היה זה אחד הימים הקשים ביותר בשנות המאבק על הגולן. אולי הקשה שבהם. ראש הממשלה אהוד ברק נסע אותו יום לפסגת שפרדסטאון, נחוש למסור את הגולן כולו לאויב הסורי. דומה היה שזה הסוף. ראשי הגולן נפגשו אותו בוקר לשיחה קשה מאוד עם ברק. השיחה התמשכה הרבה מעבר למתוכנן והביאה לאיחור בטיסה. משתתפי השיחה העידו שבעיניו של ברק נכוו דמעות לשמע הדברים הקשים ששמע.
ובכל פינת רחוב וצומת בירושלים, עמדו משמרות מחאה עם כרזות וקריאות "העם עם הגולן." היו בהם תושבי הגולן לצד תומכים רבים במאבקנו, שאורגנו בידי מטות גולן בירושלים ובערים אחרות. כדובר ועד יישובי הגולן, הובלתי את המערכה התקשורתית. בידי האחת הביפר, בשנייה – הפלאפון (גדול המידות והמשקל), שולח את הכתבים והצלמים למוקדים השונים, מתקשר ועונה לטלפונים.
והנה הגיעה הודעת בביפר – "הת' לברוך" וצורף אליה מספר טלפון לא מוכר. צלצלתי. "איזה ברוך?" – "מרזל," ענה הקול. "איתך אני לא מדבר," השבתי, וניתקתי מיד.
ברוך מרזל הוא מראשי הכהניסטים.
אפשר לתמוה על התנהגותי. "איזה מין פיינשמקר אתה. הגרזן עומד לנחות על צווארך, ואתה – אנין טעם, מסנן את תומכיך; לא נאה לך להתרועע אתם."
אבל אני רואה זאת אחרת לגמרי. גם כאשר הגרזן עמד לנחות על צווארי, שמרתי על צלם אנוש. שמרתי על צלם היהודי. חיבור עם הכהניסטים הוא בעבורי אובדן צלם אנוש.

לא היתה זו גישה פרטית שלי. היתה זו מדיניות ועד יישובי הגולן. ימים אחדים לאחר מכן, שעה שברק עשה את דרכו חזרה לישראל, ערכנו בכיכר רבין את הגדולה בהפגנות ישראל, בהשתתפות מאות אלפי אזרחים. לקראת ההפגנה הצבנו סדרנים, עם הנחיה חד משמעית. כל דגל צהוב (הדגל הכהניסטי) או כרזה כהניסטית שיונפו – ייתלשו וייקרעו מיד.
זו לא היתה רק טקטיקה – הרצון להתחבר לציבור הרחב במרכז המפה, כדי להבטיח שהעם יהיה עם הגולן, ולא להצטייר כקיצוניים. כאשר מדובר בכהניסטים, היתה זו אמירה עקרונית, ערכית, מוסרית. שמרנו על צלם אנוש.
לא רק אנחנו. גם הימין הישראלי התנער מהכהניזם. כש"הרב" כהנא שר"י נבחר לראשונה לכנסת, כל סיעות הימין; הליכוד בהנהגת יצחק שמיר, סיעת התחיה-צומת עם יובל נאמן, רפול וגאולה כהן, שכינתה את הכהניזם "כתם על העם היהודי", מורשה של הרב דרוקמן, החרימו את כהנא חרם מוחלט. כאשר הוא עלה לדבר, כל חברי הכנסת, מן הימין ומן השמאל, קמו כאיש אחד ועזבו את המליאה. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מהכהניסטים את ההתמודדות לכנסת (אם השופטים היו פוסקים על פי החוק, בן גביר לא היה נבחר לכנסת).
ב-1985, הפגנתי בראש חניכיי בתנועת הצופים, חברי גרעין "טל" לאורטל, בהפגנת תנועות הנוער ברחובות חיפה נגד הכהניזם והגזענות. ההפגנה אורגנה בידי מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים והוביל יהודה וולמן, חבר מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן. לצידנו, בנוסף לחניכי החולצות הכחולות, צעדו חניכי "בני עקיבא" ובית"ר.
איך הידרדרנו ערכית ומוסרית, לכך שהמנהיג הנוכחי של הכהניסטים, בן גביר, הפך לכוכב עליון. איך הציונות הדתית הידרדרה ערכית ומוסרית, שהפכה את הכהניסט לבשר מבשרה. איך הימין הידרדר ערכית ומוסרית, שהפך את הכהניסט לאחד ממנהיגיו.
אני יודע. בן גביר הוא לא ברוך מרזל. בן גביר אינו גופשטיין. בן גביר אינו כהנא. בן גביר מסוכן לאין ערוך יותר מהם. הוא מסוכן גם יותר ממושא הערצתו, הכהניסט הטוטאלי, שהגשים במו אם-שש-עשרו את תורת הגזע הכהניסטית – המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין.
הוא מסוכן מהם כי הוא כריזמטי, כי הוא חכם מהם, כי הוא מתוחכם מהם. הוא מבין, שהדרך לשלטון עוברת ב"תאקיה", אותה למד מתמונת הראי שלו – הקנאים האיסלאמיים. הוא יודע להתחפש, לאתגר את כללי המשחק בלי לחצות את הקווים האדומים, קודם כדי שיוכל להיבחר לכנסת, אח"כ כדי שיוכל להיבחר לשר, בדרך לשלטון. או אז יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית. כשכהנא היה ח"כ, הוא העלה הצעות חוק גזעניות. ח"כ מיקי איתן מהליכוד, אז יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, ערך השוואה בין הצעות החוק שלו לבין חוקי נירנברג. החוקים היו כמעט זהים, זה בגרמנית וזה בעברית, כשבמקום שכתוב בגרמנית יהודים, כתוב בעברית גויים. החוקים הללו היו הגורם הראשי לחקיקת החוק נגד הגזענות.
בן גביר לא ייפול לבור הזה. הוא מתוחכם. הוא לא יאמר בגלוי מילים שיביאו לפסילתו. כאשר רבני הציונות הדתית דרשו ממנו להסיר את תמונת המחבל הרוצח מסלון ביתו, כתנאי לריצה משותפת, הוא הסיר את התמונה, בקריצה. הוא גם סיפר בראיונות שהוא תלה את תמונת המחבל מתוך הערכתו אליו כרופא... הוא רק שכח לציין שהתמונה עוטרה בכתובות המעלות על נס את מעשה ה"נקם" של הרוצח השפל, שרצח בדם קר 29 אנשים וילדים רק בשל היותם ערבים ופצע מאות, בירי פחדני בגבם בשעת תפילה. בכתובות שעיטרו את התמונה, גולדשטיין הושווה לפנחס הכהן. כחלק מן התאקיה הוא המיר את הקריאה הנוראית, שצריכה לעורר חלחלה בקרב כל בן אנוש, לא כל שכן בקרב כל יהודי, שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים," בצווחות "מוות למחבלים." האספסוף הנוהה אחריו מבין היטב שאצלו מחבל = ערבי. הרי הוא מכנה אפילו את מנסור עבאס, נושא בשורת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית – "מחבל."
איני חושד בכך שכל מצביעיו כהניסטים, חלילה. אני משער שרובם אינם כאלה. חלקם מאמינים לאחיזת העיניים של ה"תאקיה". חלק הצביעו על אוטומט למפלגה הדתית, בלי לבדוק בציציות. ורבים נהו אחרי מי שהבטיח להיכנס באם-אמא של הערבים, להיות "גבר-גבר" ולהראות מי כאן בעל הבית.
ברור שגל פיגועי הטרור שיחק לטובתו של הכהניסט. לא בכדי הוא עט על כל פיגוע, ויצא במחולות סוערים על הדם. הוא ידע שכל פיגוע מגביר את כוחו. ברור שאובדן הריבונות בנגב היא מכה קשה ופגיעה חמורה בביטחונם של תושבי הנגב. אגב, הריבונות אבדה ב-12 שנות שלטונו של נתניהו, ורק ממשלת בנט החלה לפעול להשבת הריבונות. כמו כל דמגוג פשיסט, בן גביר יודע לנצל מצבים כאלה כדי להסית ולהיבנות מהם. אלא שאני מצפה מעצמנו, שגם במצבים קשים נשמור על צלם האנוש שלנו.
150 שנה אנו נלחמים על ארצנו. 150 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. והם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיט עליהם עוד ועוד אסונות. ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד.
אנו מנצחים כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.
כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" וכבר ראינו את התוצאות, וכמו "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" ו"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח," "יאללה בכסאח" ו"שישרף להם הכפר." ומספרים על "חסינות ללוחמי צה"ל (כדי שיוכלו לבצע פשעי מלחמה באין מפריע?) ועל שינוי הוראות הפתיחה באש (להוראות נוסח ברוך גולדשטיין?). מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.
זה למעלה מחצי שנה שצה"ל והשב"כ מובילים את מבצע "שובר גלים". מדי לילה כוחותינו מגיעים אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים; גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות "גוב האריות", לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה"ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג'יהאד האיסלאמי במבצע "השחר העולה". כך, באורך רוח, בנחישות, בחכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.
ואנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 150 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם. הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס.
הרגע המפחיד ביותר בליל הבלהות במוצאי הבחירות, היה כאשר האספסוף הכהניסטי קיבל את פני מנהיגו בצווחות "הו-הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא." הרי ברור שלשם הוא חותר. כיהודי וכציוני, אני יודע שתרחיש כזה יהיה אסון כבד לעם ישראל.
מאז פרסום מדגמי הבחירות, מתנגן בראשי שירו של אהוד מנור:
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת.

[אהוד: ולא העלית לרגע אחד במחשבתך הרל"בית שהשנאה התהומית שלך לנתניהו, אותה ביטאת שוב ושוב במילים חריפות ביותר – היא אחת הסיבות להצלחתו של בן גביר בקלפי?
דבר נוסף בקשר ל"150 שנה" הנזכרים אצלך. "ביום ב' דראש חודש טבת תרל"ג (ינואר 1873) פרצו כמה ערבים לבית המשפחה [בירושלים]. אהרון [הרשלר] הפסיק ללמוד, הבריח אותם, רדף אחריהם וניסה לתופסם. הערבים שפחדו שמא יזוהו על-ידו, ירו בו. אהרון נפגע ב-12 כדורים והועבר לבית החולים. ביום ו' בטבת תרל"ג (5.1.1873) מת מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. השאיר אלמנה, בת, הורים ואחים." (מתוך ספר "יזכור" לחללי מערכות ישראל).
אהרון הרשלר נחשב לחלל הראשון של מערכות ישראל. אבל זה קרה לפני 149 שנים ולא לפני 150, כדבריך.
אלמנתו הדסה הרשלר נישאה בירושלים לסבי יהודה ראב (לימים בן עזר), נולד להם בן, מנחם שלמה, אבל סבי נאלץ לעזוב אותה עוד לפני היוולדו של הבן, מבלי שידע שהיא בהריון, והיה במייסדי פתח תקווה ב-1878 יחד עם אשתו השנייה, היא סבתי לאה לבית שיינברגר].

2. צרור הערות 6.11.22
* נעבור גם את זה – עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה. תוצאות הבחירות קשות. עם ישראל עבר ימים קשים מאוד, קשים יותר. נעבור גם את זה. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

* צומוד – אני סולד מהטרנד של הימים האחרונים – "אין לנו עוד מה לעשות במדינה הזאת" וכו'. אני מאמין ב"צומוד". זו ארצנו בכל מקרה, ונדבוק בה בכל מחיר, בכל מזג אוויר. אפילו תחת שלטון זר. בוודאי במדינת ישראל. צריך להיאבק. אסור להתייאש. אהוד מנור כתב את "אין לי ארץ אחרת" במלחמת לבנון הראשונה, כאשר היו קולות דומים, וטרנדים כמו "אם שרון יעלה לשלטון נרד מהארץ" ותופעות כמו סרבנות. אימצתי את השיר הזה במאבק על הגולן, גם כנגד קולות בתוכנו, שאם יעקרו אותנו אין לנו מה לחפש בארץ. הזכרתי את השיר הזה בעקירת גוש קטיף, כאשר עלו קולות שבר של התנתקות מן המדינה, אי התגייסות לצה"ל ואי הנפת דגל ישראל.
השיר הזה מלווה אותי לאורך הימים האחרונים, מרגע פרסום המדגמים.

* אין לי עם אחר – פעמים רבות בימים האחרונים ציטטתי את שירו של אהוד מנור, המבטא את תחושותיי: אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. אוסיף ואומר שגם אין לי עם אחר. ואיני רוצה, חלילה, להחליף את העם (אגב, בניגוד למיתוס, בן אהרון מעולם לא אמר זאת). והעם שלי, כולל את אלה שנתנו את קולם לכהניסט. אני משוכנע שרוב התומכים בבן גביר אינם יודעים מהו באמת הכהניזם, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית, והם גם קונים את ה"תאקיה" שלו, שנועדה ליצור מצג שווא כאילו הוא "התמתן". אין לי ספק, שאילו הכירו את הכהניזם, רובם המוחלט לא היו מעלים על דעתם להצביע לו. לכן, איני מיואש מן העם וגם לא ממצביעי בן גביר. אני גם מבין את המצוקה שהביאה אנשים לתמוך בו. דמגוגים פשיסטים תמיד עלו לשלטון בשל מצוקות אמת שהם ידעו לנגן עליהם ולהציג "פתרונות" סופיים כוחניים של זבנג וגמרנו. כולם המיטו אסון על עמם ועל מדינתם. איני מוותר על עם ישראל. יש להיאבק על נפש האומה.

* עוד תקווה שנגוזה – כשהלכתי לישון, ביום רביעי ב-4:00 לפנות בוקר, היו לגוש ביבי-בן גביר 62 מנדטים. עוד קיוויתי שיימצאו בליכוד 2-3 ח"כים אמיצים וישרים, שניתן להקים איתם גוש חוסם נגד חוקי מגה-שחיתות. כשהקצתי משנתי, הבנתי שגם התקווה הזאת נגוזה.

* החדשות הטובות – העם אמר את דברו. בדמוקרטיה הרוב קובע, גם כשהרוב טועה. על המיעוט לקבל את הדין, גם כשהמיעוט צודק. החדשות הרעות הן שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. החדשות הטובות הן, שנתניהו חדל להיות ראש האופוזיציה.
מאז קום המדינה לא היתה אופוזיציה כזו – אופוזיציה למדינה. אופוזיציה חסרת אחריות, חפה מממלכתיות, לא פטריוטית. אופוזיציה שמטרתה היתה שיהיה כמה שיותר רע במדינה, כי זה יהיה טוב יותר למפלגה. אופוזיציה ימנית שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת הצביעה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל, נגד האינטרסים הלאומיים היסודיים ביותר. אופוזיציה שהפכה את מליאת הכנסת ליציע "לה-פמיליה" בהתפרעויות והפס"ד בלתי פוסקות.
יאיר לפיד יהיה ראש האופוזיציה לאחר הקמת הממשלה החדשה. לפיד אינו חנון, אינו "פארווע", הוא פייטר פוליטי, ואני משוכנע שהוא ינהיג אופוזיציה לוחמת. אך אני מקווה ומאמין שתהיה זו אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית. וכשיהיו פיגועים, ויהיו, האופוזיציה לא תארגן פסטיבלי מחולות על הדם. אני מקווה מאוד שלפיד לא יסיק מהצלחתו של נתניהו כראש האופוזיציה למדינה, שזו הדרך להצלחה. אני מקווה שהוא יחזור למסורת של כל האופוזיציות בתולדות המדינה, עד לפני שנה וחצי, כולל האופוזיציות הקודמות שנתניהו הנהיג.

* נושא את עיניי בתקווה – לא ייאמן, אבל בצוק העיתים, אני נושא את עיניי בתקווה דווקא אל... בנימין נתניהו. נתניהו הוא מתון מדינית ובעיקר ביטחונית. ביטחונית – לטעמי הוא אפילו זהיר ומתון מדי (ע"ע ההבלגה על טרור ההצתות ועוד). אבל במצב שנוצר, אני מקווה מאוד שהוא יצליח לרסן את האקדוחן הפירומן. אני מקווה מאוד שהוא לא יפקיר בידיו את המשרד לבט"פ. ואם הוא הבטיח לו, זו לא צריכה להיות בעייה. הרי נדירות ביותר ההבטחות שהוא קיים.

* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות הראשון של נתניהו, הוא האם הוא ייכנע ויפקיר את ביטחון הפנים שלנו בידי הפרחח החוליגן הפירומן, או יפקיד אותו בידיים אחראיות, כמו למשל, של אבי דיכטר. לא שיש תפקיד שהכהניסט ראוי לו. לא הייתי רוצה להפקיר את הבריאות בישראל בידי מי שהרופא הנערץ עליו הוא המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין או את התחבורה בישראל בידי מי שחלומו התחבורתי הוא העמסת הערבים על רכבות ומשאיות ויאללה טרנספר. אך בין הרע, הרע יותר והרע ביותר, לעיתים גם הרע יותר הוא שאיפה סבירה.

* המודל לחיקוי – בתגובה למאמר נגד המוטציה הכהניסטית, שבו קראתי לעצמנו לשמור על צלם אנוש, קיבלתי תגובה בבלוג שלי, בזו הלשון:
"זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי חברון ב-1929. זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי גוש עציון במלחמת העצמאות."
כן, פורעי חברון הם המודל לחיקוי של המוטציה הכהניסטית. אילו הפכנו, חלילה, להיות בני דמותם של פורעי חברון ואילו אימצנו את דרכם, מצבנו היום היה כמצבם של הפלשתינאים.

* גם על בגין אמרו – בניסיון להציב תשובה להצגת העובדה שבן גביר הכהניסט הוא פשיסט, מתרוצצת המנטרה ש"גם על בגין אמרו שהוא פשיסט." מין לוגיקה עקומה לפיה אם אמרו על בגין שהוא פשיסט למרות שהוא היה ליברל – כל מי שאומרים עליו פשיסט הוא ליברל, ומכאן שבן גביר הוא דמוקרט, ליברל מתון ולא פשיסט.
כמה עובדות על בגין. בגין, ראש האופוזיציה, נלחם לצד מפלגות השמאל נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין, מייסד תנועת החירות, עמד בראש המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה לערביי ישראל. מתי? ביום הקמתה, יום הקמת המדינה. שנים לפני מפ"ם. בגין דגל בעליונות המשפט – גרסה של אקטיביזם משפטי הרבה יותר מרחיק לכת משל אהרון ברק. אין שום קשר, זיקה או דמיון בין הכהניזם לבגין.
יתר על כן. בגין התנגד כל ימיו באופוזיציה למעצרים מנהליים, גם של מחבלים. הוא טען שזה שריד של האימפריאליזם הבריטי, שמקורו לא יכירנו במדינת חוק דמוקרטית. הוא התחייב שכאשר יעלה לשלטון יבטל אותם. אבל כשהגיע לשלטון, הבין שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ושאין מנוס ממעצרים מנהליים במלחמה בטרור. לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן, בגין היה, במשך למעלה משנה, שר הביטחון, ובתוקף תפקידו, הוא עצמו הכניס אנשים למעצר מנהלי. מי היה המחבל הראשון שאותו הכניס בגין לכלא, למעצר מנהלי? "הרב" כהנא שר"י. מורו ורבו של בן גביר.

* חש הקלה – נתניהו בוודאי חש הקלה עצומה מכך שלפיד חתם על ההסכם עם לבנון, טרם כניסתו לתפקיד. יש כאן, מבחינתו,win-win : גם הסכם טוב שיחסוך ממנו כאב ראש גדול, וגם עוד הזדמנות להסית נגד לפיד ולספר על הירושה הנוראה שקיבל. מצד שני, ייתכן שהוא דווקא מצטער והיה מעדיף לחתום על ההסכם בעצמו. הרי אז המוני רק"ב (רק ביבי), שדיקלמו את השקר על ה"כניעה לחיזבאללה" בלה בלה בלה, היו מהללים, משבחים, מפארים ומקלסים את הגאון המדיני על ההישג האדיר.

* רק בגלל ההיבריס – ההאשמות נגד לפיד שלא דאג לריצה משותפת של העבודה ומרצ אינן מוצדקות ואינן הוגנות. הוא ניסה בכל מאודו להביא לריצתן המשותפת ואף הציע לשריין ברשימת יש עתיד לא פחות מארבעה מקומות (!) לנציגי שתי המפלגות כפיצוי. הן לא רצו יחד רק בגלל ההיבריס של מרב מיכאלי.

* שותפים נגטיביים – יוסי ורטר, "הארץ", נוזף באיימן עודה ואחמד טיבי על כך שהיו שותפים לאופוזיציה בהפלת הממשלה ולא נתנו לה רשת ביטחון. יש המאשימים אותם ואת בל"ד על הפילוג, שפגע בגוש לפיד. אחרים מאשימים את לפיד שלא התערב כדי למנוע את הפילוג או לפחות לגרום למפלגות הערביות לחתום על הסכמי עודפים. כל הקולות הללו מנותקים מן המציאות, והדבר היחיד שיש בהם הוא תרומה לתעמולה הביביסטית המציגה את המפלגות הללו כחלק מן הגוש של לפיד. אין לכך שחר. הרשימה המשותפת הפילה את הממשלה כי היא היתה אופוזיציה לממשלה והתנגדה לדרכה ולפעולותיה. לא היתה לה שום סיבה לתמוך בממשלה או להעניק לה רשת ביטחון. לפיד לא פעל למניעת הפילוג, לא רק כיוון שידע שאין לו שום קשר איתם, שום יכולת השפעה עליהם, הם לא סופרים אותו. יתר על כן, אילו ניסה, לא זו בלבד שהיה נכשל, הוא היה גורם לנזק חמור למפלגתו ולגוש ולזליגת קולות לליכוד ולבן גביר. כל אותם מצקצקים היו מאשימים אותו אז, שבגלל הצעד חסר האחריות הזה הוא איבד את השלטון.
בניגוד לרע"ם, שהתפלגה מהרשימה המשותפת בדיוק על הרקע האידיאולוגי של השתלבות במדינה והשתלבות בכל ממשלה (הרי הברית הראשונה שלה היתה עם נתניהו), חד"ש תע"ל ולא כל שכן בל"ד נושאים את דגל ההתבדלות, והרצון לרשת את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אחרת (קוד מכובס: "כל אזרחיה"). הם יכולים להיות שותפים נגטיביים – בגוש חוסם ובכל אופוזיציה לכל ממשלה ציונית. הם אינם יכולים להיות חלק מקואליציה ולא לתמוך בה מבחוץ.

* עם יד על הלב – מדקלמי דפי המסרים השקריים על הממשלה שיאיר לפיד תכנן להקים, כביכול, עם חד"ש-תע"ל ובל"ד, מדקלמים בימים האחרונים דף מסרים שהוא כביכול "האקדח המעשן" המוכיח את אמיתות הטענה שלהם – אחרי פרסום המדגמים התפללתם שבל"ד תעבור את אחוז החסימה.
אני רוצה לשאול את תומכי נתניהו. עם יד על הלב, ונסו לומר לעצמכם את האמת. נניח שבמדגמים היו לגוש לפיד 61 ובל"ד היתה מתנדנדת. והיה ברור שאם היא עוברת את אחוז החסימה אין ללפיד ממשלה. הם לא היו מתפללים שבל"ד תעבור? הם היו מתפללים ומייחלים. ברור שאם בל"ד היתה עוברת הם לא היו מקימים איתה קואליציה. אבל הם היו רוצים שתעבור כדי לחסום את לפיד. וזה מה שקרה בקרב תומכי גוש לפיד. רבים מהם קיוו שבל"ד תעבור כדי לחסום את ה-61 של נתניהו. אבל ברור שהיא וגם חד"ש-תע"ל לא היו חלק מהקואליציה שלו והקואליציה שלו גם לא היתה נסמכת עליהם.

* לסדום דמינו? – ח"כ דוד ביטן לוטש עיניו לתפקיד יו"ר הכנסת. ביטן נאשם בפלילים – בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא נאשם בלקיחת שוחד בסכום של כמעט מיליון שקל. כאילו לא די בכך שנאשם בפלילים יעמוד בראש הרשות המבצעת, גם בראש הרשות המחוקקת צריך לעמוד נאשם בפלילים. הלסדום היינו? לעמורה דמינו? גם ח"כ דני דנון הודיע שהוא מועמד לתפקיד. הוא מועמד טוב וראוי בהחלט.

* ואתם תשבו פה?! – בכל מאמר שאני כותב נגד מארת ההשתמטות החרדית מהגנת המולדת וממלחמת מצווה, אני מצביע על הניגוד המוחלט בין ההשתמטות לבין היהדות ואת האבסורד של הפרת מצוות התורה בשם... לימוד התורה, כביכול. אני מוכיח זאת בפסוקים, ואחד החשובים שבהם הוא תמיהתו המתריסה של משה בדברו אל שבטי ראובן ודן שביקשו ממנו להתיישב בעבר הירדן המזרחי עוד טרם כיבוש ארץ ישראל המערבית, והוא חשד בהם, שלא בצדק, שהם מתכוונים להשתמט מן המלחמה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"
לא להאמין, אבל בשלט חוצות של יהדות התורה, שנועד להמריץ את החרדים לא לשבת בבית אלא לצאת בהמוניהם להצביע, נכתב: "האחיכם ייצאו [השגיאה במקור. בורים. א.ה.] למלחמה ואתם תשבו פה?!"
בילדותי, היתה סדרת בדיחות של "מהו שיא החוצפה" וכד'. נדמה לי שכאן נשברו שיאי הציניות וחוסר המודעות העצמית.

* סטטוס קוו – איני שותף לחרדה מפני פגיעה בזכויות הלהט"ב בידי הממשלה החדשה. לא תהיה הרחבת זכויות, אך הזכויות הקיימות לא תפגענה. הסטטוס קוו יישמר. אולם נראה בשנים הקרובות דברי שנאה ועלבונות כלפי הלהט"ב מפי חברי כנסת מן הקואליציה, בעיקר מהמפלגה המתקראת "הציונות הדתית" על שלושת אגפיה.

* ההישג של האופורטוניסט – לא ייאמן. למעלה מאלף (!) אנשים הצביעו לאלי אבידר האופורטוניסט. הישג נאה. כמעט שישית מהדר מוכתר ואפילו מתקרב לפיראטים.

* הוותיקים ביותר – שני הח"כים הוותיקים ביותר בכנסת ה-25 הם נתניהו וגפני. שניהם נבחרו לראשונה ב-1988, בבחירות לכנסת ה-12. שניהם לא כיהנו ברציפות. נתניהו נטל פסק זמן מהחיים הפוליטיים לאחר הפסדו לברק בבחירות 1999. כעבור שנתיים הוא חזר לפוליטיקה כשר החוץ בממשלתו הראשונה של שרון. לכנסת הוא חזר כעבור שנתיים נוספות, בבחירות 2003. גפני כיהן חלקית בכנסת ה-13 ובכנסת ה-14 בשל הסכמי רוטציה בין פלגי יהדות התורה.
השניים מכהנים בכנסת 34 שנים (ברוטו). אם הכנסת תמלא את כל הקדנציה שלה והם יכהנו בה עד סופה, הם יכהנו 38 שנים. אני בספק אם מישהו ישבור אי פעם את השיא של שמעון פרס, שכיהן 46 שנים נטו, ורק בחירתו לנשיאות הביאה לפרישתו.
הבא אחריהם בוותק הוא אריה דרעי שמכהן בכנסת מאז 1992, למעט הפסקה שבה בילה במקום הראוי לו + תקופת קלון.
בכנסת היוצאת היו עוד שני ח"כים שנבחרו לראשונה ב-1988 – בני בגין וצחי הנגבי. בכנסת שקדמה לה, כיהן עמיר פרץ, שנבחר לראשונה ב-1984.

* חסרה לו משילות – צועק משילות – מאז שהעלו את אחוז החסימה ל-3.25% התנגדתי לכך נמרצות וכתבתי על כך רבות. התנגדותי היא עקרונית, בלי שום קשר לשאלה מי מרוויח ומי מפסיד מכך. וכפי שראינו, שני הצדדים במפה הרוויחו בפעם אחת והפסידו בפעם אחרת. אחוז החסימה הגבוה מעוות את התוצאות, בשל מאות אלפי קולות שנזרקים לזבל ולא נספרים. ובכל פעם צד אחד מרוויח מכך ואחר מפסיד. למשל, בבחירות 2019 א', הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בשל קולות ספורים. אילו עבר, כבר אז היתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו וכנראה שארבעת הסבבים הנוספים היו נחסכים. ואילו הפעם אחוז החסימה העניק לנתניהו ניצחון.
העלאת אחוז החסימה נומקה במשילות ויציבות פוליטית. זה היה המסר המרכזי של נתניהו וליברמן כשהתאחדו לרשימה אחת, סביב נראטיב המשילות. ובשם המסר הזה גם יש עתיד תמכה בכך, ולפיד סיכל יוזמה ערב התפזרות הכנסת היוצאת לתיקון המעוות. כפי שראינו, לאחר העלאת אחוז החסימה הידרדרה הפוליטיקה הישראלית למשבר חוסר היציבות הגדול ביותר בתולדות המדינה. לעומת זאת, כאשר אחוז החסימה עמד על 1% המערכת הפוליטית היתה היציבה ביותר.

לא זו אף זו – אחוז החסימה עלה, אבל חוקים שהיו סבירים כאשר אחוז החסימה עמד על 1% לא הותאמו. למשל – העובדה שאין משמעות להסכמי עודפים של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. אם כבר מעלים את אחוז החסימה, נכון לצרף את הקולות שניתנו למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, למפלגה שעימה נחתם הסכם העודפים. בבחירות האלה, מפלגה העבודה היתה מקבלת את כל קולות מרצ, שעמה היתה חתומה על הסכם עודפים. בבחירות 2019 היתה ישראל ביתנו מקבלת את קולות הימין החדש ועוד.
האמת היא, שיוזמת נתניהו וליברמן לא נבעה מדאגה למשילות, אלא מהערכה שהם ירוויחו במערכת הבחירות הקרובה מהשינוי. כך, למרבה הצער, נקבעים חוקים בדמוקרטיה הישראלית. מן הראוי שאנו, האזרחים, נתייחס בחשדנות להבטחות "משילות". לא המשילות מעניינת אותם, אלא הרצון להבטיח שהם ימשלו. או כפי שכתב מאיר אריאל בשירו "אדם צועק את שחסר לו" – "חסרה לו משילות – צועק משילות... לא חסר לו – לא צועק."

* להסיר מספר החוקים – על הכנסת החדשה להסיר מספר החוקים את המוטציה הנקראת "ממשלת חילופין". אין בה כל היגיון. כל עניין ראש הממשלה החליפי וכל הכרוך בו, הוכנסו בידי כחול לבן עם הקמת ממשלת האחדות, מתוך הבנה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, וכדי לסנדל אותו לעמוד במחויבות ולא לגנוב את הרוטציה. הם התייעצו עם טובי המומחים ועורכי הדין לגיבוש המבנה, שאמור היה להיות סגור הרמטית. והנה, ראינו שגם זה לא עזר. כל המומחים לא יכלו להיכנס לראשו של הנוכל שחתם על הסכם הונאה מתוך כוונה תחילה להפר אותו. וכך, גם הוכנס לספר החוקים המבנה המוזר והמביך הזה וגם הוא לא השיג את מטרתו.
בהקמת ממשלת השינוי, בוודאי שלא היה צורך במבנה הזה. כאן היה מדובר בהסכם בין שני אנשים ישרים והגונים, ואף אחד מהם לא התכוון לרמות את רעהו. אז בשביל מה נתקעו במבנה שהם תקפו בחריפות שנה קודם לכן? כאשר שמיר ופרס הקימו ממשלת אחדות רוטציונית, די היה בלחיצת יד. שמיר היה איש אמת. פרס... ממש לא. אבל גם לו היו גבולות.

* בעד החוק הנורווגי – כאשר ממשלת נתניהו-גנץ הנהיגה את החוק הנורווגי, זעקה האופוזיציה בראשות לפיד מרה, שמדובר בשחיתות ובבזבוז כספי ציבור. כשלפיד ובנט עלו לשלטון גם הם הנהיגו את החוק הנורווגי ואף הרחיבו אותו מעבר לממשלה הקודמת. ואילו האופוזיציה, שהיא עצמה הנהיגה חוק נורווגי, תקפה על כך את הממשלה בחריפות, ואף המציאה את הכינוי "נורווגי", שנועד לבייש, להעליב ולהשפיל את הח"כים שנכנסו באמצעות החוק.
עכשיו תקום ממשלה חדשה ולבטח תנהיג אף היא את החוק הנורווגי. והאופוזיציה תתקוף אותה על הבזבוז. והקואליציה תאשים את האופוזיציה בצביעות והאופוזיציה תאשים את הקואליציה בצביעות. ושני הצדדים יצדקו בהאשמה בצביעות.
הביקורת של האופוזיציות על החוק הנורווגי היא פופוליסטית. החוק הנורווגי נחוץ וחשוב. הוא מחזק את הפרדת הרשויות. הוא מחזק את הכנסת, שמן הראוי שיכהנו בה 120 ח"כים שתפקידם למלא את עבודתם הפרלמנטרית במשרה מלאה. הוא מחזק את הממשלה, ששריה יעבדו במשרה מלאה במשרדיהם ולא יידרשו לבלות ימים ולילות במליאת הכנסת בעשרות הצבעות מדי שבוע. כבר שנים רבות אני מציע לחוקק את החוק הנורווגי כחוק מחייב, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה, תפקע אוטומטית חברותו בכנסת, ויכנס תחתיו הבא בתור ברשימה. אם השר פוטר או התפטר, הוא חוזר אוטומטית לתפקיד ח"כ.
טענת בזבוז הכספים אינה רלוונטית, כיוון שהתועלת של החוק הנורווגי גדולה הרבה יותר מן העלות. בזבוז הכספים הוא במקום אחר – בממשלות המנופחות. אין שום צורך ביותר מ-18 שרים. אולי אפילו פחות. ויש לבטל את התפקיד המיותר של סגן שר. בראש משרד ממשלתי עומד נבחר ציבור ומתחתיו צריכים להיות רק עובדי ציבור. כאן המקום לחיסכון.

* כה כתב מאיר אריאל – המלך הערום רוכב שנית, בלחץ ההמון (מתוך שירו "קוצים א'").

* לא קטעה את קרטר – במאמר ביקורת של דניאל בן סימון על ספרו של גדעון אלון "מתחככים" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הופיע המשפט: "גאולה כהן... קטעה בגסות את נאומו החגיגי של הנשיא ג'ימי קרטר." זה לא נכון. באותה ישיבה חגיגית גאולה כהן קטעה את נאומו של בגין עד שהוצאה מן האולם, אך לא קראה קריאות ביניים בנאומו של הנשיא האורח.

* פרס ביאליק לזיוה שמיר – חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, זכתה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל. אין ראויה ממנה. זיוה שמיר היא חוקרת דגולה, חכמה, מקורית, רחבת אופקים ואין כמוה בכישרון לנתח טקסט, ולבטח לחשוף בו רבדים שגם היוצר עצמו אינו מודע להם.
זיוה שמיר היא החוקרת המובהקת של שירת ביאליק ואלתרמן, ולכן, אין מי שהולם אותו יותר פרס על שמו של המשורר הלאומי. אגב, היא לעולם לא תוציא תחת ידה שטות, כמו במאמר של פרופ' אריאל הירשפלד, שיצא נגד הגדרתו של ביאליק "המשורר הלאומי", שהגדיר אותה כהקטנתו של ביאליק. הוא כתב כך בשל סלידתו מן הלאומיות היהודית. זיוה שמיר, ברוך השם, חפה מהטרנד הזה. ברכות לזיוה שמיר. ועכשיו – פרס ישראל!

* הכנעני האחרון – הבלשן פרופ' עוזי אורנן, הלך לעולמו, בן 99. אורנן תרם את גופתו למדע. אורנן, אחיו הצעיר של המשורר יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, דבק בדרך אחיו, והיה המוהיקני האחרון של האידיאולוגיה, הכופרת בהיותנו בני העם היהודי וממירה את זהותנו לזהות ארצית, של כל יושבי ארץ ישראל וסביבותיה, שהינם בני עם אחד, שאין לו דבר וחצי דבר עם העם היהודי בגולה, עם היהדות ועם ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה של ה"עם העברי" היא ההיסטוריה של ארץ ישראל, על כל העמים והקבוצות האתניות שחלפו בה.
אורנן היה בין העותרים לבג"ץ שדרשו לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מיהודי לישראלי. בג"ץ דחה, כמובן, את העתירה, שכן אין עם כזה. להפתעתי, קיבלתי פעם בדואר מעטפה עבה מאורנן. כשפתחתי אותה, מצאתי את המסמכים שהוא הגיש בעתירתו. אחד מהם היה... מאמר שלי.
היה זה מאמר שכותרתו "יהודי חסר דת?" שבו התפלמסתי עם הסופר יורם קניוק שעתר לבג"ץ בדרישה להגדיר אותו "חסר דת". עיקרי הטענה שלי היתה שלעם היהודי יש דת, שהיא דת הייחוד שלו. לכן, כל יהודי, בין אם הוא דתי או חילוני, מאמין או כופר באמונה, הדת חשובה לו או חסרת ערך בעיניו – מעצם היותו יהודי, הוא אינו חסר דת. יש לו דת – הדת היהודית. השורה התחתונה היתה שאין אפשרות להפריד בין הלאום והדת, בעם היהודי.
בהפוך על הפוך, השתמש אורנן במאמרי כתנא דמסייע להוכחת צדקת דרישתו לא להיקרא יהודי. אמנם בניגוד אליו, שרואה ביהדות דת ולא לאום, אני רואה ביהדות בראש ובראשונה לאום, שמרכיב מהותי בתרבותו וזהותו היא הדת. אבל הוא השתמש במאמרי כדי להוכיח את הזיקה המהותית בין המושג יהודי לדת, ולכן הוא כחסר דת מסרב להיקרא יהודי. השקפת עולמו של אורנן זרה לי ורחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב. נקודה לזכותו – העברית שלו, בכתב ובע"פ, היא מהמשובחות שקראתי ושמעתי מעודי.

* ביד הלשון: צדקה תציל ממוות – הפתגם הזה לקוח מספר משלי, י', ב': "לֹא-יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת."
איך הצדקה תציל ממוות? על כך יש מדרש אגדה יפהפה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, קנו ע"ב. הנה המדרש בתרגום לעברית:

ר' עקיבא היתה לו בת.
אמרו לו הכלדיים: אותו היום שתיכנס לחופה, ישכנה נחש ותמות.
היה מצר על הדבר הרבה.
באותו היום נטלה בתו את המכבנה ונעצה אותה בכותל.
פגעה בעיניו של נחש וישבה בה.
בבוקר כשנטלה, נגרר ובא הנחש אחריה.
אמר לה אביה: מה עשית?
אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח,
והיו הכול טרודים בסעודה ואין שומע לו.
עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי ונתתיה לו,
אמר לה: מצוה עשית.
יצא ר' עקיבא ודרש: "צדקה תציל ממוות" – ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

בתרגום חופשי לעברית של ימינו. אסטרולוגים הזהירו את ר' עקיבא שבתו תמות ביום חתונתה. הדברים ציערו אותו מאוד, אך הוא נצר אותם בליבו ולא מנע מבתו להתחתן.
ביום חתונתה, לאחר החופה ולפני הכניסה להתייחדות עם בן זוגה, שלפה משערותיה את סיכת הראש שלה ותקעה אותו בקיר. בתוך הקיר היה נחש ארסי והסיכה נתקעה בעינו. בבוקר, כשהוציאה את הסיכה, ראתה את הנחש שנגרר איתה. ר' עקיבא הבין שנבואת האסטרולוגים היתה אמיתית, הם ידעו לתאר את הגורל הצפון לה, והבין שהיא שינתה את גורלה בזכות מעשה שעשתה. לשאלתו, סיפרה לו בתו שבמסיבת הכלולות, הגיע קבצן לפתח ביתם. כולם היו עסוקים בסעודה ולא הבחינו בו. היא לקחה את המנה שלה ונתנה לו. "מצווה עשית," אמר לה ר' עקיבא, וראה בסיפור את התממשות הפסוק ממשלי: "צדקה תציל ממוות."
אורי הייטנר