נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
אפילוג
[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]
אחרי 40 שנה, הספר השלם
כבר בשנה הראשונה להופעתו עורר "המחצבה" עניין לעבּדוֹ לקולנוע. שלחתי את הספר למנחם גולן וענה לי שהתלבט, והחליט להפיק ולביים את "סאלח שבתי". ואכן הסרט הנפלא, לפי תסריטו של אפריים קישון ועם חיים טופול בתפקיד הראשי, אף שהגיע לאקרנים ב-1964, כשנה לאחר "המחצבה" – עשה היסטוריה והפך לסמל התקופה, לאין-ערוך יותר מסִפרי.
לבקשת הממונה על עידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה, אשר הירשברג, הכנתי סינאופסיס של הספר כסרט, גם באנגלית. יצחק צפל ישורון, בן-מחזורי ב"תיכון חדש" בתל-אביב, רצה להפיק את הסרט ולא הצליח למצוא משקיעים. הפרוייקט התגלגל במשך שנים, ובין המתעניינים והמנסים לגייס משקיעים וסיוע ממלכתי היו אורי גבריאלי, זאב רווח ומיכה שרפשטיין. לבסוף, בזכות כישרונו ומרצו הבלתי-נילאה של עירא דביר, שתסריטו זכה בתמיכת הקרן לעידוד הסרט הישראלי – הפיקה את "המחצבה" בשנת 1990 חברת "סרטי רוֹל" של ישראל רינגל, יאיר פרדלסקי וניסים ניצ'ו לאון, בעזרת הקרן ובשיתוף הטלוויזיה הישראלית, בתקופה שבה היה אהרון הראל יו"ר רשות השידור, ואריה מקל – מנכ"ל.
שכר ההמתנה הממושכת היה שהסרט "המחצבה" צבעוני בעוד שבתקופת "סאלח שבתי" נעשו הסרטים הישראליים בשחור-לבן.
לעירא דביר נתתי חופש גמור בעיבוד הרומאן לסרט. אמרתי לעצמי, בכך אני מאמין גם כיום – כי מאחר שאינני תסריטאי, לא ייתכן קשר סיבתי בין מידת השגחתי על עיבוד ספרי לסרט – לבין הצלחתו או כישלונו בעתיד. מידת השפעתי על עיצובו עלולה גם להכשילו. התעקשתי בחוזה רק על שמירת השם, ועל כך שחמש-עשרה שנים לאחר הפקתו אוכל להעביר את זכויות ההסרטה למי שירצה להפיק ממנו גִרסה חדשה.
עירא דביר אכן "תיקן" נכון בתסריטו את עלילת "המחצבה" בכך שאישתו של ניסים היא עקָרה. זו אחת הסיבות לאכזבתו ממנה, ולכן היא מסוגלת לחשוב על בריחה ממנו ואינה חשה עצמה מחוייבת לילדיהם הקטנים, שקיימים רק בספר ולא בסרט. אני מודה שעניין הילדים ברומאן הוא במידה מסויימת כישלון שלי, שנבע מהיותי סופר צעיר. אמנם ילדים קטנים מהלכים עליי קסם כל השנים, ולא פעם אני מעדיף לשחק איתם מאשר לשוחח עם הוריהם, וגם כותב עבורם סיפורים וספרים, אבל בעת כתיבת "המחצבה" אולי לא הרגשתי די הצורך את הקשר העז שקיים בין אֵם לילדיה, וכך ציפורה כמעט שאינה חושבת על ילדיה במשך מרבית הרומאן.
עירא גם עיצב יפה את הסצינה שֶבּה חליפה, כבר בחגיגת החתונה עצמה, יוצאת ראשונה מתוך הקהל נגד ניסים לוי בהאשימה אותו במות הבת של חדידו. עיבודו של עירא הדגיש בעיקר את הדרמה האנושית, אבל בשלב מסויים נזכר מישהו בעל-השפעה ברשות השידור –שהצגת "המחצבה" הורדה בשעתה מן הבמה על ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות מטעמים פוליטיים, והיה עליי לשכנע את הממונים על ההשקעה בסרט מטעם הטלוויזיה הישראלית – שאין מדובר כאן בסרט מגמתי מבחינה חברתית או מפלגתית.
את הסרט ביים רוני ניניו, בנם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי, שאישרה בשעתה את תסכית "המחצבה" ל"קול ישראל". כוכבי הסרט היו אורי גבריאל בתפקיד ניסים לוי, ששון גבאי – משה דוד. חנה אזולאי-הספרי – חליפה, אהובה בץ – מרים (ציפורה), סלים דאו – חדידו, אברהם מור – מנטלו, אדי מוכתר – דנינו, ועימם שחקנים רבים אחרים. הצלם – ניסים ניצ'ו לאון, שזה היה לו סרט-העלילה האחרון שצילם. אין מילים בפי לשבח את יחסם הלבבי והחברי של כל מי שעסקו בהפקת "המחצבה", ובראשם ניצ'ו לאון ויאיר פרדלסקי. הם אפילו הפעילו מחדש מחצבה נטושה באזור מגדל-צדק.
את אביה של אהובה, מאיר בַּץ, שהיה מהנדס מחוז הנגב, היכרתי בביקוריו בעין-גדי, בתקופת היותי מזכיר-פנים של הקיבוץ. שמוּר אצלי מאותם ימים צילום משותף איתו על רקע ההרים.
הסרט יצא לאקרנים בכל רחבי הארץ בקיץ של שנת 1990, וממש כמו עשרים ושבע שנים לפני-כן הספר, ועשרים ושש שנים, ההצגה – הביקורות קטלו אותו. באחת מהן הוגדר – הפעם לא "תיאטרון אידיש" אלא "סרט טורקי", באחרת נאמר שְמה כבר אפשר לקוות מסרט שמבוסס על ספר חסר-ערך כמו "המחצבה", ספר שאינו מוביל לשום מקום. זו היתה תגובה כמעט אחידה של כל מבקרי הקולנוע המקצועיים.
אמנם, אנשי תקשורת אחדים מתחום התרבות והבידור דווקא שידרו וכתבו טובות על הסרט, אבל לדבריהם לא היה ערך רב. תמציות הביקורות המקצועיות הן שחזרו מדי שבוע בטורי העיתונים ליד שם הסרט, והזהירו את הקהל מפניו. היו בביקורות הקטלניות האלה הרבה קינאה ורשע, כאילו מצטער המבקר על כך שכסף ציבורי הוצא להפקת "המחצבה" ולא לסרטו של במאי או תסריטאי אחר, הקרובים לליבו. במקביל לא הפסיקו לשבּח סרט מקורי בשם "המיועד" וראו בו את אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי. מעניין כיצד יתמודדו ביניהם שני הסרטים האלה במרוצת השנים הבאות.
נדפסו אמנם הרבה קטעים קצרים על עשיית הסרט "המחצבה" ועל שחקניו, אבל שום עיתון או רשת טלוויזיה לא היה מוכן לתת כיסוי נרחב בכתבות על הסרט ויוצריו. עיקר פירסומו נבע מן הקדימון (הפרומו) לסרט, ששודר פעמים אחדות בטלוויזיה הישראלית, ושלטי-ענק של "סרטי רול" בצמתים. שום עיתונאי או תוכנית טלוויזיה לא הסכימו לראיין אותי לקראת ובעקבות הסרטת ספרי.
הסרט, שהצגתו החלה בבת-אחת בבתי-קולנוע רבים ברחבי הארץ, ירד מהאקרנים לאחר שבועות אחדים. הוא אפילו לא עורר שערורייה על רקע עדתי, חרף היותו בוטה מאוד בנושא גם אם סיפור האהבה הוא העומד במרכזו. הקהל שאת זעקתו ביטא לא בא לראותה בקולנוע. ניראה שהצופים בסרטים מעדיפים לראות בהם חתיכות בלונדיניות "אשכנזיות" וגברים יפי-תואר.
לא עבר זמן רב והתפרסם ראיון עם השחקן אורי גבריאל, שבא בטענות על כך שיוצרי הסרט השתמשו בו לדמותו האלימה של ניסים לוי, וגרמו לו שלא-ברצונו לפגוע בעדות-המזרח ולהעליב את מוצאו שלו-עצמו.
אפשר לחשוב – היתה בישראל חבורה של גזענים לבנים, אחד מהם כתב את "המחצבה" והאחרים עשו מהספר הצגת תיאטרון וגם סרט קולנוע. לפחות בעלילת הדם של חטופי תימן לא האשימו אותנו.

לא עליי לעסוק בתולדות הסרט הישראלי אך דומני שכשלון "המחצבה" סימל, לפחות בעיני "סרטי רול", את סופה של תקופת הסרטים הישראליים שהביאו לבתי הקולנוע עשרות ומאות אלפי צופים, והוא גם סימל את מעבר היצירה הקולנועית המקורית לסדרות הטלוויזיה. אכן, בתריסר השנים שחלפו מאז "המחצבה", דומני שרק הסרט הנפלא "החברים של יאנה" הצליח להתבלט באיכותו הנדירה ובהביאו קהל לאולמות הקולנוע במשך שבועות רבים, ואילו ערוצי הטלוויזיה מלאו סדרות מקוריות.
כישלון "המחצבה" היה כה גדול ש"סרטי רול", שעמדו להפיק אחריו סרט נוסף על פי רומאן מקורי של סופר ידוע, ירדו מכך והחליטו שנגמר תור הזהב של הסרט הישראלי, ובמיוחד של עיבוד רומאנים עבריים לקולנוע.
ההכנסות מהסרט לא כיסו אפילו את תקציב הפקתו (שלא עלה על מחירה של דירת-פאר בת חמישה חדרים בצפון תל-אביב) וכך לא קיבלתי עליו תמלוגים לבד ממקדמה בלתי-חוזרת לא-גדולה עם חתימת החוזה. סיפור דומה על אי קבלת תמלוגים אחרי המקדמה שמעתי מסופרים עבריים אחרים שספריהם עוּבדו לסרט, מה שגרם לי להבין שלמעשה מתקיימת תעשיית הקולנוע הישראלית לא על רווחיה אלא בעיקר על חלוקת תקציבי העידוד הציבוריים בין כל השותפים להפקה בפועל, וכך הם מתפרנסים מעשיית סרט לעשיית סרט, ויוצא שאפילו ההַסעָדה (הקיטרינג) מסובסדת כולה.
למרבה המזל הסרט "המחצבה" לא נעלם. משנת 1991 ואילך משדרת אותו מדי פעם הטלוויזיה הישראלית, השותפה להפקתו, ותגובות הצופים מפתיעות לטובה. בנוסף לכך מצוי הסרט בספריות ההשאלה והמכירה, תחילה רק בקסטת וידאו של חברת "חמישה כוכבים", ומשנת 2001 גם בתקליטור DVD.
אהוד בן עזר

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.