נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג
[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]
אחרי 40 שנה, הספר השלם

"חנות הבשר שלי", שיצא לאור בשלהי קיץ 2001 והוקדש לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות הנפלאה גבּריאלה סְפַּאניק, קבע שיא – בחודשיים-שלושה הראשונים לאחר הופעתו זכה להתייחסות תקשורתית אחת בלבד והיא בת שתי מילים: "רומאן מאקאברי", וגם הן ציטוט מהספר-עצמו.
המספר-הזכר, סופר-לשעבר, מדבר בלשון נקבה לאחר שנבעל בעורמה בטקס קבלתו לחוג הפנימי המיוחס של עמיתיו הקצבים, "חובבי סאלאמי קראקוֹבסקה". הוא מקדיש פרק לשנת תרמ"ב, 1882-1881, שהיתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ, שמיטה שבמצוות רבני ירושלים החריבה את המושבה כמעט כליל. הוא בותר את גרושתו ומפיץ את בשרה המעוּבּד כסגולת-מרפא לקהל בּוּרים ופתאים ההולך וגדל בישראל, עד שהוא נעלם כאשר מתאבד ערבי מפוצץ עצמו על חנות הבשר שלו בגבעתיים, זאת זמן לא רב לאחר שקרס בניין השגרירות האמריקאית בתל-אביב.
בתום שלושה החודשים נעלמו גם עותקי הספר האחרונים מן החנויות, והיה כלא היה.
באותה תקופה יצאו לאור רומאנים מקוריים אחדים של סופרות וסופרים הנחשבים "חשובים". "חנות הבשר שלי" מעניין וקריא אולי לא פחות מהם, אך המשחק מכור. אלה זכו לחשיפה תקשורתית אדירה, לתפוצה מועדפת בחנויות ולרשימות ביקורת כבר בשבוע הראשון להופעתם.
מי יודע, אולי בעוד ארבעים שנה או שמונים שנה, כאשר רבים מבין קובעי הטעם הספרותי והתקשורתי כבר יהיו ישני עפר, יקבלו "חנות הבשר שלי" ו"המושבה שלי" וספריי האחרים, ו"כל הפרוזה" של אסתר ראבּ – את הפרספקטיבה הנכונה להם. אולי יתברר יום אחד שקשה מאוד להבין ולחוש את החיים בארץ-ישראל במאות התשע-עשרה, העשרים ותחילת העשרים ואחת – בלעדיהם.

על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות", ביום 9.5.1997, רשימת "50 הספרים של המדינה", החל מ"חולות הזהב" של בנימין תמוז וכלה ב"חיי אהבה" של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי "המחצבה", והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם כעיטור לרשימה.
כעבור שנה, בקיץ 1998, בעודי יושב להנאתי באחוזת יַרֵנטוֹן הירוקה ליד אוכספורד (מִשכּנוֹ של "המרכז ללימודים עבריים ויהודיים") ומשלים באווירתה הפסטוראלית את כתיבת הרומאן "המושבה שלי", נשלח אליי מוסף "ספרות תרבות אמנות" מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסוֹפרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטוּפחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון, שהוריו ממוצא סלוניקאי ובולגרי ואשר לימד באוניברסיטה קורס על ספרות העליות לישראל, נימק באותו גיליון את דרישתו להוציא את "המחצבה" מהרשימה בכך "שאם לא כן אתם אומרים ש'המחצבה' השפיע יותר מאשר 'מות הזקן', וזה ניראה לי אבסורד."
הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים: "'50 הספרים של המדינה' – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים" – התפרסמה בהבלטה רבה "הרשימה המעודכנת", החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.
בעשור "שלי" הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי "המחצבה" – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 "המעברה" של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב"הספרייה לעם" ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. גם כאן הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן שכתב "אשכנזי" על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת "50 הספרים של המדינה"!
לפעמים נידמה לי שאילו הייתי מעדות-המזרח היה קל יותר לכותבי תולדות הספרות העברית, שרובם קרא רק את ספרי הראשון "המחצבה", לקטלג אותי. סוּפּר לי כי באחד הכרכים העוסקים בתולדות ספרותנו אושפזתי יחד עם שמעון בלס וסמי מיכאל במחלקה למזרחיים הנושאת את השם: "פוסט-ריאליזם טריוויאלי".
זה מאוד משעשע מפנֵי שמבחינה מסויימת אני רואה את עצמי "חצי-מזרחי" ואפילו "עיראקי"-למחצה – עוד מן הימים שבהם סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שעל ברכיו גדלתי עד גיל שתים-עשרה, קיבל את פני הבידואי-היהודי יליד בגדד, דַאוּד אבּוּ-יוּסֵף, שלימד אותו הִלכות שמירה ויחסי שכנים עם הערבים בפתח-תקווה של שנת 1879, כפי שתיארתי בספרי "פרשים על הירקון" (1989). אני מוקסם מעולמם של הסופרים ילידי בגדד, ובראשם ידידי סמי מיכאל, עד כי לעיתים נידמה לי שיש שתי ערים בעולם, בגדד ופתח-תקווה, בהן עליך רק להיוולד, ולהתחיל לכתוב – ואתה נעשה סופר.

חרף העובדה שספרי "המחצבה" חי כבר קרוב לארבעים שנה ובילה כותרים רבים שהתקבלו במרוצת השנים טוב ממנו בביקורת ובאקדמיה כמו היו תנ"ך חדש (וסופם נשכחו כמעט כליל), חרף העובדה שעשרות אלפי קוראים עדיין מחזיקים בעותקיו וזוכרים אותו לטובה – מעודו לא זכה הרומאן בפרס ספרותי כלשהו, גם לא תורגם לשום שפה.

בראשית שנות התשעים הופקה סִדְרַת תוכניות של הטלוויזיה החינוכית על תולדות הספרות העברית, "לשון המראות". באותה תקופה הסרט "המחצבה" כבר יצא לאקרנים. העתק ממנו הועבר לרשות יוצרי הסדרה, לבקשתם, ואולם לא הספר ולא הסרט כלולים או נזכרים בה. הרומאן שנבחר לַפֶּרק העוסק בתקופת העליות ההמוניות היה ספרו של ידידי יהושע קנז, "אחרי החגים", שיצא לאור בסדרה השביעית של "הספרייה לעם", שנה אחרי "המחצבה". חרף כל מעלותיו, קשה לראות ב"אחרי החגים" רומאן מייצג לתקופת העליות ההמוניות.

מכל מה שנדפס ושודר על ספרי "המחצבה" ועל עיבודיו וגלגוליו, וכן מהעיבודים עצמם – תסכית, מחזה, תסריט, ומחזה חדש רב-משתתפים, שכתב עירא דביר בעקבות תסריטו והוא מחכה עדיין לתיאטרון שיפיק אותו – אפשר להדפיס כרך שכמוּתו אולי רבה יותר מהרומאן המקורי.

לאחרונה ירדתי במכונית מפאתי מעוז-ציון דרומה-מערבה ועברתי על פני שרידיה של המחצבה המפוארת והפעלתנית של "אבן וסיד", זו שהלכה והעמיקה חצוֹב בבטן ההר, וענן אבק לבן היה מיתמר דרך-קבע ממנה. היא נטושה לגמרי ושרידיה שבורים ומחלידים, ממש כפי שתיארתי אותה מתוך חרדה לבאות בעמוד האחרון של ספרי, שנכתב בשנת 1961:
"עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "
אם איני טועה – סגירת המחצבה באה בעקבות מחאות התושבים הגרים בשכנותה (חלקם ודאי פועליה-לשעבר) – על זיהום האוויר שגרם האבק שעלה ממנה ופגע באיכות סביבותיה, שנעשו שכונות עירוניות-למחצה ואמידות, בפרוזדור ירושלים.

יש סופרים שהצלחת ספרם הראשון מכריעה אותם ואינם מסוגלים לחזור על הישגם האחד והיחיד. כתבתי והוצאתי לאור במרוצת חיי עוד כארבעים ספרים מאז "המחצבה", ספר לשנה בממוצע, כולם שוֹנים זה מזה בנושא ובסגנון, בהם גם ספרים לילדים ולנוער, ספרי עיון וביוגראפיות – (שרובם התקבל בתערובת של לגלוג, ביטול והתעלמות, כאילו אין הם שייכים לספרות העברית. הקלישאה החוזרת היא כיצד בן עזר, שכתב את ספרו הקודם שהיה, למרבה הזיכרון הקצר – יוצא-מן-הכלל, הידרדר עד כדי כך בספרו החדש – אכן, כבר ארבעים שנה שאני מידרדר!) – זאת לבד משישים ספרֵי אחרים שערכתי, ובהם כל השירה והפרוזה של דודתי אסתר רַאבּ והרומאן האוטוביוגראפי של בן-דודי הסופר יצחק ראבּ "עלֵה ברוח". אמנם, שום רומאן מן התשעה שכתבתי אחרי "המחצבה" לא נכתב בשלושה שבועות וחצי, למעט ספר הרפתקאות לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), שנכתב בשבועיים פחות יום, כי מדי ערב הייתי קורא את הפרק החדש לבני בנימין בטרם נירדם.

ההדפסה השישית והאחרונה של "המחצבה" בהוצאת "עם עובד" היא משנת 1991, ובאה בעקבות הסרט. סצינת מאבק במחצבה, ובמרכזה ששון גבאי, הופיעה מעתה על גבי העטיפה הצבעונית במקום רישום העטיפה המקורי בלבן על שחור מאת יוסל ברגנר, המתאר פועלים בהתכתשות, שנדפס בתוספת הפס הכתום בשוליים השמאליים, ובו שׁם ההוצאה והסדרה.
לאחר שאזלה השישית החליטה הוצאת "עם עובד" שאין טעם להוציא הדפסה חדשה, מה עוד שמאז "אנשי סדום" (1968) חדלה "הספרייה לעם" להיות הכתובת לפרוזה שלי. כך התאפשרה הדפסת המהדורה החדשה של "המחצבה, הספר השלם" בהוצאת אסטרולוג.
בהעתקה שעשיתי מהמהדורה הראשונה של שנת 1963, בעריכתו של א"ד שפיר, אין שינויים מהותיים (השארתי אפילו את העיר על חוף הים) – אלא בהתקנת כתיב מלא, בעידכונים קלים של לשון וסגנון (העורך שינה לעיתים את הלשון לספרותית מדיי, אבל בגלל תפוצתו הרבה של הספר לא ראיתי עצמי רשאי להתקין מהדורה חדשה-לחלוטין על פי כתב-היד המקורי, השמור עימי. כך למשל הִשארתי במרבית המקומות "כמה אנשים", "כמה רגעים" – ולא החלפתי ב"אנשים אחדים", "רגעים אחדים" – כאופנת המדקדקים בשנים האחרונות), וכמובן – בהוספת הפרק המצונזר (פרק כ"ד, "אסון", שכמעט לא שיניתי בו דבר, וכך אפשר להיווכח איך היה הספר במקורו, בטרם עבר עריכה), ובאֶפּילוֹג – שממרחק הזמן כאילו מציג את הרומאן כולו באור חדש.
היתה זו חווייה מוזרה מאוד, כמוה כהליכה לאחור במנהרת הזמן – להקליד במחשב ולהתקין לדפוס, בגיל שישים וחמש, רומאן ראשון שכתב בחדרו השכור בירושלים לפני ארבעים שנה, בעט נובע ישראלי "כָּתָב" ובדיו "מיקָה" (מתוצרת מתקן-עטים ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון בפתח-תקווה) – בחור צעיר בן עשרים וחמש, אני.
אהוד בן עזר
תל-אביב, ‏‏2001
סוף מהדורת 2001 של הרומאן
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.