היכרתי אותו כאשר למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אם כי לא למדתי ספרות עברית, כמוהו. הוא היה בחור נאה ו"חתיך" וקצת קינאתי בו על הצלחותיו אצל הסטודנטיות. היה לו חדר קטן מבודד שהיה שייך דומני לכנסייה, בראש רחוב אגרון, מול הרב-קומות על עמודים אלכסוניים שבנו שם. היינו יושבים לארוחת-ערב בקפה "סקופ" שבבניין הזה בקומת הרחוב. פעם אחת התפאר ששכב בחדרו עם שתי בחורות ביום אחד מבלי להתרחץ אפילו בין פעם לפעם.

בילינו הרבה במסיבות ובמפגשים, ולימים היה מבקר אצלי בבואו לתל אביב. פעמיים בירושלים אף היינו ה"אשכנזים" היחידים כאשר ביקרנו מתוך סקרנות ב"ערב מזרחי גדול" שהתקיים באולם קולנוע אדיסון ובערב מזרחי שהתקיים בקומה שנייה של בניין ליד רחוב ממילא.

הייתי אולי הקורא הראשון של הרומאן האוטוביוגראפי המצויין שלו "חדר משפחה", והוא הוציא אותו לאור ב-1971, אחרי "לא לגיבורים המלחמה" שלי, בהוצאת לוין אפשטיין בעריכת יגאל עילם. לימים דאגתי שהרומאן ייצא במהדורה חדשה בהוצאת אסטרולוג שבה הוצאתי הרבה ספרים שלי. יהואש כתב ספרים רבים, תחילה בעיקר לנוער ואחר כך גם למבוגרים.

ברומאן הוא מספר בין השאר על מקרה אמיתי שקרה לו בילדותו. הוא חזר עם אביו בטכסי מצפת בדרך למחניים. הם הותקפו על ידי כנופייה ערבית. חלק מהנוסעים נהרגו. אביו שכב עליו והעמיד פני מת וכך ניצלו שניהם.

הדרמה של חייו היתה שאימו ברחה עם מאהב מקיבוץ מחניים, בילדותו, והותירה אותו לבד עם אביו. אביו נישא בשנית והוליד עוד שני בנים, והמשפחה התגוררה בקיבוץ יפעת. ליהואש היו יחסים מצויינים עם אימו החורגת. ואילו את אימו האמיתית, עליה הוא מספר ברומאן, ראה רק פעם אחת בבגרותו, כאשר שמע שיש לה קיוסק בנתניה. הוא בא לקיוסק, ישב ושתה כוס סודה אך לא התוודע אליה, והלך. ב"חדר משפחה" יש תיאור מרגש של הביקור שלו כילד מהקיבוץ העני אצל אימו ומשפחתה החדשה בחיפה.

כאשר היה בשליחות בניו-יורק קישרתי אותו עם חברי אורי שולביץ ובעזרתו יהואש הוציא לאור את אחד מספרי הילדים שלו באנגלית.

בתקופה ששמאי גולן, שיסד וניהל את בית הסופר ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, נסע לשליחות בחו"ל, יהואש קיבל על עצמו את ניהול בית הסופר ועשה זאת בנאמנות רבה, ובזכות אהבתו הגדולה לירושלים עירו.

יהואש מת בגיל צעיר יחסית, 55 שנים, וזיכרו כמעט נשכח בספרות העברית ובספרות לבני הנוער.

אהוד בן עזר