נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג
[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]
אחרי 40 שנה, הספר השלם

אינני בקיא בתוכנית לימודי הספרות בבתי-הספר התיכוניים בארץ אבל ידוע לי כי במשך שנים היה "המחצבה" בין הספרים שהמורים היו רשאים ללמדם. לא משהו מיוחד. אחת ממאתיים יצירות מומלצות. ד"ר יפה בנימיני פירסמה ספר-עזר שחלקו מוקדש למחקר ולהוראת "המחצבה". אני זוכר מיפגש עם תלמידים בבית-ספר תיכון בראשון-לציון, שבו קמה אחת התלמידות ושאלה אותי מה אני יכול לעשות בקשר לכך שמכריחים אותה לקרוא את "המחצבה", שהוא ספר משעמם וכתוב בשפה מיושנת.
עניתי לה כי ברצון הייתי אוסר על לימוד הספר כדי להקל עליה, אבל לצערי אין לי השפעה על תוכנית הלימודים. המלצתי לה לשאול בספריית וידאו את הקלֶטת של הסרט, ורק לזכור שבסרט שְמה של ציפורה שוּנה למרים, ואין לה ילדים לעומת חליפה הוולדנית. ולזכור כי בין שאר השינויים – הסרט מספר על עולי מרוקו בעוד אשר מן הספר "המחצבה" ומִשמוֹת גיבוריו לא היה אפשר לדעת אם מדובר בעוֹלים יוצאי כורדיסטן, עיראק, צפון-אפריקה או כל עדה מזרחית אחרת.

למיטב ידיעתי ולמזלם של תלמידים רבים ושל הוריהם (הרגילים לכתוב עבורם את העבודות בספרות העברית) – "המחצבה" הושמט וכבר אינו כלול בתוכנית החדשה של לימודי הספרות במערכת החינוך העברית בישראל. אני מניח שעל מקומו באו או נישארו ספרים של דבּרים "אותנטיים" יותר שמבטאים את ייסורי הקליטה, הקיפוח העדתי והריסוס בדי.די.טי (לא קופחו בתוכנית לימודי הספרות החדשה גם אחינו הפלשתינאים, המשוררים את עומק כאבם על אובדן אימם-מולדתם) – אני מניח שעל מקומו באו או נישארו יצירות שאינן מחוייבות לתיאור של מורכבות היחסים בין קולטים ונקלטים גם בתוך העלייה המזרחית, כפי שתוארו בידי בן-הארץ כמוני.
מה עוד שהקדמתי לתאר כיצד מנהיגות עדתית אינטרסנטית וכוחנית מֵרעה את מצבם של אלה שבשמם ולטובתם היא כביכול פועלת, כיצד בהתחזקותה היא מגבירה ומנצלת-לרעה את בורותם, מבודדת אותם ומרחיקה את היותם חלק אינטגרלי של התרבות והחברה הישראלית.
אכן, ככל שהשנים חולפות – מרגיזות כניראה יותר ויותר הבּוֹטוּת והאקטואליות של "המחצבה" – בהפריען את השקר ההיסטורי של הצגת חייהם של יוצאי עדות-המזרח, בבואם ארצה, בתור חיים שהיו תמימים ואידיליים בקרב שכניהם-אדוניהם המוסלמים, הצגתם בתור חיים שנהרסו ובתור אנשים שנאנסו להמיר את תרבותם רק בלחצם ובאשמתם של הקולטים ה"אשכנזים" – ולא בגלל תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, כגון התערערות מעמדם במדינות-המוצא המוסלמיות השטופות קנאוּת לאומית ודתית, וכגון התחדשותן של התרבות והחברה העברית בארץ-ישראל.
אכן, עוול גדול עשינו להם בהוציאנו אותם ממעגל ההשפעה של התרבות האיסלאמית, שאת פירותיה הנפלאים אנחנו רואים מדי יום (ואין בכך מחילה לעמים הנוצריים, שכבוד שִנאתם ורצחנותם כלפי העם היהודי, במקומו ההיסטורי מונח).
חלק מן הבּוּרוּת התהומית מצוי גם באִי-ההכרה בעובדה שתרבות ארצישראלית פלוראליסטית זו, שאליה "הוכרחו" המזרחיים להשתייך – נוצרה יֵש מיֵש בידי יהודים "ממוצא ציוני" שזנחו כמעט כליל את המורשת המעוּפּשׁת של עיירות אבותיהם בגולת מזרח-אירופה, ואת שפת האידיש ותרבותה, ויצרו הווייה עברית חדשה ומפוארת (שלקחו בה חלק גם סופרים "ספרדים" דוגמת שׁמי ובורלא) – ואל היחד החדש הזה הם הכניסו בתחושת שליחות את כל עדוֹת ישראל, גם את אלה שבלחץ הגלות היו תחת השפעה כבדה של התרבות הערבית והמוסלמית, ואפילו עדה זרה ומוזרה כמו ה"ייקים" שבאו מהתרבות הגרמנית. היחד החדש היה חזונם של דויד בן-גוריון ושל שאר אבות הציונות והתרבות העברית. מזל כולנו הוא שהתהליך הצליח ולוקחים בו חלק כמעט כל שדרות העם, כולל העלייה הרוסית שהולכת ומתמזגת בו, אם לא בדור ראשון אזיי בשני ובשלישי, אך למעֵט המגזר החרדי והחרדי-"מזרחי" לדורותיו.
להוצאתו של "המחצבה" מן התוכנית החדשה ללימודי הספרות, או לאי-כלילתו בה – יש כמובן גם היבט כלכלי. הרומאנים הנלמדים נמכרים באלפי עותקים כל שנה ומביאים תמלוגים קבועים ונאים למחבריהם. מי שנותר בחוץ – סגור בפניו השוק. אך אולי שווה הנזק הזה –ובלבד שבני-הנוער בבתי-הספר לא יקראו את "המחצבה" מתוך חובה.
לאור כל אלה מובן אולי מדוע מעודי כמעט שלא נתבקשתי להופיע בפני פורום "מזרחי" כלשהו, או בכל דיון חברתי ותרבותי אחר, גם בתקשורת – בנושא שנות העלייה ההמונית והבעייה העדתית, גם לא בשנת הלימודים שבה העלייה היתה הנושא השנתי המרכזי בכל מערכת החינוך. שהרי "המחצבה" ואני לא אמורים להיות נציגים "אותנטיים" של זעקת הקיפוח העדתי – שרק קולה ברמה נשמע, ולא פעם באותה רמה פשטנית ודמגוגית וללא שמץ של ביקורת עצמית.
פועל כאן כניראה קנה-המידה הכפול לפיו רק יוצרים מעדות המזרח אמורים לתאר בצורה "אותנטית" את בני-עדתם וכמובן את ה"אשכנזים" הנוראים שקלטו אותם בישראל (למעט סמי מיכאל, שעליו יצא קצפם של חלק ניכר מיוצאי עיראק בארץ בגלל הדיוקן החושפני והביקורתי שהעמיד לעדתם ב"ויקטוריה") – ואילו סופר "אשכנזי" כמוני פסול לעדוּת על העדוֹת מפני שספרו הוא רומאן-נטו ולא סיפור אוטוביוגראפי קורע-לב.
ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם בואו ארצה היה היום המאושר ביותר בחייו. הוא הרגיש שסוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.
במיפגש עם קוראים ניגש אליי מובטל שנולד בשנה שבה כתבתי את "המחצבה". הוא סיפר שקרא את ספרי בהזדהות רבה. יושב-ראש ועד הפועלים במפעל שבו עבד התנהג כמו ניסים לוי ותרם רבות להרס המפעל.

לימים כתבתי רומאן "אותנטי" ורחב יריעה והווי על ה"עדה" שלי, "המושבה שלי" – שתקופתו משתרעת עד 1878, שנת ייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, שהיא תחילת העלייה הראשונה.
אבל מתברר שאנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, וקורותינו – לא נחשבים קבוצת מיעוט מקופחת או מועדפת דוגמת עדות-המזרח, נשים, הומוסקסואלים (סוּפּר לי כי בעולם האקדמי, בייחוד במדעי הרוח, ישנה בימינו תופעה של חוקרות ומרצוֹת סטֵרייטיוֹת שאונסות עצמן לאהבת נשים, או מעמידות פנים שהן כאלה – רק כדי שלא לפגום בקידום המקצועי שלהן!) – דוגמת פלשתינים ושמאלנים, דוגמת דור שני לשואה שמכים על חטא בפני ערבים, דוגמת חרדים, דתיים, דוגמת לוואנטינים שמתבטלים בפני תרבות זרה, מנדרינים מהאקדמיה, פושעים, רוצחים ושורפי נשים, אסירים חובשי כיפה, פוליטיקאים עילגי לשון, בדרנים מטומטמים, עיתונאים ושדרנים שנעשו גדולי-הדור ובעיקר קולם נשמע, ומי לא – כל המופלים לטובה או הנהנים מאפלייה מתקנת, גברים ונשים כאחד, שתופסים בצפיפות את מעט המקום שמותירות בקדמת הבמה החדשות והזוועות האמיתיות – מה פלא אפוא שהתקשורת והקהילייה הספרותית לא התקשו לדלג כמעט כליל על "המושבה שלי"?
וכי איזו חשיבות כבר יש למהדורה ארצישראלית של המֵיפלאוּאֶרס ממְלֶבֶּס? סתם סיפור מהתחת על מושבה של איכרים שוֹבבים וגסי-הליכות. עוד רומאן פורנוגראפי של בן עזר.
ליחס פחות-או-יותר דומה זכו גם שישה הספרים האחרים שהוצאתי לאור בשנים 2000 ו-2001 בהוצאת אסטרולוג: "שלוש אהבות". "סדנת הפרוזה". "לא לגיבורים המלחמה" (מהדורה חדשה שׁשׁערהּ ציור עתיק של צייר יוגוסלבי נשכח שביקר במזרח-התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים ושמו יארו הילבּרט Jaro Hilbert). "ברנר והערבים" (פרסום יחיד, מצמרֵר באקטואליות שלו, שנדפס לקראת מלאת שמונים שנה לרצח הסופר י.ח. ברנר וחבריו בידי ערבים, בשני במאי 1921). "חנות הבשר שלי". "אנשי סדום" (מהדורה מחודשת בתוספת האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי"). ושמיני עליהם נוסף בעריכתי הכרך "כל הפרוזה" של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת, והוא אולי אחד מספרי הפרוזה הטובים ביותר של הספרות העברית לדורותיה. נכתבו על אודותיו אמנם שתי רשימות ביקורת חיוביות, אך הספר נעלם גם הוא מהחנויות בתוך חודשיים-שלושה ומעטים יודעים על קיומו.
והלא הספרים האלה הם מִלֵב-ליבּה של התרבות העברית ושל ארץ-ישראל. מה כן ישנוֹ אם הם אינם?
אבל במציאות התרבותית והתקשורתית שבה ה"מיעוטים" וה"מִגְדרים" הפכו לַקונצנזוס, ודבּריהם קובעים את הגבולות ואת הטעם – נותרתי בחוץ כמעט רק אני, מורד תמידי בטעם הספרותי ובתקינות הפוליטית, לא אהוּד מעוֹדי על שום צד אבל גם בלתי-תלוי באף אחד. והאמת, בגלל אופיי ואולי גם בזכות מוצאי המשפחתי – אני יכול להרשות לעצמי להיות כך כל השנים. כי מי כמוני יודע היטב, מבחינה היסטורית, ואולי גם כנגוּע בשמץ אריסטוקרטיוּת, אמנם דלפוֹנית למדיי – מי המרכז ומי הם השוליים – גם כאשר כלפי חוץ מצליחות-כביכול לזמן קצר התחפושות ואחיזות-העיניים למיניהן.
אני מקווה להמשיך לכתוב רומאנים חדשים, ובמקביל להוציא את הקודמים במהדורות חדשות או מחודשות. שמח על האפשרות שניתנה לי לפרסם ספר אחר ספר, אמנם בהתקבלות מחתרתית-למחצה, כי מרבית הקוראים אינם יודעים על מרבית ספריי שיצאו לאור בשנים האחרונות, לא ראו ולא שמעו עליהם דבר. הקדשתי את מרבית חיי הבוגרים לספרות העברית, וממרחק ארבעים השנה שחלפו מאז כתבתי את "המחצבה" אני יכול לשׁעֵר ומותר לי לקוות שספריי המאוחרים ישׂרדוּ לא פחות מספרי הראשון. בינתיים – כמניין השנים שבהן נדדו בני-ישראל במידבר לאחר צאתם ממצרים.
משנה לשנה אני חש עצמי חופשי יותר בשעת הכתיבה. חלפו הזמנים בהם מו"ל או עורך ספרותי יכלו למנוע ממני להביא בדפוס את ספריי במלוא האינטימיות המחוספסת שלהם, בפראוּתם, בחוּשניוּתם וביצריוּתם, לצנזר אותי. ספריי נמכרים כותר אחר כותר בחנויות, אמנם, לא בשיטת השיווק האגרסיבית המכריזה עליהם כעל רבי-מכר ופסגת הפרוזה העברית עוד בטרם נמכר מהם העותק הראשון. ורְאה זה פלא – ככל שספריי הולכים ונעשים נועזים וגם מרגיזים יותר – כן הם מעוררים פחות התנגדות וביקורת פומבית, ומנגד הולכת ומתגברת בי תחושת החופש שבכתיבה – עד היעדר כמעט כל גבול, כאילו אני הולך ומתנתק מכבלי הספרות העברית, או היא ממני.
אפריים קישון כבר אמר בשעתו שישראל היא דמוקרטיה שבּה אתה חופשי לומר כל מה שאתה רוצה על מי שאתה רוצה אבל אף אחד לא חייב להקשיב לך ולהתייחס אליך.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.