בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ"א היהודי – דפוס "לֶךְ לְךָ".

מהי הציונות אם לא "לֶךְ לְךָ" של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו ליבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.
ביטוי מובהק לאותו "לֶךְ לְךָ", אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים".

עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג
בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה
כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:
"לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,
אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה
בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!
בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!
נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף
מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב
בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב
בּוֹא הַבַּיְתָה
בּוֹא הַבַּיְתָה
בּוֹא, בֵּן חָבִיב."

בֵּן:
עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר
הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה
כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן
שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם:
"סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה
לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!
לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!
אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי
בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי
לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!
לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!
לֹא אָזוּזָה
לֹא אָזוּזָה
לֹא!"

איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. ולבטח הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם יסב אחור את ראשו כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אימו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא להנה, לארץ ישראל, לירושלים, ולחבק אותו.
הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי, ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו עבר לאודסה, והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.
ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.
שירו הידוע ביותר הוא "מעל פסגת הר הצופים", ובעיקר אחד הבתים שלו:

מעל פסגת הר הצופים
אשתחווה לך אפיים
מעל פסגת הר הצופים
שלום לך ירושלים!
מאה דורות חלמתי עלייך,
לזכות, לראות באור פנייך!

ב-1924, השנה בה נכתב השיר "שני מכתבים", עלה לארץ המוסיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו, והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.
כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.

2. צרור הערות ‏2.11.22
* אין לי ארץ אחרת – גם אם אדמתי בוערת.

* ליקוי מאורות – הניצחון הגדול של בן גביר הוא יום שחור לעם היהודי, יום שחור לציונות, יום שחור למדינת ישראל. ליקוי מאורות.

* הרקדן – בן גביר הוא אלוף העולם בריקוד על הדם. כל טיפת דם יהודי שנשפכת, היא עוד קול לכהניסט, וכך הוא עט על כל דם שנשפך כמו ערפד, ופוצח בפסטיבלי מחולות סוערים על על הדם אחרי כל פיגוע. הפעם הרקדן שבר אפילו את השיא (נכון יותר את השפל) של עצמו. שעה שמחבל בן עוולה רצח יהודי ופצע נוספים, הרקדן הוציא הודעת דובר מפלגת עוצמה כהניסטית, שהציג את הפיגוע כניסיון התנקשות בבן גביר. שניות לאחר הפיגוע, אולי אפילו בעיצומו, מה שהעסיק את הרקדן הכהניסט הוא לקושש קולות באמצעות הפצת שקר. כעבור דקות כבר קראתי וידוי של נמושה שהודיע שיצביע לרקדן כתוצאה מכך.
לאן הידרדרה החברה הישראלית...

* מכחישי ה"תאקיה" – בנאום הניצחון שלו, בן גביר הודה לראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הזרוע הצבאית של הכהניזם, בנצי גופשטיין. לתשומת לב מכחישי ה"תאקיה", שמאמינים לסיפור הבדים לפיו הכהניסט התמתן.

* אסור להפקיר – אם יש לנתניהו מעט אחריות לאומית, עליו למנוע מהאקדוחן הפרחח חסר האחריות לשחק באש. צה"ל בצדק לא גייס אותו כדי לא להפקיר בידיו נשק. אסור שנפקיר בידיו את ביטחון מדינת ישראל.

* האשמת שווא – האשמתו של נתניהו באחריות לרצח רבין – ספין הישורת האחרונה של מרב מיכאלי לקראת הבחירות, היא שקר. היא שקר ממוחזר כבר 27 שנים. היא היתה שקר לפני 27 שנים והיא נשארה שקר למרות שחזרו עליה אלפי פעמים. וגם בחירות אינן מכשירות את השקר. נתניהו ניהל מאבק פוליטי וציבורי חריף נגד הסכמי אוסלו, אך שמר על כללי המשחק של הדמוקרטיה. המאבק היא פחות סוער מהבלפוריאדה לפני שנה ושנתיים. נכון, היתה הסתה חמורה נגד רבין, אך היא לא היתה של נתניהו ולא של הליכוד. להיפך, נתניהו יצא נגדה בזמן אמת.
בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לומר שהוא יכול היה לעשות יותר נגד ההסתה. אילו העלה על דעתו את האפשרות של רצח רבין, ודאי היה עושה זאת. אך איש לא העלה זאת על דעתו, גם לא רבין עצמו, גם לא השב"כ.
ההאשמה נגד נתניהו היא האשמה נגד כל המוחים נגד הסכמי אוסלו, וזו עלילה חמורה על ציבור רחב. דווקא אנשים ישרים והגונים המתנגדים לנתניהו, צריכים להיות כנים עם עצמם, ולצאת נגד השקר הזה. כן, גם בזמן בחירות. הצבעתי בבחירות מתוך שאיפה להביס את נתניהו ואני מייחל ליום שבו הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים. אני רואה בכך מטרה לאומית ראשונה במעלה. אך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
בניגוד לנתניהו, בן גביר היה גם היה שותף מלא להסתה הפרועה והאלימה נגד רבין. כבר אז, כפרח כהניסטים מרכזי, הוא היה מהפעילים המרכזיים בכל תועבות ההסתה והאלימות. יגאל עמיר ובן גביר קורצו מאותה שקית זבל. חודש בדיוק לפני הרצח, כנופיית הכהניסטים התנפלה באלימות על מכוניתו של רוה"מ ותלשה את הסמל. הכהניסט הצהיר ביוהרה בכלי התקשורת שהפעם הגענו לסמל ובפעם הבאה נגיע לרבין. ולאסוננו, הם אכן הגיעו.
אי אפשר לנתק את רצח רבין מהטבח במערת המכפלה. היו אלה שני מעשי פשע נתעבים, בשם הקנאות הדתית והלאומנית. הטבח במערת המכפלה זיעזע את עם ישראל, אך הפיח רוח במפרשי הכהניסטים, אחרי שאחד הבכירים שבהם, מועמד מס' שלוש ברשימה הכהניסטית, הגשים את תורת כהנא. לא בכדי, איתמר בן גביר ויגאל עמיר, ארגנו קבוצות לעליה לרגל לקברו המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש. המחשבה על האפשרות ש-27 שנים אחרי הטבח החוליגן הכהניסט יהיה שר בממשלה, חייבת לזעזע כל יהודי בעל מצפון.
נתניהו לא היה שותף להסתה נגד רבין, אך הוא עמד ועומד בראש ההסתה נגד אלשייך, מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וחבריהם, שעלולה להסתיים ברצח. אם זה יקרה, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה. ומכל עוונותיו וחטאיו של נתניהו, החמור ביותר הוא הכשרת השרץ הכהניסטי.

* יקלל את היום – נתניהו עוד יקלל את היום שבו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק.

* בן גביר ואפקט זאב-זאב – בן גביר הוא גזען ופשיסט. זו לא הבעת דעה. זו עובדה. אך לא אחת, כאשר אני מציין את העובדה הזאת, אני נענה בתשובות בנוסח: גם על נתניהו אמרו שהוא פשיסט, וגם על ליברמן, ועל בנט ("בניטו"), ועל שרון ואם נלך אחורה – גם על בגין ועל ז'בוטינסקי. עכשיו טופלים את הפשיזם על בן גביר. עכשיו תורו. אני מבקש להתמודד עם הטיעון המעניין הזה.
נתחיל בעובדות – אכן, העובדות נכונות. בכל אלה הוטחה ההאשמה בפשיזם. ולא רק בהם. כאשר בן-גוריון עמד בראש האופוזיציה בתוך מפא"י ללוי אשכול, טרם פרישת ב"ג וחבריו והקמת רפ"י, ראשי מפא"י הגדירו אותו ואת אנשיו... פשיסטים. ולמה ללכת רחוק? פובליציסטים מסוימים ב"הארץ" מגדירים גם את מרב מיכאלי פשיסטית.
אני יכול להעיד גם על עצמי. לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים, זכיתי בימי חלדי לכבוד המפוקפק ליהנות מהתואר "פשיסט". למשל, כשהייתי מראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן אך גם הרבה לפני ואחרי. גם בשנים האחרונות, עקב תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום.
האינפלציה בשימוש במושג פשיסט, נובעת לעתים מבורות, לעתים מרשעות, לרוב מהשילוב המנצח בין בורות לרשעות. יש אנשים שחושבים שפשיסט הוא פשוט גידוף ליריב פוליטי ואידיאולוגי. יש מי שבעיניהם לאומיות היא לאומנות, ציונות היא גזענות ופטריוטיות היא פשיזם.
עכשיו נבחן את הטיעון נגד ההגדרה של בן גביר כפשיסט, שהיא כביכול המשך להגדרתם חסרת השחר של אחרים בתואר הזה. תחילה – מבחן לוגי. אם אנשים מסוימים הוגדרו כגנבים והם היו אנשים ישרים, פירוש הדבר שאין דבר כזה גנבים? שכל מי שמכונה גנב, הוא בהכרח אדם ישר? כמובן שאין בכך שום היגיון.
ברור שהאידיאולוגיה של בן גביר, אינה האידיאולוגיה של נתניהו, ליברמן, בנט, שרון ובוודאי לא של בגין וז'בוטינסקי. תהום פעורה בין האידיאולוגיות. וגם היום, כאשר נתניהו מטהר את השרץ הכהניסטי מטעמים תועלתניים אישיים, איני חושד בו, חלילה, בנטייה כהניסטית. אני בטוח שהוא סולד מהכהניסטים בדיוק כפי שסלד מהם בטרם הסתבך בפלילים.
בן גביר הכהניסט הוא פשיסט, כיוון שתורת הגזע הכהניסטית שבה הוא דוגל היא פשיסטית.
ומי שהשתמשו במילה פשיזם סתם כדי לגדף את יריביהם, יצרו תסמונת זאב זאב, וכאשר החברה הישראלית ניצבת מול מתקפה של פשיסט אמיתי, האנשים כבר לא מאמינים.

* הגרוע ביותר – צפיתי בביביריון אמסלם מתלהם באולפן ערוץ 12, ואני כבר לא בטוח שהכהניסט הוא הכי גרוע.

* אין גבולות למשפחה הזאת – "הגברת" התראיינה בערוץ התעמולה 14, וכאחרונת הטוקבקיסטים מחזרה את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיה גנץ התגאה שסיכן את חיילי גולני כדי לא לפגוע במחבלים. כלומר, בעיני גנץ חיי מחבלים קודמים לחיי חיילי צה"ל.
אין שום גבולות למשפחה הזאת. את כל חייו הקדיש גנץ להגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה ושמירה על חייהם ושלומם של חיילי צה"ל, ששלח לקרב, היתה תמיד נר לרגליו. אבל הוא היה חייל ומפקד בצבא מוסרי, המוסרי ביותר בעולם, השומר על חוקי המלחמה. כך הוא נהג גם כרמטכ"ל. וגם במבצע "צוק איתן" הוא לא הורה להפציץ ללא הגבלה את עזה על יושביה, על בתי החולים שלה, בתי הספר והגנים ובתי המגורים.
מי שהיה ראש הממשלה בזמן המבצע, הוא מי שמינה את גנץ לרמטכ"ל, נתניהו. הוא הנהיג את המערכה, לטוב ולרע (אגב, הרבה יותר לטוב מאשר לרע). הוא נושא באחריות העליונה לכך שצה"ל שמר גם במלחמה הזאת על דמותו, והוא ראוי על כך לשבח. מול מתקפות זוועה של שונאי ישראל בעולם וברחוב שוקן, הוא דחה בתוקף את האשמות השווא והזכיר בגאווה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.
אבל בתעמולת בחירות ביביסטית הכול מותר. גם האשמה מופקרת של מי שכיהן תחתיו כרמטכ"ל, כמי שמעדיף את חיי המחבלים על חיילי צה"ל.
אין לי ספק שככל שהדבר תלוי בנתניהו, גם היום, הוא לא יורה לצה"ל לנהוג בשיטות של אסד ופוטין במלחמת האזרחים בסוריה. השאלה היא אם הוא לא יהיה ראש ממשלה בובה בממשלה שהגורם הדומיננטי בה הוא פרא אדם חוליגן, שתחת המנטרה המכובסת של "שינוי הוראות הפתיחה באש" הוא ינסה להגשים את ההמנון "שיישרף לכם הכפר."

* צו קריאה למשתמטים – גפני הוציא הודעה המדרבנת את האנשים לצאת ולהצביע וסיים אותה במילים: "אנחנו במלחמת קודש". מה? ממלחמת הקודש הזאת הם לא משתמטים?

* אוכלוקרטיה – בדיאלוג "המדינאי" של אפלטון, מסווגים הממשלים השונים לשלושה סוגים, שלכל אחד מהם גרסה טהורה וגרסה שלילית ומנוונת. שלטון היחיד בצורתו הטובה הוא המונרכיה, ואילו בצורתו הרעה הוא הטירניה. שלטון המעטים בצורתו הטובה הוא האריסטוקרטיה ואילו בצורתו הרעה הוא האוליגרכיה. שלטון הרבים בצורתו הטובה הוא הדמוקרטיה ובצורתו הרעה הוא האוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה היא שלטון ההמון, עריצות הרוב.
אני רק מניח את זה כאן.

* הפנטזיה שלי – לרעיון שאכתוב כאן אין שום היתכנות. נתניהו אינו רוצה בכך, לפיד אינו רוצה בכך, גנץ אינו רוצה בכך. אבל הפנטזיה שלי היא שתקום ממשלת אחדות לאומית שבמרכזה הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי והכהניסטים נשארים בחוץ. ברור שבסיטואציה שאינה תיקו, ראש הממשלה יהיה נתניהו, עם כל הצער שבדבר. כאמור, זה לא יקרה. חבל.

* הערכה ואכזבה – אני מעריך מאוד את נפתלי בנט ובעיקר את פועלו כראש הממשלה. אולם אני מאוכזב מאוד, אפילו כועס, על החלטתו הלא-מנהיגותית לנטוש את הפוליטיקה. אילו עמד בראש מחנה של ימין ממלכתי, שהיה כולל את ימינה, תקווה חדשה ודרך ארץ, התוצאה היום היתה שונה.

* נקודת אור – נקודת האור בבחירות היא בציבור הערבי. רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא המפלגה הגדולה ביותר במגזר הערבי. היא גברה על המפלגות האנטי ישראליות, החותרות לרשת את מדינת ישראל. חבל שהם מצאו מולם את עליית הכהניסט, נושא דגל הגזענות והשנאה לערבי באשר הוא ערבי.

* זכות הציבור לדעת – החלטת מרצ לא לאפשר לערוץ 14 לסקר את מטה הבחירות שלה, היא אנטי דמוקרטית. היא לא פוגעת בערוץ, אלא בצופיו; זו פגיעה בזכות הציבור לדעת.
מצער מאוד שהיה צריך להטריח את בג"ץ כדי שיכפה על מרצ את המובן מאליו.

* בור כרה – ב-2014 אימצה הכנסת את יוזמתם המשותפת של נתניהו וליברמן (אז, בסיעה המשותפת הליכוד ישראל ביתנו) להעלות את אחוז החסימה ל-3.25%. ההסבר היה שהדבר נחוץ כדי לחזק את המשילות ואת היציבות הפוליטית בישראל.
מאז, המשילות והיציבות הידרדרו לשפל שלא היה כמותו מעולם. אגב, אלמלא העלאת אחוז החסימה, הימין החדש היה נכנס ב-2019 ונתניהו היה מקים ממשלת ימין מלא מלא. בור כרה ויחפרהו... וגם בנט ושקד, שלא עברו אז את אחוז החסימה, תמכו בהעלאתו.

* חג לדמוקרטיה – אני בעד שבתון ביום הבחירות. כאשר הבחירות הן אחת לארבע שנים.

* המצפן אמר את דברו – על פי מצפן הבחירות של "מאקו" מתאים לי להצביע למחנה הממלכתי. ההתאמה – 84%. במקום השני ישראל ביתנו ובמקום השלישי הבית היהודי.
אכן, הצבעתי למחנה הממלכתי.

* אין לו כלום – תודה מקרב לב לזיוה שמיר על שבעים מאמרים מרתקים על שיריו ופזמוניו של אלתרמן. אני מחכה בכיליון עיניים לצאת הספר.
כמו כל הסדרה, גם המאמר על שיבושי הלשון של אלתרמן היה מאלף. עם זאת, אני חולק על הדוגמאות הנוגעות למילה "כלום". בשתי הדוגמאות, אין אלה שיבושי עגה ושימוש במילה "כלום" במקום "לא כלום". אכן, המילה "כלום" אינה צמודה למילה "לא", אך ה"לא" מופיע במשפט, גם אם לא בצמידות ל"כלום".
"מֵעָלֶיךָ אֶבֶן נָחָה / הִיא אֵינָה שׁוֹמַעַת כְּלוּם". המילה "אינה" מתייחסת ל"כלום". "אינה שומעת כלום", כמוה כ"היא שומעת לא-כלום."
כך גם בדוגמה השנייה: "הבַּיִת קָטָן. מַה יִּתֵּן לָנוּ? אֵין לוֹ - - / אֵין לוֹ כְלוּם". אין לו כלום, כמוהו כ"יש לו לא-כלום."
זיוה הזכירה שגיאה בשיר "סיום" – שימוש במילה משקפיים בלשון נקבה. באותו שיר מופיע שיבוש נוסף. אלתרמן כותב: "את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו." המילה "בכדי" אינה תקנית. נכון לומר: כדי.

* ביד הלשון: להוותנו – מתוך מאמר של אהוד ברק ב"ידיעות אחרונות": "בשלב זה, להוותנו, זה לא נראה מעשי."
להוותנו – פירושו לאסוננו. מקור המילה הוא ספר איוב: "נָתְסוּ נְתִיבָתִי, לְהַוָּתִי יֹעִילוּ, לֹא עֹזֵר לָמוֹ" (ל', י"ג). בפירושים המסורתיים, המילה מבוארת במילים "לפורענותי" ו"לשברי", שהן שתי מילים המבטאות אסון.
אורי הייטנר