני שבאותו זמן התחילו פרחחים אחדים לשרוף את הבית, בקיצור – היתה שם תגרה הגונה, וכולם התנפלו עליו והִכו אותו בכל כוחותיהם עד ששברו לו את העצמות שלו, ומי יודע אם לא נהרג מן המכות האלה. כאשר סחבו אותו משם, וכבר איבד את הכרתו, הוא עוד המשיך לקרוא בשם שלה. דפקו על הדלת ולא ענתה, קראו בשם שלה, צעקו. לבסוף באמת דאגו לה וניסו לפתוח את הדלת – וראו שהיא נעולה. בעטו בכל הכוח ופרצו אותה, ואתה יודע מה?"
"מה?"
"היא בכלל לא היתה שם."
"מה אתה אומר! לעזאזל, אני כבר מרגיש שהמנוע של ה'בּאגר' יתמלא היום חול עד שאי-אפשר יהיה להפעיל אותו."
"בדיוק כך. רק אז הבינו מה גרם לו שיהיה משוגע כל-כך."
"מי? אה? אתה מתכוון לניסים לוי?"
"כן. מוטב היה לו למות, רק שלא יגלו שהאישה שלו היא לא בבית. בייחוד שסיפר קודם לכולם, גם לי, שהיא חולה ושוכבת במיטה."
"שוכבת? חה-חה-חה!"
"מה? גם אתה שמעת?"
"אומרים."
"אז, אז זה נכון?"
"בחייך?"
"כן."
"מה אתה יודע בדיוק, דנינו?"
"היתה נפגשת עם משה דויד בעיר."
"מה?"
"לא רק היתה נפגשת איתו, עוד חשבו שניהם לברוח – "
"מה? דנינו, מה שאתה מסַפּר לי היום אני חושב שאפשר לראות רק בסרטים. איפה אני תיארתי פעם לעצמי שאצלנו במחצבה יקרו דברים כאלה? באמת, קשה להאמין, ועוד על משה דויד."
"מה אתם יודעים? אם היית בא אתמול לכפר, היית רואה הכול בעיניים שלך."
"מאיפה אתה יודע?"
"מישהו בא הבוקר וסיפר שראו את מַנטלוֹ אצל סוכן-הנסיעות. אחר-כך ראו אותה האנשים באוטובוס, כאשר נסעה לעיר והיתה לבושה כמו לטיול. ועוד ראו כי שניהם מסתובבים בזמן האחרון על-יד הבית של מנטלו. כבר מזמן התחילו לדבר עליהם. רק שלא היו בטוחים ואמרו – אולי רק במקרה. ואני חושב, אולי בכל-זאת במקרה, אבל – ניסים לוי רצה לפטר אותו."
"העיקר, מה אני אעשה היום בעבודה? טפוּ, כבר השיניים שלי חורקות. אתה אומר שניסים לוי לא יחזור לעבודה בקרוב?"
"לא."
"אז אולי משה דויד יבוא עוד מעט. ובאמת, תגיד, דנינו, אתה לא חושב שהוא היה יכול עכשיו למלא את המקום של ניסים?"
"איפה? שמעת שרצו לנסוע. אתה חושב שהראש שלו נמצא עוד במחצבה? מה איכפת לו? ואם לא נסע, יש לו די צרות בבית."
"איזה?"
"ומדוע לא בא היום לעבודה? שמע! אם הוא לא ברח מן הארץ, סימן שהלך לשחרר את חליפה מהמעצר במשטרה."
"דנינו, אתה משגע אותי! אולי תסַפּר כבר כל מה שקרה אתמול. אני מת מסקרנות."
"תיכף, אני רק אסגור את החלונות. בחיי, כבר לא רואים שום דבר מן הסערה הזאת. ובכן, אסרו אותה מפני שהתנפלה על חבר ספראי ועשתה ממנו, אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה היא מסוגלת לעשות."
"איך הוא הגיע לשם?"
"בא לבקר את ניסים לוי ונכנס לתוך המהומה. אולי תבוא עוד מעט לכאן. אצלכם בוודאי עוד יותר גרוע מאשר אצלי."
"יַא-בַּא-יֶה! אין איפה להסתתר. מאיפה אתה יודע את הכול?"
"ביקר אותי הבוקר מזכיר המפלגה וסיפר שספראי שוכב גם הוא בבית-החולים ולא מרשה לאף אחד לבקר אותו. הוא אמר, האידיוט הזה, שכל האסון בא מפני שלא מבינים אותנו. ואז אני אמרתי לו שדווקא ספראי היה מבין אותנו טוב מאוד. ומה הוא ענה לי – 'הנה אתה רואה את התוצאות.' ובחיי, שהוא היה שמח מזה שהִכו את ספראי. לעזאזל, אף פעם אני לא זוכר מזג-אוויר מחוּרבּן כזה במחצבה."
"ומה אתה חושב? שעכשיו הם יחזירו את רבינוביץ להיות מנהל-העבודה? הרי צריך כאן מישהו שמבין את העניינים?"
"השתגעת? שאלתי אותו על רבינוביץ, ואתה יודע מה שהוא ענה לי? – צחק ואמר: 'רבינוביץ, התֶרח זה, יושב וכותב עכשיו כל הימים את הזיכרונות שלו. ועוד אומרים שכבר הראש שלו לא כל-כך בסדר. אתה ראית איך שהוא בכה במסיבה.'"
"אתה שומע, דנינו? טפוּ! תיכף אני בא אליך. מכל הדיבורים האלה עוד אני לא יודע מי ינהל את העבודה במחצבה. בטח יביאו מישהו חדש מבחוץ. מה אתה אומר? יש לך איזשהו מושג מי ינהל עכשיו את העבודה במחצבה?"
"להגיד לך את האמת? נִדמה לי – שאני."
"מה? תפסיק להתלוצץ. מצאת לך יום מתאים."
"לא, לא, ברצינות. בשביל מה אתה חושב היה כאן מזכיר המפלגה הבוקר?"
"נוּ?"
"רק הריח שספראי נכשל, ומיד בא לדחוף את הידיים שלו לקערה. ומה אמר לי? לא תאמין. הוא אומר שכל הזמן אני הייתי מנהל-העבודה במחצבה. הוא שמע על הבחירות אצלנו ואומר שכל עניין ההתפטרות שלי, ומה שספראי התערב בעניינים ועשה בחירות חדשות – זה הכול בלתי-חוקי ולא היתה להם סמכות לכך. ויוצא שניסים לוי לא היה אף-פעם מנהל-העבודה במחצבה, ורק עכשיו מתבררים הדברים, ומזכיר המפלגה כבר יטפל בעניין וידאג ששוב לא יתנו לספראי להתערב במה שנעשה אצלנו."
"אתה ממזר אתה, יא דנינו. איך שאתה מסתדר תמיד. מה שלא קורה – בסוף אתה מרוויח."
"אני לא בטוח. להגיד לך את האמת – לא התלהבתי ביותר מן ההצעה שלו. אמנם, אני כבר חושב שהוא לא כל כך אידיוט כמו שהוא נִראה, אם היה לו די שכל בראש לדאוג לעניינים שלו ולבוא לכאן מיד הבוקר. אבל מה אני אומר לך? – קצת לא נעים לעשות איתו עסקים. הוא כמו כל הצעירים האלה, אתה מבין? הוא מדבר רק 'דוּגרי'. עד שיש לך הרגשה לא טובה כשאתה עושה איתו יד אחת. מה לעשות? הוא לא מהאנשים שלנו. ואני אומר לך שעם ספראי, למרות שדפק אותי, היה הרבה יותר נעים לעבוד, מפני שהבין עניין ואף פעם לא הרגשת את עצמך לפניו כמו פושע, או גנב, או השד-יודע-מה."
"מה? מה הוא הבין? לעזאזל, תגיד לי. גם אצלך הטלפון מלא חול?"
"לא, אבל חושך כאן. איזה מין מזג-אוויר! חושך באמצע היום ולא רואים כלום. אפילו אי-אפשר לראות את הגבעה שלכם."
"ומה עליי להגיד? נִדמה לי שהטרקטור כבר קבור בחול. טפוּ! אם יש כבר יום אחד שאפשר להתבטל בלי פחד, אז לא יכולים לשבת רגע אחד בחוץ."
"תבוא אליי."
"כשיגיע האוטו של המים אני אחזור איתו. חשבת שאני משוגע להישאר פה עוד רגע אחד? כּן? אתה מדבר אליי?"
"מה?"
"לא, אני שומע."
"אה, אמרתי לעצמי: דנינו, ספראי עוד לא מת. ישכב כמה ימים בבית-חולים – ויֵצא. אחר-כך יחזור ויטפל בעניינים של המחצבה. למה לך להסתכסך איתו? אתה מבין? צריך לחיות בשלום עם כולם."
"כן. אני רואה שאתה תצליח. איך שהולך לך המזל – "
"טפוּ, ימח שמם!"
"מה יש, דנינו? מה א ת ה בוכה?"
"וזה שהרסו לי את השמחה בחתונה אתמול? והבת שלי בכתה כל הלילה, וכל ההוצאות שהיו לחינם, והאדא אִל-מנוּול שסטר לי על הלחי כאשר ניסיתי לעצור בעדם – "
"מה אתה בוכה, דנינו? מה איכפת לך? העיקר שאתה הרווחת מכל העניין."
"כן? ומה עם הכבוד שלי?"
"אתה מדבר על כבוד? דנינו יא – "
"שתוק!"
"טוב, טוב, לא אריב איתך. ומה אתה עשית אחרי שהיה כאן מזכיר המפלגה ואמר לך שאתה מנהל-העבודה?"
"מה עשיתי? ומה אתה חושב? הלכתי לישון עד שבאת אתה והערת אותי. יא פטפטן שכמוך, וכבר אנחנו מדברים שעה שלמה מפני שאין לנו מה לעשות."
הרוח יללה ושרקה. על הגבעה לחץ מפעיל ה"בּאגר" את השפופרת אל אוזנו והסתתר בסוכת-פח קטנה רעועה. במשרד רץ דנינו מחלון לחלון וניסה בכל כוחו לסוגרם, אלא שהבריחים לא היו מתוקנים ומפעם לפעם פרצה הרוח פנימה ועד שהיה מגיע וסוגר את החלון היתה סוחפת עימה גיליונות-נייר ופתקאות ותיקי-ארכיון ומפילה כלי-כתיבה ומותירה בכול שכבה עבה של אבק חום-לבנבן, עד שנִדמה כי איש לא נכנס למשרד זה שנים רבות. ענני-החול כיסו את המחצבה, ואף כי השעה היתה קרובה לצוהריים לא היה אפשר לראות דבר במרחק של שניים-שלושה צעדים. בחצר חרקו דלתות פתוחות וניטלטלו הנה והנה על ציריהן כשהן מחַשבות להיעקר יחד עם המסגרת. איש לא נִראָה בכל השטח, חלק מן הפועלים לא הגיעו לעבודה, ואלה שבאו הסתתרו ולא הוציאו ראשיהם החוצה. סככת-האוכל התעופפה, המחצלות נקרעו, כמה מיבני-פח התהפכו. סערת-סתיו כזאת לא נראתה זה שנים רבות בגבעות המחצבה. החשכה שאפפה את היום באמצעו הפחידה מעט את דנינו והוא מיהר שוב אל השפופרת המונחת על השולחן וקרא לתוכה:
"אתה עוד נמצא שם?"
"כן, יא דנינו. ובכל-זאת רציתי להגיד לך, יא מנהל-עבודה שכמוך, כואב הלב על המחצבה."
"חה-חה-חה!" אמר דנינו. הרוח פתחה שוב את כל החלונות, ובמשרד פרץ מחול-שדים של ניירות, אבק וכרטיסי-עבודה. "חה-חה-חה! מה איכפת לך אם תלך כּוּל אִל-מחצבה בּרוח. עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "
ירושלים, סתיו 1961

בהמשך יבוא האפילוג ממהדורת 2001

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.