ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, עלו חלוצי ההתיישבות בגולן לעליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן.
ובין החלוצים האלה – היה חלוץ החלוצים. האיש שהגיע ראשון לגולן. היה זה כרמל בר, רועה צאן בן 25 ממחניים, מרכז ענף הדיר בקיבוץ. הוא הגיע יום לפני האחרים. עד היום לא ברור לי אם הוא הגיע ב-13 ביולי או האחרים הגיעו ב-15 בו. מה שברור הוא, שאת היום והלילה הראשון הוא העביר בעליקה לבדו. בעצם... לא לגמרי לבדו. היו איתו כמה שודדי בקר מטובא. אך לכך עוד נחזור.
ברגע שבו הגיע כרמל לעליקה, הוא זכה בצדק לתואר שלעולם אי אפשר יהיה לקחת ממנו – ראשון המתיישבים בגולן. במוצאי יום הכיפורים, הלך כרמל לעולמו. בן שמונים היה במותו. יהי זכרו ברוך!
כרמל נולד ב-1942 ברומניה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוריו והוא ברחו ברגל עד איטליה, ומשם עלו לארץ בספינת המעפילים "נגבה". הם נתפסו בידי הבריטים וגורשו לקפריסין. עלו ארצה ב-1948.
כרמל, לוחם צנחנים במילואים, היה בין משחררי הכותל במלחמת ששת הימים. עם שובו מן המלחמה לקיבוץ, פגשו אותו איתן סט מגדות ורפאל בן יהודה מדפנה, שהקימו את הגרעין שעלה לעליקה. והשאר – היסטוריה.
היוזמה הראשונית להתיישבות בגולן יצאה ממפגש פעילים מקיבוצי הגליל העליון, שנערך בקיבוץ גדות, פחות משבועיים אחרי המלחמה, שיוחד לשאלה כיצד להבטיח שהגולן יישאר בידי ישראל והסיוט של החיים מתחת לתותחי הסורים ייפסק סופית. הפתרון שעליו הוחלט היה הקמת התיישבות בגולן. איתן סט, חבר גדות, שהעלה את ההצעה, לקח על עצמו את הגשמתה.
על פי הצעת שר העבודה יגאל אלון, הוגדרה ההיאחזות בעליקה – מחנה עבודה לתפיסת הבקר הסורי הנטוש, המשוטט ברחבי הגולן. המטרה היתה להסוות את המגמה ההתיישבותית, כדי לא לעורר התנגדות בעולם. אך היתה לכך גם מטרה מעשית. אכן, היה צורך באיסוף הבקר, בין השאר כי היו מי שלא המתינו. הכוונה לשכנינו מטובא, שעלו לבזוז בקר. משרד החקלאות חשש מאוד מהעברת פרות לא מחוסנות לשטח הריבוני של ישראל. "מחנה העבודה" היה פתרון מצוין.
אותם בדואים, היו האנשים שבילו עם כרמל את הלילה הראשון בגולן. דורון בוגדנובסקי, שספד לכרמל בהלווייתו, סיפר: "את הלילה הראשון בעליקה כרמל בילה לבדו עם חבורת טובאנים בדואים שסיפרו לו איך גונבים כבשים מהדיר שלו במחניים."
בראיון לגיליון המאה של "ארץ הגולן", ב-1985, סיפר כרמל לדניאלה שאול: "כבשנו מידם את ה'עבודה העברית' הראשונה בגולן."
ועוד מאותו ראיון: "לקחתי עימי לגולן סדין ובגדי חג. מהר מאוד התברר שאין כאן צורך לא בזה ולא באלה... לא היה לנו שום טקס עלייה לקרקע, לא שום דגל, לא חריש ראשון ולא הכרזות. באנו-עלינו-ועשינו... האנשים שבאו היו מעשיים מאוד. מקורות פרנסה ותעסוקה לא חסרו. הגולן היה אזור לא מוכר וכל משרדי הממשלה ביקשו למפותו ולבצע בו סקרים. כך יצאנו לאינסוף סקרים. איתור מקורות מים, סוגי קרקע ונוספים – למרות שלאיש מאיתנו לא היה כל מושג אקדמי או אחר בנושאים הללו. החברה להגנת הטבע הזמינה אצלנו גיזום יער אלונים במקום בו נמצאת היום מרום גולן וגם זו היתה פרנסה. מקורות הכנסה נוספים היו באיסוף הבקר עבור צה"ל ומענק מיוחד של המועצה האזורית גליל עליון. חיינו טוב מאוד. מזרונים אספנו בשטח, כך גם כלי אוכל והיו לנו אוסף מרשים של כלי פורצלן וחרסינה מהמחנות הסוריים. היה לנו עדר כבשים – מדי בוקר שחטנו כבשה – לארוחת הצהריים כמובן. דברי מכולת הבאנו מראש פינה במכונית שכורה. היינו שם במשך תקופה עליזה בהחלט של שלושה חודשים... מעליקה עברנו לקוניטרה."
את כרמל הכרתי מימיי הראשונים בגולן. באותם ימים, בית האריזה "פירות גולן" (היום, האגף הגולני של "בראשית") היה מבוסס אך ורק על עבודה עצמית של חברי הקיבוצים והמושבים השותפים. וכך, יצאנו כולנו לתורנות בת שבועיים למיון תפוחים בפירות גולן.
מיון הפרי היה העבודה המשעממת ביותר שניתן לדמיין. יושבים יום עבודה שלם ליד סרט נע של תפוחים העוברים לנגד עינינו וממיינים את הפרי לגודל ולצבע. עיניים אלקטרוניות עוד לא היו אז. יום העבודה היה מלחמה עיקשת לא להירדם, לנסות לשמור על ערנות.
כרמל היה מנהל הייצור של פירות גולן. הוא היה אימת הממיינים. מנהל קשוח, עם דרישות גבוהות, שניצח ביד רמה על העבודה. למדנו להעריך אותו כסמל למוסר עבודה, כמופת של חריצות.
למעלה מחמישים שנה התמודד כרמל בגבורה עם מחלת הטרשת הנפוצה. ביום הכיפורים הכריעה אותו המחלה.
בבניין הגולן נחמתנו.
צרור הערות 9.10.22
* בשיטת ערפאת – הלבנונים למדו את השיטה של ערפאת. ברגע האחרון לפני חתימת הסכם ליצור משבר כדי להשיג עוד הישגים. על ישראל לנהוג באחת משתי הדרכים הבאות: א. להודיע שהיא דוחה על הסף את הדרישות הלבנוניות ואין עליהן כל מו"מ. ב. להודיע שאם הלבנונים רוצים לשנות – הכול פתוח, ולחזור לעמדת המוצא הישראלית במו"מ.
* טרור חקלאי בעיצומו של יום הכיפורים – בעיצומו של יום הכיפורים, הוצת משק דור במושב מחולה שבצפון בקעת הירדן. הנזק נאמד במיליונים. זה פרי הבאושים של עשור ומעלה של הפקרות ואוזלת יד מול הטרור החקלאי המשתולל.
* לא איבדנו צלם אנוש – אחרי ההצתה המזוויעה של המשק במחולה, כבר ראיתי תגובות כ"הנה, הוכחה שבן גביר צודק". ברור למה הוא רוקד על הדם אחרי כל פיגוע – כי הוא נבנה מהפיגועים. הטרור מלווה את הציונות מראשיתה, ובכל זאת, מעולם לא איבדנו כתוצאה מכך את צלם האנוש ואת צלם היהודי. אף פעם לא ניסינו לחקות את האוייב ולרדת לרמתו. עליונותנו המוסרית היא מרכיב משמעותי בעוצמתנו. וראו, איפה אנחנו ואיפה הם. מי שחושב שהפתרון להצתה הוא "שיישרף לכם הכפר" – כדאי שיבחן את תולדות הציונות ואת תולדות הסכסוך, ויחשוב שנית אם הוא רוצה להתחלף עם העם המובס.
* ההברקה האחרונה – ההברקה האחרונה של התועמלן האוטואנטישמי גדעון לוי: נכון היה לאסור על מפלגות שתומכות בקיומה של מדינה יהודית להתמודד בבחירות.
* צעצוע – קראתי איזו רשומה של איזה ביביסט, שפונה ללפיד ומסביר לו: "אסור לילד קטן לשחק בצעצועים של גדולים." הנה, זו תמצית עבודת האלילים של פולחן האישיות הביביסטי. מדינת ישראל היא איזו צעצוע, שייך לאיש "גדול" אחד, שרק הוא יודע איך לשחק בו.
* פופוליזם אנטי חברתי – ראש ממשלת בריטניה ליז טראס, נבחרה (בקולות שליש מחברי המפלגה השמרנית) עם מסרים ליברטריאנים והתחייבות פופוליסטית להורדת מיסים דרמטית.
היא רק חודש בתפקיד, ומתוכו עשרה ימים שבהם בריטניה היתה עסוקה באבל על מות המלכה אליזבט ובהכתרת המלך צ'רלס. ובשבועות הספורים בתפקידה, הספיקה להציג תכנית כלכלית ליברטריאנית רדיקלית, שעיקרה הורדת מיסים קיצונית, בעיקר לשכבות החזקות. כמובן, שמשמעות הורדת מיסים כזו, היא צמצום דרמטי בתקציב המדינה ופגיעה גדולה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות.
התוצאה היתה מיידית – התרסקות כלכלית, נפילת המטבע, מחאה חברתית רבתי וקריסה פוליטית באהדת הציבור לראש הממשלה, לממשלה ולמפלגה השמרנית. פחות מחודש בתפקיד, ובמפלגה השמרנית כבר מחפשים דרך להחליף אותה. וגם בקרב הציבור אוהד השמרנים יש התנגדות למדיניותה. שמרנות אינה בהכרח ליברטריאניות. ימים אחדים אחרי פרסום התוכנית הכלכלית, תכנית הדגל שלה, היא נאלצה לסגת מהמרכיבים המרכזיים בתוכנית. ומקורביה מדברים על כך שהיא שוקלת להדיח את שר האוצר. התוכנית הכלכלית הוגדרה בבריטניה "רובין הוד הפוך" – גניבה מהעניים כדי לחלק לעשירים. אנו מכירים את הסיסמאות על "פופוליזם חברתי". הבטחות להורדת מיסים הם פופוליזם אנטי-חברתי.
* מנציחי הגלות – בית ספר לבנות חרדיות בירושלים פוצל לשלושה מבנים בשל עומס. ומשום מה, לגמרי במקרה, כל הילדות ה"ספרדיות" מקובצות במבנה נפרד. האם מדינת ישראל צריכה לממן חינוך כזה? זו לא רק הגזענות כלפי מזרחיים. זו בעיקר הנצחת הגלות והפניית העורף לציונות, שמיזוג הגלויות הוא ערך מרכזי בה.
* רדידות – הבחירה של ערוץ 12 ב"מסטר שף" כתוכנית המרכזית לאחר צום יום הכיפורים, מבטאת העדר תודעה תרבותית.
* תפילין ביום הכיפורים – בנאומו בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים, אמר ראש הממשלה יאיר לפיד, בין השאר: "כאשר רבבות המתפללים נקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה, הם לא שאלו מי ימני ומי שמאלני, מי צם ומי לא צם." הרעיון יפה ונכון וראוי לומר אותו דווקא היום. אבל הבורות... אוי לבושה.
בשבת ובחג, לא כל שכן ביום הכיפורים, אין מניחים תפילין. זהלא איזה פריט מידע אזוטרי בחידון טריוויה, אלא מידע בסיסי שיהודי בן תרבות, דתי או חילוני, אמור לדעת. בוודאי שניתן לצפות מראש הממשלה של המדינה היהודית, לדעת זאת. ומה שמביך יותר, הוא שהדברים לא נאמרו בשיחה בע"פ אלא בנאום כתוב בטקס ממלכתי. ייתכן אפילו שלא הוא הכותב, אבל לבטח כמה עיניים ראו זאת. ולא היה צדיק אחד שיחסוך לא רק לראש הממשלה אלא גם לנו, אזרחי ישראל, את המבוכה?
* קודם כל יהודי – ב-"7 ימים" התפרסם פרק מספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, העוסק בבחירות 96' – בחירות ישירות לראשות הממשלה לצד הבחירות לכנסת, שבהן ניצח במפתיע נתניהו את ראש הממשלה פרס. לימור לבנת היתה ראש מטה ההסברה של נתניהו והליכוד.
לבנת סיפרה על היועץ האמריקאי ארתור פינקלשטיין שיעץ למטה. היא דיברה עליו בהערכה רבה, כמי שיש לו חלק משמעותי בניצחון. והיא סיפרה את הסיפור הבא:
"ארתור, עם החיוך הנעים והנבוך משהו שלו, פתח ואמר שהוא רוצה לשאול שאלה ומבקש שכל אחד יענה לפי סדר הישיבה. השאלה ששאל מלווה אותי עד עצם היום הזה: 'מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?' – היינו כ-30 אישה ואיש, וכל אחד ואחת מאינו ענה על השאלה. התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי."
אני לא מקבל את החלוקה האנכרוניסטית בין שמאל לימין ומסרב להגדיר עצמי על פיה. אולם תשובתי לשאלת פינקלשטיין חד-משמעית, ברורה וחדה. אני קודם כל, בראש ובראשונה, יהודי. הישראליות שלי היא נגזרת מן היהדות שלי. אין לה שום משמעות בלי היהדות. אני רואה בישראליות מיצוי של יהדותי, בכך שאני חי במולדת העם היהודי, במדינת הלאום של העם היהודי ובשפה הלאומית של העם היהודי. בכך, אני יהודי שלם יותר מיהודי שחי בגלות. אבל כל יהודי בגולה, אפילו אם הוא חסיד סאטמר עוכר ישראל או שמאלן תומך BDS הוא אחי; אח טועה וחוטא שהלך לאיבוד, אך הוא חלק ממשפחתי המורחבת, שאני מתפלל עליו שיחזור בתשובה. הזרם שלי ביהדות הוא הציונות, שהיא בעיניי הבטחת עתידו של העם היהודי ועתידה של היהדות לדורי דורות. הניכור של חלק מן הישראלים ליהדות זר לי וכואב לי. כולל העובדה שראש הממשלה לא שמע על כך שביום הכיפורים אין מניחים תפילין.
* יום הכיפורים האחר – אני צם ביום הכיפורים מאז כיתה ג'; השנה היה זה צום יום הכיפורים ה-52 שלי. בעצם, בשנה אחת הצום שלי לא היה כהלכתו. היה זה לפני 28 שנים, יום הכיפורים תשנ"ה, במהלך שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. היינו כבר אחרי כמה ימי שביתת רעב ולפני עוד תקופה שאורכה לא ידוע. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לשתות מים. ולכן, צום יום הכיפורים ההוא היה מלווה בשתיית מים. הרבה מים. אבל היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי.
* חסימה – פרסמתי בפייסבוק רשומה נגד בן גביר ונקלעתי להתגוששות עם איזה גזען שונא-אדם. על "שאלה" קנטרנית ששאל אותי השבתי באירוניה, "ברור, צריך להשמיד את כל הערבים." כתוצאה מכך, נחסמתי ליומיים, כי כתבתי משפט שאינו הולם את חוקי "הקהילה שלנו". הרי כל ילד מבין שלא את דעתי ביטאתי, אלא ההיפך הוא הנכון. די לקרוא את הרשומה שעליה היה שרשור התגובות, כדי להיווכח בכך. אם אני סבור שהם טעו ושדבריי אינם מנוגדים לחוקי הקהילה, "הקש כאן." הקשתי. "אם אתה סבור שטעינו, הודע לנו." הודעתי להם. התגובה היתה: "לא היתה לנו אפשרות לעבד את בקשתך. אנא נסה שוב מאוחר יותר." כמובן שניסיתי פעמים אחדות ושוב למחרת. וכמובן שבכל פעם קיבלתי אותה התשובה.
* ביד הלשון: שטריימל תמורת שלום – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "לשולמית אלוני, ראשת מרצ הראשונה, מיוחס (בטעות) המשפט 'עבור השלום אהיה מוכנה לחבוש שטריימל'."
ורטר צודק. הייחוס לאלוני שגוי. את הביטוי המיתולוגי, שהשתרש בפס הקול הפוליטי של ישראל, אמר הנשיא השביעי עזר ויצמן. בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, שר הביטחון עזר ויצמן היה ביקורתי מאוד כלפי ראש הממשלה בגין, שלטענתו עלול להחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא פלירטט עם הרעיון של עריקה מהליכוד והקמת ממשלת שמאל-חרדים שתכונן את השלום ואמר: "אני מוכן ללבוש שטריימל שנתיים כדי להשיג שלום." כמובן שנכון לומר "לחבוש" ולא "ללבוש".
הוא חזר על הרעיון לא פעם בהמשך דרכו הפוליטית. מי שמיחזרה את הרעיון לא היתה שולמית אלוני אלא ציפי לבני, מנהיגת קדימה, שרצתה להקים ממשלה עם החרדים כדי לקדם את התהליך המדיני, ואמרה אף היא שהיא מוכנה לחבוש שטריימל תמורת שלום, ובמקרה אחר, שהיא רוצה להקים ממשלת ש"ש – שטריימל שלום.
אורי הייטנר