נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג
[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]
אחרי 40 שנה, הספר השלם

באפריל 1963 פתח "המחצבה" את הסידרה השנתית השישית של "הספרייה לעם". אנשים אינם מאמינים שלאחר צאתו לאור התקבל הרומאן בביקורת שמרביתה קטלנית ומלגלגת. מרבית הספרות העברית "החשובה" היתה עסוקה אז כאמור בסיפורים אפיגוניים נוסח קאפקא ועגנון, הסמליות משלה בכיפה, ועימה העברית החגיגית והמנופחת. אולי לכן ניראה ספרי "המחצבה" כה יוצא-דופן בסוגו הריאליסטי וביריעתו הנטורליסטית. רומאן פשוט עד כדי עלבון לספרות, בלי סמלים ואלגוריות, קריא, כתוּב כמעט בשפת יום-יום, שכאילו אפשר לשמוע אותה ברחוב או לקרוא בעיתון, אבל ברומאן?
אולי לכן מבקר אחד שאל בביקורתו אם עורכי "הספרייה לעם" היו בחופש שעה שירד ספרי לדפוס, ומבקר אחר ריחם על ספרי וקבע שאמנם הוא חסר ערך ספרותי ואמנותי אבל בהיעדר רומאנים אחרים שמתמודדים עם הנושא, אין לנו ברירה אלא להסתפק בו, בינתיים.
האמת, בנושא העלייה קדמו לספרִי שני רומאנים יפים – "אנשים חדשים בהרים הגבוהים" (1953) מאת שלמה שבא ו"שש כנפיים לאחד" (1954) מאת בן-מושבתי חנוך ברטוב. את שניהם קראתי רק שנים אחדות לאחר כתיבת "המחצבה", ומעניין שגם הם מתרחשים – האחד בפרוזדור ירושלים והשני בשכונה בירושלים.
"השופט העליון" של הספרות העברית באותה תקופה, פרופ' ברוך קורצווייל, שהכול חרדו למוצא פיו, סיכם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" את יבול שנת 1963 באיפיון "המחצבה" בשתי מילים: "רפורטאז'ה לשעתה." ספק גדול בעיניי אם בכלל קרא את הספר.
יוצא מכלל המקטרגים היה הסופר ש"י עגנון, שעינו היתה טובה עליי בשנות לימודיי בירושלים. לאחר שקרא את "המחצבה", שלח לי בכתב-ידו מכתב שבקושי פיענחתי, ובו כתב בין השאר: "סיפור יפה העלית מראשיתו ועד סמוך לסופו." שלא כביקורות בעיתונים, מכתביו של עגנון עזרוּ לי מאוד להביא לחדר הרווקים שלי בירושלים סטודנטיות סקרניות שיחד איתן למדתי באותה תקופה והן גם סייעו לי להתגבר על אהבתי הנכזבת.

למדתי רבות מנחיתתה המוצלחת של רחל איתן בספרות העברית, שנה לפניי, בכתבת-ראיון עם תמונתה, ברעמת שֹער בלונד גולש, היא היתה יפהפייה מדהימה – בשבועון "דבר השבוע". הכתבה תרמה רבות להתקבלות ספרה הראשון "ברקיע החמישי", מן היפים בספרות העברית, וזאת עוד לפני הביקורות. היא היתה נחשונית. טרם היה נהוג אז שסופרים "נולדים" ומתראיינים בתוך מערכת מתוזמרת של יחסי-ציבור ובחסות סנדקים בעלי-עניין למיניהם – אלא הרוב חיכו בסבלנות לביקורות, והן הגיעו.
כמעט כל ספר חדש זכה לביקורות רבות ונרחבות, היו יותר עיתונים עבריים ומוספים ובמות לספרות מאשר בתקופתנו, ומעט ספרים יצאו לאור. מדי חודש היו הוצאות הספרים מפרסמות מודעות צנועות ובהן הספרים האחרונים שהוציאו לאור, ואפילו הדפסות חדשות לספרים קודמים. ולא כמצב כיום – שיש מעט במות לביקורת, שמרבית הספרים החדשים כמעט שאינם נסקרים וגם לא מדווחים עליהם בְמודעות חודשיות, ושרק מעט ספרים נבחרים זוכים למודעות בזבזניות על פני עמודים שלמים במטרה לעשותם רבי-מכר עוד בטרם נמכר מהם אפילו עותק אחד.
החלטתי שלא אחכה לביקורות כי כבר ניחשתי שלא יפנקו אותי, ופניתי לכל מי שרק יכולתי והצעתי שיראיין אותי על הופעת "המחצבה". עוד לפני הביקורות ריאיינו אותי מיכאל אוהד, שלמה שבא ואחרים, והחלה נוצרת דעת-קהל חיובית על הספר, ומראית-עין של הצלחה. הקוראים לא שיערו שאני יזמתי את הראיונות אלא חשבו שהתקשורת גילתה אותי.

אני זוכר אותי בא לבית "מעריב" ועובר על פני חדרו של יוסף (טומי) לפיד, שהיה לו מדור שבועי פופולארי על אנשים בחדשות. ראיתי אותו יושב, נכנסתי, הוא לא הציע לי לשבת. ביקשתי בעמידה שיראיין אותי על "המחצבה", כשאני מחזיק עותק של הספר בידי.
"אני לא יכול לראיין אותך במדור שלי," אמר לי, "מפני שאתה לא מפורסם. תחזור אליי כשתהיה מפורסם."
"אבל איך אתפרסם אם לא יראיינו אותי?"
"זאת בעייה שלך," שילח אותי בחיוך מחדרו.

היום קשה להאמין מה מעט רומאנים עבריים מקוריים יצאו לאור לפני ארבעים שנה. היתה זו דומני שנת 1961 שבה תהו מבקרים בשיא הרצינות אם לא הסתיימה תקופתו של הרומאן העברי, וסברו שאולי לא יהיה לו המשך.
"הספרייה לעם" לא שימשה עדיין במה חשובה וכתובת מובהקת למיטב הספרות המקורית, כפי שהצליחה להיות עד לפני שנים אחדות. ספרי הסידרה יצאו מלכתחילה רק בכריכה רכה ופשוטה, ובמתכונת "ספר כיס" זול וצנום-יחסית (כמעט חוברת), שהיתה נהוגה בחו"ל בעיקר לגבי מהדורות חוזרות לספרים שהצליחו בכריכה קשה. הפרוזה המקורית והמתורגמת יצאה אז עדיין כמעט רק בכריכות קשות ו"מכובדות".
הקהילייה הספרותית התייחסה תחילה בזלזול לקהל המנויים ההסתדרותי של הספרייה, שחלקו בא ביוזמת ההחתמות המרוכזות של ועדי-העובדים במפעלים הגדולים, בייחוד באזור חיפה. שם החל הקונצפט של הסדרה את דרכו תחילה בתור ספריית "ילקוט" מטעם מועצת פועלי חיפה, שמטרתה לספק ספר טוב וזול-במיוחד לפועל העברי, חבר ההסתדרות.
על העטיפה האחורית של "המחצבה" נדפס: מחיר הספר 1.50 ל"י. חתימה שנתית (12 ספרים) 12.00 ל"י. – אכן, זו היתה גאוות הספרייה: ספר חדש מדי חודש בלירה אחת! – והנה, עבור חדר שׂכוּר, קטן ורועש, ברחוב עקיבא 4 בירושלים – שמבעד לחלונו שמעתי מדי יום שלוש פעמים את המוסיקה של "מסביב לעולם בשמונים יום" שהוצג בקולנוע "אורגיל" המרוחק מטרים אחדים – שילמתי אז 45 לירות לחודש. ואילו 45 עותקים של ספרי-קריאה חדשים בכריכה רכה – מחירם כיום לפחות כשמונה מאות דולר!
שישים הכותרים של חמש הסדרות הראשונות היו רובם רומאנים מתורגמים שהיו מקובלים על הקורא העברי הרבה יותר מספרות המקור. די להזכיר את ההצלחה המדהימה של "זורבה היווני" לניקוס קאזאנצאקיס, כותר שעימו נפתחה "הספרייה לעם" בשנת 1958 ולא חדל להימכר מאז.
בשישים הכותרים הראשונים היו רק שלושה-עשר ספרי מקור ובהם בלטו שמותיהם של יהודה בורלא, יהודית הנדל, אורי אורלב, חיים הזז, רחל איתן ויגאל מוסינזון. למעשה קדם להצלחת "המחצבה" רק "הרקיע החמישי" של רחל איתן, שאף הוא היה פריצת דרך ושונֶה כל-כך מפניהָ של הספרות העברית ה"רצינית".
רק לאחר שנעשתה אטרקטיבית, מכובדת ומצליחה במכירותיה, לא במעט בזכות "הרקיע החמישי" ו"המחצבה" – החלו להוציא את ספריהם ב"הספרייה לעם" סופרים כיהושע קנז, אהרון מגד, חנוך ברטוב, בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, עמוס עוז, יצחק אורפז, שמאי גולן, נתן שחם, שולמית הר-אבן, סמי מיכאל, דן צלקה, משה שמיר ורבים אחרים, חלקם סופרים ידועים שפירסמו קודם את ספריהם בהוצאות אחרות ועתה נשבו בקסמיה של הסדרה בעלת התפוצה המובטחת-מראש של עשרות אלפי עותקים, ולא נרתעו ממתכונתה הפשוטה והחסכנית.

אכן, מה שהעניק לרומאן "המחצבה" את תדמית ההצלחה הגדולה היה התקבלותו היוצאת-מן-הכלל על ידי ציבור הקוראים הישראלי, ובראשו ציבור המנויים של "הספרייה לעם", שמנה אז עשרות אלפים. ובתוך זמן לא רב באו ההדפסה השנייה והשלישית.
הבמאי גיורא מנור פנה אליי וביקש ממני שאעבּד את הרומאן לתסכית ב"קול ישראל", בהדרכתו ובבימויו. התסכית אכן שודר בשלישי באוגוסט 1964 כאשר את תפקידו של ניסים לוי ממלא יוסי בנאי, רבינוביץ – בצלאל לונדון, דנינו – יעקב בנאי, משה דוד – אריה אליאס, חליפה – עדנה פלידל, מזכיר המפלגה – ישראל בידרמן, ציפורה – שושנה דואר, ספראי – שרגא פרידמן, חדידו – יקי צמח, שוטר – ישראל יונג, וכן שלמה בר-שביט ועוד כמה וכמה שחקנים.
עוד אני עוסק בהכנת התסכית, והנה פנו אליי זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי, בעלי תיאטרון "זוטא", וביקשו ממני להמחיז עבורם את הרומאן, וגם לבקש במחלקת הדרמה של "קול ישראל", בראשה עמדה חנה בן-ארי, שהתסכית ישודר רק לאחר שיחלו הצגות התיאטרון.
בהדרכתו של טורקוב, שחקן ובמאי בעל שם באידיש, שעשה הסבה לעברית – המחזתי את ספרי לשישה שחקנים בלבד, זאת משום שתיאטרונו היה קטן ונייד ובמכוניתם לא היה מקום ליותר שחקנים. על הנשים ויתרנו. מאיר ינאי שיחק את תפקידו של ניסים לוי, טורקוב ביים את ההצגה ושיחק את חדידו, יעקב טימן – ספראי, יוסף אוקסנברג – רבינוביץ, פרץ הלוי – משה דויד, ויצחק חלוצי – דנינו.
יעקב טימן היה אחיו של השחקן והזמר מאיר תאומי, שנרצח באכזריות על-ידי כנופיית ערבים שהתקיפו את הקפה "גן הוואי" שעל גדת הירקון הצפונית (ליד גשר הירקון כיום) בתל-אביב בשנת 1947, שׁם הופיע כשחקן.
מאיר תאומי, לימים אביו של עודד, היה נשוי בראשונה לשחקנית "התיאטרון העברי" פרידה כרמלית. יחדיו שיחקו בראשית שנות העשרים בהצגות כמו "נורה" של איבסן ו"הזכייה הגדולה" של שלום-עליכם. באותן שנים גם נולדה להם בתם הבכורה, תמר, שהיתה יפהפייה מדהימה, כמוה כאימהּ.
פרידה נישאה מחדש ועברה לגור עם תמר בפתח-תקווה. השתיים נַשׂאוּ את שם הבעל, בַּרלוי, שהיה מבעלי מחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה (שהיום מתוכננות להיות בתי-קברות בקומות, בסגנון קַטַקוֹמבּוֹת, לנוכח מצוקת הקבורה בגוש דן. היו שסברו בשעתו כי הן ששימשו לי השראה לרומאן).
תמר ברלוי נישאה לבן-דודי אהרון בן עזר.
משפחתנו, המונה דורות רבים בארץ, היא משפחה שיש בה לא מעט כותבים, ודומה כי בכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שאת ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" כתב מפיו אבי בנימין, דודתי אחות-אבי המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראבּ, בן-דודי יליד ירושלים יצחק ראבּ, ולאחרונה נכדתם של אהרון ותמר, עדי בן עזר, שכתבה את הרומאן "אפרודיטה 25". עדי היא מצד אחד נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי, ומצד שני היא נינתם של דודי ברוך בן עזר (ראבּ) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנק מירושלים, משפחה הנִמנית על צאצאיו של ר' יעקב עמדן, שֶנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.
עלילות רבות מחייו ומזיכרונותיו של דודי ברוך, אביו של אהרון, שימשו את המסַפּר ברומאן "המושבה שלי" (2000) לציור דמות דודו אלכס (שם שאימצתי לספריי בעקבות דמותו ההוללת של אלכסנדר אהרונסון), ואילו בן-דודי אהרון (שנקרא על שם אהרון אהרונסון) הוא אחד המרכיבים לדמות אבנר, בן-דודו של המספר.
בפרקיו האחרונים של הרומאן מתאר המסַפּר, סטודנט לספרות עברית, כיצד לאחר שפוּטר מעבודתו כמורה בכפר-נוער בפרוזדור ירושלים – הוא חי בחדרו בירושלים עם קטינה בשם אוֹלִי טַפּירוֹ. דמותה מזכירה מאוד את הבת של חדידו. היא מידרדרת לזנות ומתאבדת ואילו הוא יושב לכתוב את ספרו הראשון, דְמוּי "המחצבה". עדות זו הובאה לראשונה בסיפורי "כיצד הרגתי את סְמַדִי?" הנכלל בקובץ סיפוריי "ערגה" (זמורה ביתן, 1987), ואפשר לראות בה מקור "אמין" לתולדות-חיי – ממש כמו שאר הסיפורים והרומאנים שלי.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.