אישה אחת בלבד על הבמה, אביזרי תפאורה מינימליסטית, השחקנית-זמרת עדי עציון ז"ק רתקת משך שעה ורבע קהל צופים בסיפור חייה של רחל המשוררת. בסלון ביתה, מול קהל צופים סלקטיבי, בונה עדי עציון הצגה ברורה בעלת תוכן. המופע מקנה לצופיו תחושת התעלות, הזדהות עם דמותה הרב-גונית של המשוררת, היצמדות לתמלילי שיריה.

בעזרת הבעל, המוסיקאי המחונן יונתן ז"ק, מעברים מוסיקליים מהנשגב בצ'ייקובסקי אל העממי בלחני זמר פופולריים שמילותיה של רחל משמשים להם קולב מוכר. אין אף רגע משעמם, יש מצבור רגעים רבים של חדוות תרבות. ההצגה מסתיימת והצופים עמוסי התוכן, ואני ביניהם, ממשיכים לשבת בכיסאותינו, כמו רוצים להאריך את החוויה. עדי עציון מציבה אז כיסא מול קהלה ונפתחת שיחה בין האמנית לבין הצופים על תהליך היצירה, על דמויות הנשים האחרות, 12 במספר, אשר עליהן ועל חייהן כתבה והציגה עדי עציון במהלך השנים האחרונות, כשהיא תיאטרון של אישה אחת עם יונתן, בן זוגה המוסיקאי, כעזר מולה. והחלק הזה, השיחה, מרתק וחוויתי כמו ההצגה העיקרית. יצאנו טעונים ומעושרי רוח.

בבוקר שלמחרת (בוקר שישי) הייתי בקהל הצופים, בתיאטרון הקאמרי, המסובסד, הלאומי, בהצגת "החבדניקים – מחזמר אלוהי", (לא פחות! עפ"י השם...)

הצגה מושקעת: עשרים ושבעה שחקניות ושחקנים, קולות שירה מופלאים, רקדנים רבי יכולת, תזמורת רבת משתתפים, תפאורה עשירה, ותוצאה חווייתית – אפס. טקסט מאולץ, כוריאגרפיה נטולת מקוריות, המחקה ללא חידוש מופעי ברודווי סטראוטיפיים, נפילות לדקות ארוכות של שעמום, היעדר מוחלט של מטען רוחני מרומם רוח.

יצאתי מאולם "התיאטרון הקאמרי" עייף וריק, אפילו ללא פזמון אחד שימשיך להתנגן בראש. ריק כמו החור של הבייגלה שנמכר ביציאה. מתנצל בפני החבר שגררתי עימי למופע, יודע בוודאות כי ועדי עובדים ירכשו הצגה זו בהמוניהם. התיאטרון חייב, הרי, להתפרנס ומנהליו מוצאים את הדרך לכך. אני, אחזור אל הסלון של עדי עציון ויונתן ז"ק.

עקיבא נוף