איתמר לוי הוא מותג בתרבות הישראלית. מאתר הספרים הישנים המיתולוגי, היה למילה נרדפת לאיש ספר, לאוהב ספר. מפעל חייו – איתור ספרים ישנים, הוא מפעל מופת של אהבת התרבות ואהבת הספר. לפני שבועות אחדים, הודיע איתמר על סגירת מפעל חייו, בשל בעיות בריאות שעמן הוא מתמודד. נאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה!
על המפגש הייחודי שלי עם איתמר לוי ומפעלו התרבותי, סיפרתי במאמר שכתבתי ב-2005: "תמונות התנ"ך שלי".

כשאני קורא בתנ"ך, ואני מרבה לעשות כן, תמונותיהם של גיבורי התנ"ך נגלות לעיניי כדמויות מוחשיות, עם גוף ופנים. התמונות שנצרבו בתודעתי, הן הגירסה דינקותא שלי, תמונות מתוך ספר התנ"ך שאהבתי לקרוא בו בילדותי – "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים".
כשאני קורא בתנ"ך, אני רואה את דמותו של משה ופניו הקורנות, וקרני האור היוצאות כאנטנות מראשו. הרי את משה אני מכיר מאז שהיה תינוק בתיבה, ועקבתי אחרי התפתחותו עם השנים. אני רואה את יעקב הנאבק במלאך, את יוסף עומד לפני פרעה ומפענח את חלומו, את קורח ועדתו נבלעים באדמה הבוערת, את רחב הזונה המסתירה בערימות קש את המרגלים. אני רואה את שמשון הנער פוער בידיו החשופות את לועו של האריה, ואת שמשון הבוגר, העיוור, הממוטט בידיו החסונות את עמודי התווך בבית דגון, אלוהי הפלישתים; את שמואל הנער המתפלל אל מול קרני השכינה המאירות עליו בעוד עלי ישן בחדר הסמוך ואת שמואל הזקן המושח את דוד, הנער האדמוני, למלכות. אני רואה לנגד עיניי את תמונת דוד וגולית, את דוד ויונתן, את שאול המיידה את חניתו לעבר דוד המנגן בנבל, את נתן הנביא מוכיח את דוד המלך ההמום ואת יואב מכה את אבשלום התלוי במחלפות ראשו בענף העץ. את אליהו העולה בסערה השמימה ואת דניאל בגוב האריות. וכל התמונות הללו, הן התמונות מתוך אותו הספר.
אני מכיר את התאוריה החינוכית, לפיה טוב שילד יקרא ספר לפני שהוא רואה את הגירסה הקולנועית שלו, כדי לתת דרור לדמיונו, ולא להיות מקובע בדמויות הקולנועיות. ובכל זאת, העובדה שדמויות סיפורי התנ"ך קורמות עור וגידים בתודעתי, על פי ספר ציורים שנהגתי לקרוא בילדותי, היא כנראה אחת הסיבות למשיכתי אל התנ"ך כבר משחר ילדותי ועד היום. ומה יותר מכך, כדי לזכור ולציין לטובה את הספר הזה?
כשבני הבכור הגיע, לפני כחמש שנים, לגיל הגן, התחלתי לספר לו את סיפורי התנ"ך, ולשמחתי הוא גילה בהם עניין רב. נסעתי לבית אבי על מנת לקחת את הספר הזה ולתתו לבני. הפכתי את הבית לפניי ולפנים פעם ועוד פעם, אך לאכזבתי המרה, הספר לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. שבתי וחיפשתי בכל ביקור, יגעתי ושוב – לא מצאתי.
מה עושים? רציתי את הספר מאוד, אך ידעתי שהוא אינו בנמצא. הפתרון, הוא לפנות למאתר הספרים, איתמר לוי. והנה, לפני שהתקשרתי לאיתמר, קראתי שצפויה הרצאה שלו במרום גולן. אסע להרצאה, חשבתי, אשאל אותו על הספר ואזמין אותו.
בטרם החלה ההרצאה, שאלתי את איתמר לוי האם ניתן גם להזמין ספרים באירוע זה. הוא השיב בחיוב, אך ביקש לדחות זאת לאחרי ההרצאה. ההרצאה היתה מרתקת. האזנתי לה בקשב רב. בין הסיפורים שסיפר אודות איתור הספרים, סיפורי בלש מרתקים, הוא סיפר לפתע סיפור שעניין אותי במיוחד.
בשנות השישים, כך סיפר, באזור רמת גן, גבעתיים ובני ברק, נפוץ מאוד ספר תנ"ך מצויר, "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" מאת דיופורט. הספר יצא בארה"ב בשנות השישים, והוא מכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך, מלווים בציורים מקסימים בצבע. "מאות אנשים ביקשו ממני את הספר הזה. לכולם אני מסביר כי החיפוש אחריו ימשך זמן רב."
מתוך ספרו של איתמר לוי, "מיומנו של מאתר ספרים" (עמ' 53): "יום אחד הוזמנתי לדירה בר"ג, ברחוב קטן ליד בסיס השלישות. בחור צעיר קיבל את פניי. הוא סיפר לי כי אביו היה בשנות החמישים מפיץ ספרים באזור בני ברק ור"ג. את העבודה ניהל האב מהבית. בכל המרפסות והחדרים היו ארונות פח אפורים אשר שימשו לאחסנת הספרים לפני שליחתם לחנויות. האב נפטר לפני שנים רבות, ועכשיו החליטה המשפחה לפנות את הארונות מהבית.
"התחלתי לעבור על הארונות. הבחור הצעיר שהלך אחריי בחדרים החזיק צרור מפתחות עצום בידיו. בבית היו כמעט שלושים ארונות. לכל ארון היה מפתח קטן ועליו מדבקה. כל ארון היה מוקדש לסוג אחר של ספרים. מפתח 'עץ הדעת' פתח את ארון ספרי הלימוד לבתי ספר דתיים. מפתח 'תפילות' פער את דלתות ארון סידורי התפילה. על אחד המפתחות היה כתוב 'סאן'. מה זה 'סאן'? פתחתי את דלתות הפח. הארון היה מלא כולו בספר 'סיפורי התנ"ך' עם ציורים של דיופורט, בהוצאת 'סאן' בניו יורק.
"כמעט 80 מלקוחותיי קיבלו בבת אחת את הספר המבוקש."

איתמר סיפר את הסיפור, והתרגשותי גאתה. לא הכרתי או לא זכרתי את השם דיופורט ואת שם הספר, אבל היה ברור לי שמדובר בספר, שאותו אני מחפש. איתמר סיים את הסיפור, ושלף מתיקו את הספר גדול המידות, והציג כמה מדפיו. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. מיותר לציין, שלהמשך ההרצאה כבר לא היתה לי סבלנות. רציתי רק שתסתיים, שאוכל לדפדף בספר וכמובן, להזמין אותו.
כשרק התחלתי בחיפושיי אחרי הספר, שאלתי את עצמי האם לא אתאכזב כשאראה אותו. האם הרושם הרב שעשה עליי הספר בילדותי, לא יצטמצם ויקטן כשאראה אותו בבגרותי? האם התמונות שכה הלהיבו אותי כילד, לא תיראנה בעיניי כקיטש דביק כמבוגר?
אחזתי את הספר בהתרגשות ודפדפתי בו. התמונות הזכורות לי היטב מן הילדות נגלו לנגד עיניי, ועוררו בי זיכרונות יפים. לא, הספר לא אכזב אותי כלל. להיפך. הוא רק הגדיל את התשוקה להשיגו, ולהנחיל באמצעותו לילדיי את האהבה לתנ"ך ולסיפוריו.
הזמנתי את הספר. איתמר סיפר לי, שבארון הוא מצא 80 עותקים. 79 הוא מכר מיד ועותק אחד הוא שומר לעצמו. הוא רשם את הזמנתי, אך הודיע לי שיש עוד עשרות לקוחות שהזמינו לפניי, כך שאאלץ להמתין עוד זמן רב.
זכרתי את עקרונות עבודתו, אותם הסביר בהרצאה. "כל ספר שמזמינים אצלי," הוא הבטיח, "אני מוצא. לא יקרה מצב שלא אמצא ספר. זה יכול לקחת יום. זה יכול לקחת יומיים. זה יכול לקחת שנה, 10 שנים, אולי 20 שנה, אבל בסוף אמצא אותו." דבר נוסף שאיתמר הסביר, הוא שאין טעם לנדנד לו. אם הזמנתי ספר פעם אחת, זה מספיק. בסופו של דבר הוא ימצא את הספר ואני אקבל אותו. אבל אין צורך להזכיר לו. זה לא יקדם את מציאת הספר ולו ביום אחד. אם אתקשר להזכיר ולנדנד, רק אבזבז את זמנו ואת זמני.
וכך, 5 שנים אני ממתין לאיתמר. מידי פעם מתקשה להתאפק ורוצה להתקשר לתזכורת קטנה, אך אני נשאר נאמן לעקרונות עבודתו של איתמר, כפי שלמדתי מפיו בהרצאה.
לפני שבועיים, הופתעתי מטלפון מחנות הספרים של איתמר לוי. הספר נמצא. מסתבר שאיתמר לוי הוציא את הספר לאור בהוצאת "עופרים", במסגרת מיזם לחידוש ספרים ישנים.
וכך, לפני למעלה משבוע כמו פגשתי בן משפחה אובד שחזר לחיק משפחתי. הכריכה שונה, אך הספר הוא בדיוק אותו הספר. הציורים – אותם הציורים. הסיפורים – אותם הסיפורים. ההתלהבות הילדותית שלי – אותה ההתלהבות. ומה שמשמח אותי במיוחד – גם התלהבותם של ילדיי.

2. צרור הערות ‏23.10.22
* סלע המחלוקת – האירוע החשוב ביותר במערכת הבחירות עד כה, היה הצגת הרפורמה המשפטית של סמוטריץ'. "חוק וצדק" היא נקראת, ברוח "שִׂיחַדָשׁ" אורוויליאני. אך זו תכנית להרס החוק ולחורבן הצדק.
הצגת התוכנית מציפה את סלע המחלוקת בבחירות האלה: האם ישראל תהיה מדינת חוק או מדינת שחיתות. על כף המאזניים מונח הרעיון שישראל תהיה מדינת חוק, שהמשפט והצדק – מושליה, ההולכת לאור חזונם של נביאי ישראל; מדינה שהכווווול שווים בה בפני החוק, כקטן – כגדול, שהכול בה כפופים לחוק, מאחרון האזרחים (מי זה?) עד בכיר הנבחרים. על הכף השנייה – מדינת שחיתות, שבה הנבחרים אינם כפופים לחוק ומותר להם לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם נבחרו ולכן הם מבטאים את רצון העם. ואם הם עוברים עבירות וחוטאים בשחיתות, גם בכך הם מבטאים את רצון העם, ולכן מיהם הפקידונצ'יקים מהאליטה, אותם "שופטים" ופרקליטים שיתערבו במעשיהם? שלטון של פולחן אישיות למנהיג עליון ללא מיצרים (אך למעשה, שבן גביר הגזען אוחז במבושיו).
על כך הבחירות. הרס מדינת החוק הוא האיום הגדול ביותר שניצב היום על ישראל. זה הנושא הרלוונטי בבחירות. בנושא האיראני אין שום מחלוקת בין הצדדים השונים של המתרס. המחלוקת האידיאולוגית בסוגיה הפלשתינאית אינה רלוונטית, כיוון שאין פרטנר לאף הצעה שגורם ישראלי כלשהו יוכל לחיות איתה. והמחלוקת האידיאולוגית הזאת חוצה את גוש השינוי. איך הימין הישראלי הידרדר לשפל הזה? הליכוד של בגין ושמיר נשא את דגל שלטון החוק, עליונות המשפט, הממלכתיות, השוויון בפני החוק, טוהר המידות, ניקיון הכפיים והמלחמה בשחיתות. איך הליכוד הסתאב כל כך, עד שהיום הוא מניף את דגל השחיתות והרס מדינת החוק? כפי שכתבתי פעמים רבות, אני דוגל בהקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות. ממש איני נלהב לממשלה עם נתניהו, אך זה הרע במיעוטו. אולם כרגע, הדבר החשוב ביותר, כדי להגן על ישראל כמדינת חוק, הוא להבטיח שגוש בן גביר-סמוטריץ'-נתניהו-דרעי לא יזכה, חלילה, ב-61 מנדטים. בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי.

* רפורמה לחיזוק מדינת החוק – גם אני בעד רפורמות במערכת המשפט. אחת החשובות בהן – לבטל את החסינות הדיונית של חברי הכנסת. חברי הכנסת נהנים בדין מחסינות מהותית – חסינות על פעילותם בתוקף תפקידם. אין שום הצדקה לחסינות הדיונית – החסינות על עבירות שעשו שלא בתוקף תפקידם. הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים. בניגוד לרפורמה של סמוטריץ', שמשמעותה ביטול מדינת החוק והפיכת ישראל למדינת שחיתות, לצד האג'נדה הפרסונלית של העמדת נתניהו מעל החוק וחילוצו מאימת הדין, יש מקום לרפורמות שתחזקנה את מדינת החוק ואת המלחמה בשחיתות.

* מכונת רעל – כאשר הארץ מוצפת בשלטי "ימין או פלשתין" – זאת מכונת רעל. זו הסתה. זו דה-לגיטימציה של היריב, והצגתו השקרית הנואלת והמזוויעה – כאוייב וכמי שרוצה להחריב את המדינה ולהקים תחתיה את מדינת האוייב. זה 100% שקר נתעב, שהאיש העומד בראש תעשיית השקרים וההסתה וראשי התעשיה יודעים שזה שקר, אבל ההסתה עובדת ואנשים מאמינים לשקר. "אם לא יהיו 61 מנדטים לימין – לא תהיה מדינה יהודית," מכריזה השקרנית, אשתו של השקרן המוחלט, הפסי-כו-לו-גית שקובעת מי יהיה ראש המל"ל והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. זאת מכונת רעל. זו הסתה פרועה. זאת דה-לגיטימציה. שקרנים חצופים. הדיבר הראשי של דת פולחן האישיות של נתניהו, הוא "המדינה זה אני" והסוגדים לפולחן האישיות מאמצים את הטענה שהמדינה היהודית היא נתניהו ואם אדם אחר יעמוד בראשה, גם אם הוא ימני יותר מנתניהו כמו בנט – זו לא מדינה יהודית אלא פלשתין. כזכור, בנט היה ראש הממשלה היחיד מאז ועידת מדריד שלא ניהל מו"מ עם הפלשתינאים והיחיד אחרי אוסלו שלא הציע מדינה פלשתינאית והביע התנגדות להקמתה. הצגת הבחירות כהתמודדות בין מדינה יהודית לפלסטין היא שקר והסתה. הבחירות הן התמודדות בין מדינת חוק יהודית דמוקרטית למדינת שחיתות כהניסטית.

[אהוד: "מכונת הרעל" – לא נמאס לך לחרטט ככה שוב ושוב על נתניהו ואשתו? עוד מעט הוא עשוי להיות ראש הממשלה שלך וכדאי לך לשמור קצת משנאתך היוקדת כלפיו לאותה תקופה – שתהיה עוד יותר נהדרת לפרצי שנאתך הכרונית הגורמת לך כנראה הנאה גדולה!
אגב, לחשיפת שיטות עבודתן של המשטרה והפרקליטות במשפט נתניהו, ולעדי התביעה, יש חלק לא מבוטל בהתחזקות נתניהו בסקרי הבחירות – כי בניגוד לעמדתך רוב הציבור לא טיפש!]

* הוראות הפתיחה באש של בן גביר – הקריאה הדמגוגית של בן גביר לשנות את הוראות הפתיחה באש תמיד עובדת. כי לא חשוב מה תהיינה ההוראות, תמיד הוא יטען שצריך לשנות אותן ושאם רק "לא יכבלו את ידי" בלה בלה בלה... הוראות הפתיחה באש של בן גביר, הן אלה שמולאו בידי מושא הערצתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש.

* מצביעי בן גביר: קווים לדמותם– על פי הסקרים, הכהניסטים ועוזריהם עומדים על 13-14 מנדטים והם מתעצמים מסקר לסקר. האם מחזה הזוועה מעורר הפלצות הזה מעיד על כך שישראלים רבים כל כך – כהניסטים? זה נושא למחקרי עומק, שלבטח ייעשו לאחר הבחירות, אך להערכתי הבלתי-מקצועית התשובה היא שלילית. להערכתי, רק חלק קטן מהם אימץ את תורת הגזע הכהניסטית, שבן גביר הוא הווריאנט המתוחכם ולכן המסוכן ביותר שלה. חלק נוסף הוא אנשים שמאמינים לספין השקרי על כך שבן גביר "התמתן", נפרד מ"עברו" הכהניסטי; כלומר קנו, באיוולתם, את ה"תאקיה" שלו. כאלה שלא מבחינים בקריצה בתקרית המבוימת שבה אחד מחסידיו ציטט את האידיאולוגיה "מוות לערבים" ו"ננזף" אל מול המצלמות, שצריך לצווח "מוות למחבלים", והרי בעיניו כל ערבי הוא מחבל. חלק שלישי, הוא אנשים שאין בהם אורך הרוח להתמודד עם מחיר אחיזתנו בארץ ישראל, הגובה חיי אדם, ומאמינים להבטחה הדמגוגית של האקדוחן, שאם רק ניכנס באם-אמא שלהם יהיה שקט טוטלי. והחלק הרביעי הוא המצביעים הטרנדיים. יש היום טרנד של תמיכה בבן גביר; טרנד הזוי, אך קורץ לאנשים מסוימים. אגב, טרנד כזה עשוי להתהפך גם לפני הבחירות. שאלו את פייגלין.

* קצין הכנסת חסר אחריות – כאשר תהיתי על שיקול דעתו ההזוי של קצין הכנסת שהפקיר נשק בידיו של בן גביר, נעניתי שזה קצין הכנסת הקודם, והוא התחלף בינתיים. אבל קצין הכנסת הנוכחי שלא החרים את הנשק הזה, גם אחרי שהכהניסט שלף אותו כדי לאיים על סדרן שהעיר לו על שחנה במקום אסור, ברגע שהוא זיהה שהמבטא שלו ערבי – חסר אחריות ואינו ראוי לתפקידו. כאשר הנשק יירה במערכה השלישית, שני קציני הכנסת הללו לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם.

* גיס חמישי – מי שמתייחס ללוחמי צה"ל כאל אויב – הוא אוייב המדינה. מי שתקפו את מג"ד הצנחנים ואת חייליו הם בוגדים במולדת, בוגדים במדינת ישראל, בוגדים בעם ישראל. הם גיס חמישי. ואולי יהיה להם בקרוב נציג בממשלה.

* חייל בוגד – בין אנשי הגיס החמישי שתקפו את כוח צה"ל – חייל בשירות סדיר. חייל בוגד – יש דבר חמור מזה? יש להעמיד אותו לדין על סעיף בגידה. האירוע החמור הזה הוא התשובה למי שמלינים על כך שצה"ל סירב לגייס את בן גביר.

* אויבי המתנחלים – מי שתופס טרמפ על מתקפת הבוגדים על לוחמי צה"ל כדי להאשים את ציבור המתנחלים, מעליל עלילה שפלה על מאות אלפי אזרחים ישראלים טובים ונאמנים. אין ספק שהרוב המוחלט של ציבור תושבי יו"ש סולדים מהמעשה ומהעושים. ובכל זאת, בדבר אחד יש להאשים את הציבור ביו"ש – על כך שהוא משתמט לאורך שנים מלנהל מלחמת חורמה בתופעת נערי הזוועות, שהם אויבי ההתיישבות והמתיישבים, והם גורמים למפעל ההתיישבות נזק חמור יותר מכל גורם אחר. מן הראוי שכל תושב ביש"ע יבין שמוטלת עליו משימה לאומית – להעביר לידיעת השב"כ כל ידיעה על נער זוועות ולסייע בכל דרך לשבור את מחבלי "תג מחיר" למיניהם. במקום למגר את התופעה, עוצמים עין ונותנים להם להשתולל. כאשר שותקים כשאותם פראים תוקפים ערבים, מעודדים אותם לתקוף "שמאלנים" וכששותקים כאשר הם תוקפים "שמאלנים", מעודדים אותם לתקוף את כוחות צה"ל. בכל פעם שאני כותב נגד הפורעים כאשר הם תוקפים ערבים, התשובה האוטומטית הדמגוגית שאני מקבל היא "הא, הם הבעייה? על המחבלים הפלשתינאים אין לך מה להגיד?" איזו דמגוגיה בזויה. כאילו מי שיוצא נגד מחבלים יהודים הוא בעד מחבלים ערבים. יש להילחם בטרור של יהודים כאילו אין טרור פלשתינאי ויש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין טרור של יהודים. ולמה אני כותב "טרור של יהודים" ולא "טרור יהודי"? כי אין שום דבר יהודי בטרור הזה, גם אם המחבלים נולדו לאימהות יהודיות. אולי נכון ומדויק לכתוב: טרור כהניסטי.

* חתירה למגע – מחבלים מיידים אבנים על מכוניות וחנויות. יידוי אבנים הוא ניסיון לרצח. כוח צה"ל יוצא למקום לטפל בפיגוע. המחבלים תוקפים את הלוחמים ומתיזים גז על פניהם של המג"ד והלוחמים. המחבלים מצליחים לברוח. זה צה"ל? זו חתירה למגע? לשם מה נותנים לחיילים נשק?

* רקב מוסרי – רוגל אלפר מתגולל בפשקוויל בשוקניה, בח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה. כותרת הפשקוויל: "הריקבון המוסרי של אפרת רייטן". והוא כותב: "...הניוון המוסרי של רייטן כה עמוק, הפשיזציה של השקפת עולמה כה יסודית... היא לא אשת שמאל אלא מתקרנפת עדרית נוספת שנסחפה בזרם העכור." והוא לא מתחרע רק בה, אישית, אלא גם במפלגתה: "עוד סיבה לא להצביע למפלגת העבודה ולהשקפת עולמה הנפסדת." וגם בציבור שהיא מייצגת: "הציבור השמאלני דמיקולו שהיא מייצגת."
על מה ולמה יצא זעמו של אלפר? על כך שרייטן כתבה לאב של חייל הדואג לשלום בנו: "שיחזור בריא ושלם! מחזקת גם אותך ובקרוב מאוד הבן שלי גם מתגייס לקרבי ומצטרפת לדאגות." אוי, איזו פשיסטית רקובה ומנוונת. לא זו בלבד שהיא מאחלת לאב מודאג שבנו החייל יחזור הביתה בשלום, היא עוד שולחת את בנה להיות קלגס בצבא אקיבוש. אכן, פשיסטית מתקרנפת. "צייצה כמו שדרנית צייתנית ופטריוטית בגל"צ," בז לה אלפר, על דבריה. כי להיות לוחם בצה"ל זה להיות "קלגס" ולכן הוא מסביר לה שהבן שלה לא יחזור בשלום, כי"הקלגסות תשחית אותו."
ברור, הציפיה של אלפר היא שהצעירים הישראלים יסרבו לשרת בצה"ל ושאימהות תמנענה מבניהן להתגייס לצה"ל, והוא לא מאחל לחיילים הישראלים לחזור בריאים ושלמים, הרי הוא תומך באוייב ורק השבוע שיבח אותו על פעולות הגבורה שבהן הרג לוחמת ולוחם בצבא השנוא עליו. ולכן הוא בז לאפרת רייטן: "תמיד היא תגבה ותאדיר את כוחות צה"ל השומרים על המתנחלים. ותמיד היא תדאג לשלומם אף על פי שמעשיהם שפלים ומרושעים, ותחנך את בנה להתגייס לשורותיהם ולהיות כמותם. ותתגאה בהיותו חייל כזה. זו פשיטת רגל מוסרית." נו, נו, לשמוע הטפות מוסר מניהיליסט חסר מוסר וחף מערכים.

* נגד מה הם – כאשר רוגל אלפר וגדעון לוי כותבים נגד רעיון "שתי המדינות", שיהיה ברור – הם לא נגד מדינה פלשתינאית. לא זו המדינה שהם מתנגדים לקיומה.

* מתווכחים הוגנים – קרולינה לנדסמן פירסמה מאמר ב"הארץ" שבו תקפה בחריפות את ארה"ב על כך שהיא כביכול מתווכת בין ישראל לערבים, בעוד היא מזדהה לחלוטין עם ישראל ולכן אינה ראויה לתיווך. ובנימה אנטישמית אופיינית, היא מציינת את העובדה שארה"ב שולחת למזה"ת מתווכים יהודים. בין השאר, היא ציינה את עמוס הוכשטיין, המתווך בין ישראל ללבנון בהסכם הגג. הוכשטיין הוא ישראלי במקור, בן למשפחה ירושלמית דתית, בוגר "בני עקיבא" ולוחם בשריון. אחרי שחרורו מצה"ל הוא ירד לארה"ב, ועשה חיל עד שהיום הוא מהיועצים הקרובים ביותר לנשיא ביידן.
כותבת לנדסמן: "אני תוהה אם מתווך אמריקאי שנולד בביירות ושירת בחיזבאללה היה מתקבל באותה נינוחות, או זוכה לכותרת כיפית שכזו על סיפורו המדהים של משגר הרקטות מחיזבאללה שהיגר לארה"ב ונהפך למתווך האמריקאי." ההשוואה בין צה"ל לחיזבאללה מעידה בעיקר על הכותבת – היא מנוולת, פצצת שנאה למדינת ישראל. אבל האם מתווך ממוצא לבנוני יכול היה להיות מקובל על ישראל? כן. זה כבר קרה. פיליפ חביב, פקיד בכיר במחלקת המדינה האמריקאית, אמריקאי ממוצא לבנוני, היה המתווך בין ישראל ללבנון בשנים 1981-1986.

* אחיו התאום – השתתפתי בסיור מאלף של מגדלי תפוחים, במטעי צפון הגולן. היה שם מנהל אגף הפירות במועצת הצמחים. מיד ראיתי שהוא מוכר לי מאוד וניסיתי להיזכר מהיכן. במהלך הסיור נפל לי האסימון – הוא ממש נראה כמו מי שהיה סמג"ד שלי בשנה שנתיים הראשונות במילואים (התגייסתי למילואים ב-1985). ניגשתי אליו, ושאלתי אותו אם הוא היה סמג"ד 420. הוא נראה מורגל לשאלה, והשיב לי שזה אחיו התאום, מאיר! גם הוא, משה ברוקנטל, שירת במקביל כסמג"ד, בגדוד אחר בחטיבת הצנחנים הדרומית, ובהמשך הם המשיכו לפקד במקביל ביחידה אחרת.

* הישראלית המכוערת – נסעתי לבית מרקחת במרפאת קצרין. למקום החנייה הפנוי היחיד לא יכולתי להיכנס, כי הרכב שנכנס למקום החנייה שלידו, פלש לתוכו ולמעשה תפס שני מקומות חנייה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה, אך הפעם הספקתי לראות את הנהגת שיצאה מהרכב. קראתי לה, והיא התעלמה והמשיכה ללכת. קראתי לה שוב והיא שוב עשתה עצמה כמי שאינה שומעת. אולם מישהו שבא מולה הסב את תשומת ליבה שאני קורא לה. היא הסתובבה אליי, ואמרתי לה בנימוס: "את חונה בשני מקומות חנייה ואין לי איפה לחנות. החני את הרכב שלך בחזרה."
"אני ממהרת יש לי עכשיו תור."
שוב חזרתי על דבריי והיא הצביעה על השעון שלה והלכה. מצאתי חנייה במקום אחר. כשנכנסתי למרפאה, ראיתי שהיא עוד ממתינה לתור שלה. באופן לא מפתיע, היא גם לא עטתה מסיכה, כפי שאנו נדרשים במרפאות. בקיצור, הישראלית המכוערת. חבל שאיני יודע את שמה. הייתי שמח מאוד לעשות לה שיימינג.

* צליל מכוון 2022 – "צליל מכוון" הוא מועדון זמר ייחודי, שצמח בבית לחם הגלילית אך שותפים לו אוהבי זמר רבים מחוץ ליישוב. אחת לשנה, נערך ליל שירה בחוף ירדן בכינרת, שספק אם יש כדוגמתו מבחינת האיכות, הרמה והצביון. בליל שבת נערך "צליל מכוון" 2022.
חברי רני קרן הוא היוזם והמארגן הראשי של האירוע, שכרוך בלוגיסטיקה לא פשוטה, כולל ארוחת ערב חגיגית משודרגת, בר הפועל לאורך הלילה ובמהלכו מפציעים לתוך השירה קציצות טעימות, מרק עגבניות מהביל ותירס חם. רני הוא הרוח החיה לאורך הלילה. צליל בירן הנפלא מלהטט על הקלידים לאורך למעלה מעשר שעות וחצי, אפילו ללא הפסקת פיפי קצרה. הערב נפתח בשירי שבת ב-20:30 והסתיים אחרי 7:00 בבוקר. אשתו של צליל, סלעית, מובילה את השירה. לצדו מספר נגנים, ואציין מתוכם את נרי רבי, הגיטריסט ונגן הבוזוקי הווירטואוז.
500 איש – מבוגרים, נוער וילדים, השתתפו בליל השירה. ההרשמה נסגרה כבר לפני כחודש, ומאות מאוכזבים לא יכלו להצטרף. השירה, הן שירת הרבים והן שירת הסולנים, יפהפייה. והשירים – באמת טובי השירים, ובהם שירים רבים שלרוב אינם מושרים בערבי זמר; שירים מורכבים עם מלודיות לא פשוטות. אכן, יש במועדון הזה זמרים מצוינים. לפנות בוקר החלה השמש להפציע מעל הרי הגולן, והמראה המקסים הזה רומם את הנפש.
מדי שנה אני משתתף באירוע ובשנים האחרונות מצטרפת אליי בתי הצעירה תמר, שהיא זמרת מצוינת. היא שרה כמה סולואים וגולת הכותרת (המשפחתית) היתה דואט מרגש של שנינו – "סמבה בשניים". אני שרתי סולו גם את "נאסף תשרי" ו"סוס עץ". אחרי למעלה מעשר שעות עליתי לשיר סולו, על אדי הקול האחרונים שלי, את "דברים שרציתי לומר," אך גרוני ניחר, ונאלצתי לפרוש במהלך השיר. ובסביבות חצות, חג מעלינו מטס מחריש אוזניים של "מקורות זרים" בדרכם לכיוון צפון מזרח.
סיימנו בשירת "בראשית" (של גבי שושן) כיאה לשבת בראשית וב"ואולי" של רחל המשוררת, הטמונה מאות מטרים צפונה לשם; "הוי כינרת שלי", המרהיבה בשלל צבעי הזריחה מהרי הגולן, "ההיית, או חלמתי חלום?" וכשכולם התארגנו לארוחת בוקר ולהתכרבלות באוהלים, אנחנו נכנסנו לרכב ומיד פתחנו את הרדיו ברשת ג', "סופשבוע געגוע" – וכך זכינו לעוד שעת בונוס של שירים עבריים יפים ואהובים.

* ביד הלשון: מכללה – בשבוע הבא תפתח שנת הלימודים האקדמית, באוניברסיטאות ובמכללות. האם תמיד הייתה הפרדה לשונית בין אוניברסיטאות למכללות?
המילה מכללה היא הצעתו של אליעזר בן יהודה לשם העברי של האוניברסיטה. מכללה על שום שהיא כוללת את מכלול הידע האנושי. לקראת הקמת האוניברסיטה העברית, היו תומכים להצעתו, ובהם זאב ז'בוטינסקי, שבמאמריו בעברית הקפיד להשתמש במילה "מכללה".
למרבה הצער, פרנסי האוניברסיטה העברית, דחו את ההצעה ומטעמי פלצנות התעקשו להיקרא אוניברסיטה. כפי שמאותם טעמים, עד היום מוסדות האוניברסיטה נקראים: סנאט, רקטור, דיקן וכד'. לפחות נשיא האוניברסיטה כבר אינו נקרא קנצלר, כפי שנקרא הקנצלר יהודה לייב מאגנס בעשור הראשון של האוניברסיטה. אך עד היום, במילון אבן שושן, השם העברי לאוניברסיטה הוא מכללה.
טוב עשו מי שגאלו את המילה היפה מכללה מתהום הנשייה, כאשר העניקו את שמה למוסדות להשכלת המשך או השכלה גבוהה חוץ-אוניברסיטאיים. אחרת, המשפט הפותח של הפינה היה, שבשבוע הבא תפתח שנת הלימודים האקדמית, באוניברסיטאות ובקולג'ים.
אורי הייטנר