על ספר שיריה של ריקי דסקל

"שפת הנהר"

עם עובד 2021, 90 עמ'

קריאה ראשונה בקובץ שירים זה של ריקי דסקל תיסכלה אותי, כי התקשיתי להבין אותם. ברבים מן השירים התקשיתי להבין את הקשר בין שם השיר ובין תוכנו. למשל בשיר "פרשת חיי רבקה" (עמ' 19) אין שם כל אזכור לא לרבקה, ולא לסממן כלשהו הקשור בה. כנ"ל לגבי השירים "סיזיפוס" (עמ' 27), "ואת הציפור לא בתר" (עמ' 62 ועוד). ייתכן שיש קשר, ואולי משום קוצר המשיג שלי לא הבחנתי בו. היתה מוזרה בעיניי היעגנות של שיר ("היא מנשקת את הפצע העתיק", עמ' 14) אל המיתוס הנוצרי. השיר מזכיר את האם הבת ורוח הקודש (נטייה פמיניסטית בנוסח מרב מיכאלי?) – את הזרועות הפשוטות לצדדים מן הקיבורת ועד למסמר הנעוץ במרכז הכף, את הוויה דולורוזה ("מסלול האהבה"?!) – את מריה ואת תא הווידויים. אני שקראתי את הברית החדשה מתפלץ תדיר מהמיתוס המעוות המפורט שם.

מה ששיכנע אותי לחזור ולקרוא את השירים תוך מאמץ לרדת לחקרם הוא הרמזים הפזורים בשירים על השכלה חובקת עולם שניחנה בה המשוררת: "סחרחר אובד ידיים ועצות" (עמ' 13) מרמז, כמובן ל"פגישה לאין קץ" של אלתרמן. בשיר "סכר הדמעות וסצנת היומיום" (עמ' 16) מוזכר עמנואל קנט ו"ביקורת התבונה הטהורה". בשיר "אביב" (עמ' 25) מופיע המשפט "כשעוד לא ידעתי ש'לארק' הוא לא רק מכונית",,ואני מניח שהכוונה לסופרת סופי לארק. השיר "אכול ושאטו" (עמ' 26) מזכיר בצליליו את ההיגד המקראי "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיה כ"ב 13), אבל שאטו היא טירה בצרפתית, ולכך נוסיף את השורה האחרונה בבית הראשון "בזיליקה, קאפלה, אפסיס", והרי לנו טיול זוטא בעולם הנוצרי הביניימי, וכצפוי בשירים בקובץ זה – לא מצאתי חוט מקשר עם הכתוב בבית השני.

מהמיתולוגיה היוונית מוזכר, כאמור "סיזיפוס", וכן מוזכרים אורפיאו ואוורידיקה (עמ' 29), גורגונה (עמ' 45). ואם נישאר במתחם התרבות היוונית העתיקה – מוזכרת קריאתו של ארכימדס כשגילה את חוק הציפה – "אאוריקה" (= מצאתי! – עמ' 43). השיר "אל הנפש החיה דרך ערימות האשפה" (עמ' 40) מתחיל מילים "כשאור דולק בחלונך", ציטוט משירו של עמוס אטינגר (לחן – סשה ארגוב; שר אריק איינשטיין); "מוזיקת לילה זעירה" של מוצרט (עמ' 70); וארמז לתהילים כ"ב 2 (וגם ציטוט בברית החדשה): "בתי בתי / למה עזבתיני" (עמ' 72). נפוליאון ו"דזירה", הרומן של אנמריה סלינקו בשיר "הזמן טורף את תינוקותיו" (עמ' 84).

גורם נוסף שריתק אותי לשירים, שכאמור, לא בכולם ירדתי לסוף דעתה של המשוררת, הוא הלשון הפיגורטיבית המיוחדת שלה. הרי דוגמאות אחדות: "ליבו של הילד צונח כל הדרך / אל שורש היותו" (עמ' 18); "מוזיקה היא אור אילם (סינאסתזיה) / ואמנות היא דבש ניגר" (עמ' 23); "שלדי העצים מתמלאים מעליה כמו / נשים בהריונות" (עמ' 25); "פתאום אני שומעת / התמונה מדברת אליי" (סינאסתזיה); "אני תו בפואמה הגדולה של הזמן" (עמ' 29); "מדרגות פוערות לי רגליים... נושפות עיניי (סינאסתזיה) בטני נשים" (עמ' 30); "הלסת שמוטה כמו אריג" (עמ' 34); "היא תישאר יחפה / כמו כיריים מיותמים / כמו ליפסטיק" (עמ' 41); "חיוך גפרור בחשיכה" (עמ' 56); "המרחק הקפוא של הוודאות" (עמ' 60); "ויכילו השמיים את הארץ ואת כל סבלם" (עמ' 64); "הנערה שגווה ענף ביום סתיו" (עמ' 84).

הפרוסודיה שבשירים אלה פחות ייחודית: נמצא הרבה אנאפורות (עמ' 24, 30, 43, 56, 82, 86); פזמונים (עמ' 39, 53, 56, 64). לעיתים משוררים נוקטים בפסיחה, כלומר, קוטעים הרכב תחבירי, ומעבירים את ההמשך בשורה הבאה. בספר שלנו אנו מוצאים פסיחה הקוטעת מילה, ומעבירה את ההמשך בשורה הבאה: "לכת לנ / גד / עי / ניו / ומת / עמע / מת" (עמ' 44-43) – אינני יודע איזו מטרה פיוטית משרתת תבנית זאת.

בחרתי להדגים את יפי שירתה של ריקי דסקל בשיר שלכאורה אין קורלציה בין שמו לתוכנו:

ברכה לחג שמח

העליתי תפוח

העליתי שרשרת

העליתי ניירות ריקים

אך לא מצאתי את הטלפון הישן שלי

שחור, סגלגל, שריבועי אותיותיו בולטים

כדי לשאול את אימי לשלומה

וכשהעליתי חרס

נזכרתי

ובכי תמרורים פרץ מתוכי

שברים שברים שברים.

(עמ' 76)

תחילת השיר מתארת את ההכנות לחג (ראש השנה?): תפוח (בדבש?) – שרשראות נייר לקישוט הבית, ופתאום יש לדוברת קפיצת הזמן אל הימים של הטלפון הישן, שבו מן הסתם בירכה את אימה לרגל החג ושאלה לשלומה, והנה, הטלפון ההוא מזמן איננו (דור הסמרטפון!) – וזה מזכיר לה שאימה האהובה איננה, ובעצם הכנות לחג היא פורצת בבכי תמרורים.

שירי פרידה מרטיטים מההורים נמצא גם ב"אין אורנים על הגבעה" (עמ' 69), "את החבילות שהיא קשרה אני פורמת" (עמ' 73), "אל קו הסיום" (עמ' 75), "בכל אחד קבור אבא" (עמ' 77).

הקריאה בקובץ השירים שלפנינו איננה קלה, אבל אני מבטיח לקורא הפוטנציאלי כי הטרחה משתלמת – זה ספר שירים מיוחד ומעניין.

משה גרנות