נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג
[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]
אחרי 40 שנה, הספר השלם
[המשך]

יחסינו כמורים-סטודנטים, רובנו ילידי-הארץ, עם התלמידים במעוז-ציון היו מצויינים. ערכנו מסיבות בבית-הספר והוזמנו ל"חאפלות" בבתים. אנחנו למדנו מהם על כלי-המוסיקה שלהם, כמו המיזוויץ', והם ביקשו שנביא אקורדיוניסט ונשיר בצוותא שירים ישראליים. ברוך עובדיה, (ששלח אותי בנעוריי לקורס מ"כים בגדנ"ע), היה המנהל הראשון של בית-ספר ערב למבוגרים במעוז-ציון, מנהיג סמכותי שנערץ על כל התלמידים והמורים. באותה תקופה עמד בסוף תקופת-לימודיו, דומני בבית-הספר לעבודה סוציאלית, וניראה שביקש לערוך ניסוי בדמוקרטיה בשלוש הכיתות שלנו. הראשונה היתה כיתת הנכבדים של מעוז-ציון, שירשתי ממנו כמורה, לאחר שפרש, ושבזכות נכונותם לבוא ללמוד – נפתח בית-הספר. הכיתה השנייה היתה כיתת הפחות-מיוחסים ופחות-משכילים, והשלישית – אלה שלמדו קרוא-וכתוב. ההבדלים בין הכיתות ניכרו לא רק ברמת ההשכלה ובמעמד החברתי אלא גם בבגדים. אגב, כל התלמידים היו גברים.
ברוך עובדיה הציע שנערוך בחירות לוועד תלמידים, וַעד שיהיה אחראי לגביית מיסים ולחלוקת התה והוואפלות בהפסקה.
לבחירות היתה משמעות סמלית חשובה, לא התפקיד אלא הדירוג בכבוד ובמעמד החברתי. מרבית הוועד נבחרה מקרב כיתת המיוחסים, ורק אחד נבחר מהכיתה האמצעית, ועבורו היתה זו עליית-מדרגה חברתית שהוציאה אותו לתקופת-זמן משיווי-משקלו. אני זוכר שישבתי ליד אחד התלמידים, רובם בעלי-משפחות ומבוגרים ממני, ושמעתי אותו אומר דברים כמו אלה – "מי צריך את הבחירות האלה? שמתם אותם (המיוחסים) ביניכם לבינינו. קודם היינו כולנו שווים בפניכם."
יש אולי שמץ-שבשמץ מגישתו של ברוך עובדיה בַּדמות של מזכיר המפלגה בעל ההשכלה הגבוהה, אבל רבים מהתִמרוּנים והתִחמוּנים שתיארתי בהצבעה במחצבה למדתי דווקא מהתקופה שהייתי מזכיר-פנים בקיבוץ עין-גדי וניהלתי כל מוצאי-שבת את האסיפה הכללית.
כאמור, לפני עלייתי ללמוד בירושלים עבדתי תקופת זמן כמרכֵּז סניף "הנוער העובד" בדימונה. כך התאפשרה לי היכרות קרובה עם מאבקי הכוח והשלטון המקומיים ועם חגיגות ומסיבות משפחתיות של העדה המרוקאית, הרוב בעיירה, וגם התרשמות מהאווירה המודרנית שהתבטאה במעמדן, בלבושן ובהתנהגותן של חלק מן הנשים הצעירות. דמות כציפורה, הנוסעת באוטובוס כשהיא קוראת ז'וּרנַל (שבועון או ירחון צרפתי), שייכת יותר לדימונה מאשר למעוז-ציון באותן שנים, ובהקשר הזה "העיר" הסמוכה יכלה להיות באר-שבע.
ה"כפר" שראיתי מול עיניי בעת כתיבת "המחצבה" היה אפוא לא רק מעוז-ציון אלא גם דימונה כפי שזכרתיה. עם זאת עליי לחזור ולהדגיש ש"המחצבה" איננו בשום אופן רומאן "אתני" או פולקלורי, וכי מבחינות אלה אי-אפשר ללמוד ממנו דבר-מה ייחודי לעדה זו או אחרת.

בשנה שלפני כתיבת "המחצבה" זרק ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אתגר פומבי לסופרי ישראל באומרו שטרם נכתב רומאן שיתאר קליטת העלייה וקיבוץ הגלויות. אני זוכר שדי בער בי אז הרצון להוכיח שאפשר לכתוב רומאן שכזה.

באותה תקופה היה בעיצומו תהליך השתחררותה של אפריקה השחורה מעול הקולוניאליזם, כאשר השלטון עובר לידי עריצים מקומיים מושחתים ולא-יעילים, ואלה הצליחו לדרדר עד מהרה את מדינותיהם העצמאיות למצב שבו אזרחיהן החלו להתגעגע לשלטון הקולוניאלי אשר תחת כנפיו לא הגיעה תופעת העריצות הפנימית למימדים מבהילים כאלה. השימוש הציני בעקרונות הדמוקרטיה והעצמאות הלאומית כדי להגביר את הדיכוי ואת והעריצות בתוך העדה, החברה או המדינה – השפיע עליי לא מעט בכתיבת "המחצבה".

עם זאת עליי להדגיש שאין קשר בין העלילה הרומאנטית של "המחצבה", דמותו המאיימת של ניסים לוי, פרשת יחסיו עם הבת של חַדידוֹ, חיי הדמויות האחרות ברומאן, ההווי, והאינטריגות של המאבק על השליטה במחצבה, ואפילו תיאורי המאכלים והמשקאות, והשירים – לבין האנשים הנפלאים שאותם פגשתי ועימם התיידדתי בבית-ספר ערב במעוז-ציון באותה תקופה, ואורחות חייהם, שנותרו מאוד שמרניים ומסורתיים במפגשם עם המציאות החדשה בישראל.
אני זוכר תלמיד בשם צבי דויד, אדם אצילי, שקט ומשכיל, בעל חיוך נבון, שקרא כבר אז את עגנון, דמותו ריחפה לנגד עיניי כאשר תיארתי ברומאן את נפשו המשכילה של משה דויד, אך ללא שמץ של קשר ביוגראפי ועלילתי בין השניים. ידיד אחר, אף הוא מתלמידיי שהיו פונים אליי בשם "מר אהוד" – שַׁבּבּוֹ מוּרַד, שממנו למדתי רבות על הכפר, העדה והמחצבה.
בשנים הראשונות לאחר פיטוריי ביקרתי מדי פעם אצל "תלמידיי" אלה המבוגרים ממני, שכולם נִשארו לגור במקום. האחד הגיע לתפקיד סגן ראש המועצה המקומית המשותפת מבשרת-ציון, והשני נעשה גזבר ועד הפועלים. בהיפגשנו היינו צוחקים בהיזכרנו כיצד למד ממני לראשונה לנהל חשבון קופה של חובה וזכות, בהיותו גזבר נבחר של ועד התלמידים. לימים אף הזמנתי את כיתת תלמידי-לשעבר ממעוז-ציון להצגת "המחצבה" בירושלים.
עיקר השפעתם של תלמידיי עליי היתה העברית המיוחדת שבה דיברו, ותוך כדי כתיבה ראיתי ושמעתי את דמויותיהם בדימיוני כשהם משחקים את עלילת הרומאן אבל היא אינה שאובה מהם.
את מנהל-העבודה הפורש רבינוביץ, דמות בידיונית לחלוטין, תיארתי כקשיש עובר-בטל: "גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון," – כיום, בהקלידי מילים אלה, אני מבוגר ממנו בחמש שנים, שׂערי האפיר וכמעט כבר הלבּין אך ידיי עדיין אינן רועדות.

אחרי שנים, כאשר כתבתי את הביוגראפיה "שרגא נצר" (1990), שאותו-עצמו לא פגשתי מעודי – חייכתי לעצמי לא פעם כי היה נידמה לי שאני מגלה כיצד המציאות החברתית והמפלגתית של "המחצבה" נראית מהצד האחר של המתרס. וכמו ש"התאהבתי" בדמותו של ניסים לוי כך הוקסמתי עתה מן העממיות וחוכמת-החיים של "האֶמינֶנציה האפורה", האיש שהשפיע וקבע רבות מאחורי הקלעים של מפא"י בשנות שלטונה המובהקות ביותר, שנים אשר בעת כתיבת ספרי היה דומה כי לא תסתיימנה לעולם. עתה יכולתי לבדוק אם מאבקי-הכוח שתיארתי בספרי "המחצבה" תואמים לדרכי פעולתו של שרגא נצר, ששמץ ממנו (וגם משל יוסף אלמוגי – מזכיר מועצת פועלי חיפה רב-העוצמה) מצוי בדמותו של ספראי, ולתהות אם קראו בשעתם את "המחצבה" (ודאי היו מנויים על "הספרייה לעם") ומה היתה תגובתם.

עבדתי על כתב-היד של "המחצבה" עוד שבועות אחדים, תקתקתי (כך כונתה אז ההקלדה) אותו על גבי מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֵרמֶס-בּייבּי", שאותה רכשתי בעשרים ואחת לירות שקיבלתי תמורת מכירת אופני ה"רָאלי", שקניתי בשעתו בכספֵי מתנות הבר-מצווה. שלחתי עותק אחד לאהרון אמיר, עורך רבעון "קשת" ועורך ראשי בהוצאת הספרים של אביו "עם הספר". אהרון אמיר קרא את כתב-היד ויעץ לי להציע אותו ל"הספרייה לעם" של "עם עובד", כי לדעתו הם מחפשים חומר מקורי מהסוג הזה. כך אמנם עשיתי.
לאחר כחודשיים, בשלהי שנת 1961, בישר לי טלפונית מזכיר המערכת ירוחם לוריא כי הספר התקבל, ובאפריל הבא יפתח את הסידרה של שנת 1963, תשכ"ג. ירוחם לוריא, ועורך ההוצאה א"ד שפיר, טיפלו באהדה רבה בהוצאתו-לאור של הספר. אסיר-תודה הייתי להם, אך הוכרחתי להשמיט פרק אחד, "אסון", מתוך הנוסח של כתב-היד המקורי, (הוא שב ונדפס כסִדרוֹ הנכון במהדורה החדשה, פרק כ"ד, ואילך). הפרק ניראה להם נועז ובוטה מדיי, אף כי לדעתי הוא אחד הפרקים המרגשים ברומאן. ממש "ראיתי" את הבת של חדידו רצה בייאוש מאחד הרחובות הקטנים במרכז ירושלים לעבר המסילה, המגיעה לתחנת-הרכבת מכיווּן המושבה הגרמנית.
אם אתעקש על השארת "אסון", כך הם אמרו לי, לא יֵצא "המחצבה" לאור.
הייתי מוכרח להתפשר ולוותר כי חשוב מכל היה לי לאפשר את צאתו לאור של ספרי הראשון.
כך יַרד מיספר הפרקים במהדורה הראשונה מל"ב לל"א, ובמקום "לב" עמד הרומאן בסימן "לא" – וזו גם היתה תשובתה של הסטודנטית, לה הקדשתי את "המחצבה", ובה הייתי מאוהב נואשות ושולח למענה מכתבי-אהבה כמעט מדי יום.
ייתכן שמשהו מאהבתי הנכזבת השפיע על המשולש הרומנטי העומד ביסוד הספר – משה דויד, ציפורה וניסים לוי, שיחסיהם אינם נובעים רק מהיכרותי הקרובה עם ההווי המזרחי שאותו תיארתי בספרי – אלא משקפים לא-במעט את מצבי הנפשי באותה תקופה. הזדהיתי מאוד עם משה דויד – ולא רק בגלל הפיטורים ממקום-העבודה. דמותה של חליפה היתה התגשמות הפחד שלי מפני שקיעה בנישואים של פשרה, ללא-אהבה. מבחינה מסויימת שרה בספרי "אנשי סדום" (1968) דומה לציפורה של "המחצבה" (1963) ולעפרה של "לא לגיבורים המלחמה" (1971), רומאן שנכתב-לראשונה בין שני קודמיו אלה.

בשנת 1962 ביקשתי מאורי שולביץ, חברי הטוב מנעוריי בפתח-תקווה ובעין-גדי, שכבר התגורר אז בניו-יורק – לצייר את העטיפה לספר. לצערי הצעותיו לא התקבלו. מקצתן מתפרסם כאן לראשונה. את הרישום לעטיפת "המחצבה" עשה לבסוף יוסל ברגנר.

תמונה בשחור-לבן של הפילוסוף מרדכי מרטין בּוּבּר, הניראה בה כנביא קדמון, התנוססה בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד בֵּרנהַיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרוּמין.
לקראת צאת "המחצבה" לאור רציתי גם אני צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי-הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם בצורה מופלאה. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר במרביתה של ישראל בדורות האחרונים.
חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרֵב אותי למעלתם של מוריי ורבותיי. ביושבי מולו בסטודיו המרווח אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני, כמו בצילום שעשה לבובר.
"אדוני הצעיר," ענה לי ברנהיים הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה, כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"
ותוך כדי שסובב את פניי באלכסון מול מצלמתו סיפר כי לפני הצילום אצלו הלך פרופסור בובר לספּר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע בובר לסטודיו, ניראה כשמשון שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה.
לאחר חודשים אחדים שמע שבובר שוכב חולה בביתו. באמצע החורף הקר ביקר אותו ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כאשר שערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר, והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.