ממשלת הרע במיעוטו
ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית הוא ממשלה יציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון. אולם, במצבים מסוימים ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. כך, למשל, בעיתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השנייה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. לחלופין, כשיש קרע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי השסעים והורדת הלהבות. מצב ראוי שלישי הוא מקרה של תיקו פוליטי משתק.
כיום, ישראל מצויה במצב השני והשלישי, ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעייה – בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא יסוד הבעייה. הוא הגורם העיקרי לשסע בעם והתנהלותו רק מעמיקה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי השסע, וכבר ראינו זאת בממשלת האחדות האחרונה. לא זו בלבד שנתניהו חתם על הסכם בשעה שתיכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את רוטציית החילופים, ולא די שביצע פשע נגד כלכלת ישראל כשלא העביר תקציב כדי להתחמק מההסכם, הרי גם בהתנהלותו בסוגיות אחרות הוא רק העמיק את השסע. כך, למשל, במופע האימים במסדרון בית המשפט, שם הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי השסעים אלא להעמקתם. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות אחר הבחירות, נתניהו לא יהיה שותף נורמטיבי וקואופרטיבי.
אם כך, מדוע אני בכל זאת תומך בהקמת ממשלת אחדות?

החלופות לממשלת אחדות לאומית
בעת הזו, כל החלופות לממשלת אחדות לאומית גרועות יותר.
חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו והקמת ממשלה עם ההכהניסטים ועוזריהם (שהשתלטו – השתלטות עוינת – על המותג "הציונות הדתית"). ממשלה כזו תילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת הרפורמה שהציג השבוע סמוטריץ', שמשמעותה – הפיכת ישראל ממדינת חוק למדינת שחיתות. עצם שותפותו של איתמר בן גביר הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו ואיני מאמין לבן גביר הטוען שאינו ממשיך דרכו של "הרב" מאיר כהנא שר"י.
אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של חד"ש-תע"ל. לא ראיתי ולו סקר אחד הצופה 61 מנדטים למפלגות גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה בחד"ש-תע"ל היא לא רק פסולה מוסרית, אלא גם לא תוכל לשרוד זמן רב. זאת בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת ממשלת ישראל היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת מפלגות חד"ש ותע"ל (לא כל שכן בל"ד) היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא יכול לעבוד וזה לא יעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה-מבחוץ גדול יותר, ויחייב מדי שבוע משא ומתן על כל הצבעה והצבעה בכנסת ובוועדותיה.
ביחס לשתי החלופות דלעיל, יש לציין כי קשה מאוד להנהיג מדינה בקואליציה המבוססת על 61 חברי כנסת, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הציונות הדתית או חד"ש-תע"ל.
ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:
יציבות – המקסימום שניתן לצפות, וגם זאת רק בחלומות הוורדים ביותר, הוא שגוש השינוי יצליח להקים ממשלה של המבוססת על 61 חברי כנסת. כאמור, קשה להנהיג מדינה עם קואליציה כה צרה והשנה האחרונה לימדה אותנו עד כמה שברירית קואליציה כזו.
רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם. ברם, עם הזמן שיניתי את דעתי לנוכח העובדה שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלת השינוי להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה ואף ביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם לא הצליחה להתעלות לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב חברי הכנסת של רע"ם לא התחברו לחזונו ולאורך הקדנציה הם תקעו, לא אחת, מקלות בגלגלים. כך, למשל, כאשר התחוללו מהומות בהר הבית "הקפיאה" רע"ם את חברותה בקואליציה. אמנם זו היתה "הקפאה" בקריצה, כאשר הכנסת היתה מצויה בפגרה, אך היה זה תמרור אזהרה באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה וחשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהמפלגה הזאת מייצגת תחת הנהגתו של עבאס, אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה ושלא תלויה בה.
מרצ – מרצ של זהבה גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של ניצן הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין את מרצ מעניקה לממשלה חדשה חופש פעולה דומה לזה שהעניקה לממשלתו של נפתלי בנט אשר הוביל מדיניות הפוכה למדיניות של מפלגה זו. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.
ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט. בנוסף, היתה זו ממשלה פריטטית שבה עמד בנט בראש גוש ניצי מובהק שכלל את ימינה ותקווה חדשה. יש לזכור שגם ישראל ביתנו שהיתה חלק מהגוש של יאיר לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה ראש הממשלה בנט. אם הממשלה היתה ממשיכה לפעול גם אחרי החילופים, עדיין היה לבנט כוח וטו. אולם, בנט וימינה נעלמו מן הנוף, ותקווה חדשה היא עתה חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וממשלה בראשות לפיד לא תהיה ממשלת בנט-לפיד.
בשל כל הסיבות האלו, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, הגרועות יותר לדעתי.

כן לממשלת אחדות – אבל לא בכל מחיר
למרות שאני תומך בממשלת אחדות, זו תמיכה מותנית. ממשלת האחדות חייבת להיות רוטציונית והראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או בני גנץ, אם לפיד יסרב להצטרף גם הפעם). אם נתניהו יהיה הראשון ברוטציה – לא תהיה רוטציה. הציונות הדתית עם בן גביר לא תהיה חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו ובתמורה יוותר גוש השינוי על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר. לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.
לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות המפלגות החרדיות, אולם זו פנטזיה. המפלגות החרדיות מקובעות כיום בגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם מנהיגי מפלגות החרדים ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו עבור כך עלול להיות כזה שאף ראש ממשלה ציוני אחראי לא יוכל לשלם אותו.

ממשלת אחדות – הרע במיעוטו
תמיכתי בממשלת אחדות, אם כן, אינה נובעת מכך שאני רואה בה את הממשלה האידיאלית. רחוק מכך. אולם, למרבה הצער אין שום היתכנות לקואליציה טובה לאחר הבחירות הקרובות. ממשלת אחדות לאומית היא הרע במיעוטו, כי החלופות – גרועות ומסוכנות לאין ערוך יותר.
מן הראוי ליצור אפוא קונצנזוס לאומי רחב על פסולי החיתון – המפלגות שבשום אופן אינן ראויות להיות חלק מאף קואליציה ואין להקים ממשלה הנשענת עליהן. המפלגות הללו הן חד"ש-תע"ל (וכמובן בל"ד, אך זו כפי הנראה לא תעבור את אחוז החסימה) והרשימה הכהניסטית שביצעה השתלטות עוינת על המותג "הציונות הדתית". אם איננו רוצים בסיבוב בחירות שישי, שגם הוא לא יישא בשורה אחרת, ואם איננו רוצים ממשלת פיגולים עם פסולי החיתון, הפתרון הראוי הוא ממשלת אחדות לאומית. עם כל הבעיות הכרוכות בממשלת אחדות עם נתניהו – זה הרע במיעוטו.

אהוד: גנץ הוכיח עצמו במשך תקופה ארוכה כשר ביטחון המתאים לתפקידו. עליו להמשיך עוד ארבע שנים בתפקידו כשר ביטחון אחראי ומנוסה בממשלת נתניהו וזאת בזכות המחנה הענק של 13-12 המנדטים שלו (לפי הסקרים) –אבל בלי "רוטציה", וללא יללות, וללא קואליציה של ממשלת מיעוט התלויה בסמוטריץ' ובבן גביר או בטיבי ובעודה. ולפיד יוכל להיות ראש אופוזיציה מצויין.

2. צרור הערות ‏26.10.22
* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו. אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.
במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אוייב וגורמי אוייב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.
בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה. כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.
לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה. אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.
לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אוייב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.
יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה. גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו. סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי."
נכון, כרגע הסכנה האמיתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים! כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן. והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים. על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. היתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?" "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים. והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי". בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.
קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי. מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיח את עצמו, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.
יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.
כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, היתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר. איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו..."
נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה. שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש. הליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג? הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.
אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה. אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון." לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"מ הראו לנו בלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר." מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמיתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה היתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.
בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ."
התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד...) אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ. ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת. זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי ליבה. התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.
בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום-יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים."

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

* ביד הלשון: מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.
מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה."
הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט', ז'-ח').
כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה." במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר." פה של מרמה הוא פה של רשע.
אורי הייטנר