קטע מהרשימה "בטעם זיתים מריר" שנדפסה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ב-28 באוקטובר 1977, לפני 45 שנים, ושבה ונדפסה ב"ספר הגעגועים" משנת 2009]

זיתים הם אחת מאהבותיי הגדולות. עצי זית. שמן זית ערבי טרי (עם זעתר בזוק). וזיתים "דפוקים" בנוסח מקומי, ארצישראלי. ביתנו ברחוב פיק"א, ככל הבתים בסביבה, ניצב על כרם זיתים שנטעו הגננים – כלומר האגרונומים – של הברון רוטשילד. בכל חצר היו כארבעה-חמישה עצי זית עתיקים. מבט על הסביבה ממעוף הציפור היה מגלה ודאי את קווי הנטיעה של הכרם, שתי וערב. ומאחר שהכרם היה ניסיוני, היו הזיתים צמוקים ובלתי-ראויים למאכל. אבל המחילות העמוקות שבתוך הגזעים, והטיפוס על הענפים (על אחד מעצי הזית, שנגדע בהסתעפות ענפי-גזעו, ניצב שובך-היונים שלנו, וענפי זית צעירים צומחים סביבו ומעטרים אותו) – כל אלה היו חלק מעולם המשחקים הדימיוני של ימי ילדותי.
התמונה המצויֶרת הראשונה הזכורה לי היא ציור-שמן של עצי-זית ותחתיהם רובצות שתי עיזים, מאת הצייר אריה אלוואיל, תלוי מעל למזנון, במקום הנכבד ביותר בביתנו. מדי סתיו היה אבא קונה זיתים אצל הערבים, משרה אותם בגיגיות בחצר, ומשתף אותי בכתישתם ובכבישתם בפחי נפט ריקים ורחוצים היטב, שיהיה מה לאכול במשך השנה כולה.
ההכנה פשוטה: תמיסת מי-מלח, שביצה טרייה עשויה לצוף בהם. רבעי-לימונים ופלפלים ירוקים חריפים. וטעם זה, של זיתים "דפוקים" בני יומיים-שלושה, בעודם מרירים לגמרי ובטרם הסתיימה תסיסתם, הוא אחד מתאווֹת-החיך החזקות ביותר אצלי. ושום זיתים "דפוקים" שבשווקים, אפילו אצל הערבים, אינם די מרירים לטעמי, אלא כאילו עברו איזה תהליך של סירוס, בתוספת סודה-לשתייה. וכך, מדי שנה, הגם שאני גר בקומה שלישית בבית-דירות בתל-אביב, אני משתדל להשיג כמה קילו זיתים ירוקים, ולכתוש אותם בעצמי ולשמֵר בצנצנות. והזיתים שלי בהחלט אינם הליכה בעקבות הזמן האבוד, וגם לא עוגיות מַדלֵין (אולי משום שלימים הייתי אני עצמי אופה בעין-גדי). הזיתים הם חלק מן ההווה. אני נהנה מהם כיום בדיוק כשם שנהניתי אז. אני מרגיש כי כשאוכלים זית מריר מבינים את ארץ-ישראל. אבל אצלי אכילה אינה סמל, אלא מציאות, הנאה, הרפתקה קטנה של הלשון.
אהוד בן עזר