על הרומן "על חוד התער" מאת סומרסט מוהם

עברית – אברהם רוזן, מעיין 2005, 252 עמ'

ההכרות הראשונה שלי עם סומרסט מוהם היתה בשיעור אנגלית בבית הספר התיכון, כשהמורה לימד אותנו את הסיפור הנפלא שלו "ארוחת הצהריים". בעקבות ההכרות הזאת כמעט כל חבריי לכיתה, ביניהם אני, קראנו את הרומנים שלו "בכבלי אנוש" ו"הפרוטה והירח", שניים מרבי המכר שלו, שהופקו גם כסרטים. כתבתי "רבי מכר", אבל באמת מדובר בסופר הנקרא ביותר בעולם בתחילת המאה העשרים – תורגם ל-50 שפות, ונמכרו 150 מיליון עותקים מספריו. בעקבות ההצלחה הפנומנאלית הזאת הוא זכה לחיי רווחה, כולל וילה מפוארת בריביירה הצרפתית (שמוזכרת בספר שלנו).

איכשהו נדחתה קריאת ספרו המפורסם "על חוד התער" עד לימי זקנתי אלה. בדרך הטבע, הקריאה שלי היום שונה מזאת של ימי התיכון (אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת), אך אני מודה שההנאה היתה שלימה כי באמת זה סופר שיודע לרקום עלילה ולעצב את דמויות גיבוריו.

ובכן, מה למדיאה ולרומן שלנו? כזכור, מדיאה תכננה נקמה רצחנית כלפי יאסון, בעלה הבוגדני: היא מציגה עצמה כמפויסת עם צרתה, בתו של המלך קריאון, העומדת להינשא ליאסון, ומעניקה לה שמלת כלולות מפוארת, שמלה מורעלת הגורמת למות הכלה ולמות אביה שבא להצילה.

ברומן שלנו הגיבורה הראשית איזבל, המאוהבת עד כלות בלארי, שהיתה מאורסת לו, אך נאלצה לבטל את האירוסין. היא ביטלה אותם משום שלארי ביקש להתבטל, ולחוות את החוויות שהעולם מציע לבני התמותה בשפע, אבל איננו מתכוון לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו אם ייוולדו. איזבל נישאת לגריי מטורין, בן למיליארדר, מתווך בבורסה, המעריץ אותה ומעניק לה חיי עושר ורווחה. כשנודע לה שלארי מתכוון לשאת לאישה את הפרוצה, השתיינית והמכורה לאופיום, סופי מקדונלד, שהייתה אהבת נעוריו – איזבל מתפוצצת מכעס. סופי התדרדרה משום טראומה נוראית שחוותה – בעלה האהוב ובנם נהרגו בתאונת דרכים. לארי, המתואר כאדם בעל אישיות מוסרית ובעל נתינה אינסופית, מבקש לרפא אותה מהתמכרותה לטיפה המרה ולאופיום, ומפרנסתה כפרוצה.

כשנודע לאיזבל, שכאמור, מעולם לא חדלה לאהוב את לארי, ובסתר ליבה חלמה לזכות אי פעם בקרבתו – היא נמלאת חמת זעם, ומחליטה למנוע את הנישואין האלה בכל דרך אפשרית. היא מבינה שהתנכלות לסופי תביא סוף לקרבה שלה ללארי, לכן מחליטה לפעול בעורמה – היא קונה לה שמלת כלה מפוארת באחד מבתי האופנה היקרים ביותר בפאריס, והשמלה הזאת גרמה בעקיפין לכך שסופי חוזרת לאלכוהול, לסמים ולזנות, ונעלמת מחייו של לארי. בסופו של דבר, סופי נרצחת כנראה בידי מלח, ששיסף את גרונה כדי לשדוד את כספה, ומכאן שמו של הרומן – "על חוד התער".

הגיבורה הראשית היא איזבל, אבל הגיבור הראשי הוא ללא ספק לארי (בשמו המלא לורנס דארל), דמות יוצאת דופן שעוצבה בכישרון רב: טייס קרב במלחמת העולם הראשונה, שחבר הציל את חייו במלכודת אוויר, כשהוא עצמו נפצע אנושות ונפטר. למרות שהוא מאורס לאיזבל, הוא מחליט לצאת "להתבטל" במשך שנים בפאריס, שבעטייה של החלטה זאת בוטלו האירוסין. "הבטלה" של לארי כללה קריאה אינסופית של מיטב ההוגים, לימוד שפות קלאסיות, אירופיות מודרניות, הינדי וטמילית, התנסות בחוויות רבות באינספור ארצות, כגון כריית פחם בצפון צרפת, עבודת אדמה בחווה גרמנית, שהייה במנזר באלזס, שהייה באשראם בהודו וכו'. הוא מתפרנס מקצבה של 3000 דולר לשנה, שהסופר אינו טורח לציין אם היא מהמדינה (נפצע במלחמה), או מהאפוטרופוס שלו (הוריו נפטרו). וסכום זה מאפשר לו את הנסיעות לארצות אירופה ואסיה, וגם לעשות חסד עם שתי נשים במצוקה נוראה – סוזן רובייה, שהייתה על סף מוות, חסרת כל אמצעי להתפרנס לאחר שחלתה בטיפוס, וכן סופי מקדונלד שהוזכרה לעיל. לשתיים הוא מציע חסות, דיור ומתת נדיב של כסף.

הזכרתי את השהייה של לארי בחווה גרמנית – אביא כאן אפיזודה המזכירה סיפור קלאסי אחר – יעקב שהלך לישון עם רחל, והתעורר עם לאה: אשתו הדדנית של החוואי מחזרת אחרי לארי המקסים (אגב, לארי מעולם לא חיזר אחרי נשים, והן תמיד חיזרו אחריו). בגלל החום הרב שבממגורה, שבה היו הפועלים ישנים, לארי היה ישן ערום. באחד הלילות היה נדמה לו שרעייתו של החוואי באה לשכב עימו, ורק בבוקר הסתבר לו שזאת היתה דווקא כלתו האלמנה של החוואי.

עיצוב הדמויות בספר שלנו הוא מלאכת מחשבת, כשהסופר מקפיד לתאר את חיצוניותו של כל אחד. לנגד עינינו מופיעים כחיים – לא רק הדמויות המרכזיות הנ"ל, אלא כל דמויות המשנה: אליוט טמפלטון הסנוב הנדיב, שכל חייו סובבים סביב נשפים עם רוזנים, נסיכים ומלכים; סוזנה רובייה, הקורטזנה של הציירים, סופי מדונלד בהידרדרותה עד למותה הטראגי. הסופר עצמו הוא גיבור בעלילה, הוא מופיע כ"גיבור עד" לכל המאורעות בספר. מסעותיו הרבים באירופה ובעולם, ופגישותיו בריביירה של צרפת, איזכור לימודי הרפואה שלו (סומרסט מוהם היה רופא שחדל מעיסוקו זה ברגע שזכה לתהילה בעולם הספרות) – הם חלק בלתי נפרד מחייו האמיתיים של הסופר שלנו.

אין רמז בספר להיותו בי-סקסואל, שקשרים רומנטיים היו לו עם נשים וגברים, בעיקר גברים, ושהיה גם קצת אנטישמי כמו יוצרים ענקיים אחרים: שקספיר ודיקנס האנגלים, דוסטוייבסקי הרוסי (אם להאמין לאביגדור המאירי, גם ליב טולסטוי לא ממש אהב יהודים), מיכאיל אמינסקו המשורר הלאומי הרומני. ודווקא אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי של פולין, היה פילושמי.

יש עוד המון מה לכתוב על רומן משובח זה, כולל ההערה של הסופר בפרק השישי (עמ' 195), כי הקורא רשאי לדלג על פרק זה, שכולו השתפכותו של לארי בפני הסופר על חוויותיו ותובנותיו באשרם ההודי – אבל מה אעשה, והעורך האכזר מגביל אותי במילים.

משה גרנות