אליהו ירקוני היה בשעתו מורה של אבי בנימין ואימי דורה-דבורה בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה, וכאשר אני למדתי שם הוא היה סגן מנהל ומורה לטבע ואחראי על התחנה המטרולוגיה. יש בארכיון המשפחתי שלי תמונה שלו במדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, כאשר עזב את ההוראה לפרק זמן שבו היה מגוייס, ושלח את התמונה לתלמידיו, ובהם אבי.

ירקוני גם מילא תפקיד חשוב בהגנה על המושבה במאורעות 21', ומופיע בפרק המתאר את המערכה בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993). הנה קטע אחד מרבים מן הספר, המתאר כיצד בסופו של דבר עמדתו של ירקוני היתה המוצדקת ביותר בהכנות להגנת המושבה:

ירקוני לא מוותר, וחוזר בקפדנות: "עברו ימי הפאנאטזיה! גם לערבים יש כבר מושג על דרכי המלחמה. הפרשים שלנו יהיו מטרה לכדורים שלהם. הערבים יתחפרו בשטח ויפגעו בנו," והוא פונה לאבשלום גיסין: "בתור קצין צבא, אתה צריך להבין את הסכנה שבתוכנית של שפירא. לצאת על סוסים מול האש – זאת מלחמה של אופריטה. זה פיאסקו. זה מזמין אסון."

ירקוני צנום וממושקף, נראה מורה יותר מאשר חייל. דבריו שקטים אך תקיפים. הוא מלמד בבית-הספר פיק"א, וכוורן מומחה. בדבורים העוקצניות הוא נוהג לטפל בעדינות כה רבה, שאינו נזקק לכפפות בעת פתיחת הכוורת, אך בתלמידיו הוא נוהג בתקיפות. אין הוא איש פשרות, יחסיו עם בני-אדם נקבעים על-פי התרשמותו מהם, לשלילה או לחיוב, ומדעתו אינו זז.

אבשלום מחייך, עונה לירקוני בקור-רוח מוזר, אפילו מרגיז: "בחרתם בשפירא לראש ועד-ההגנה, הוא המפקד ועלינו להישמע לו."

והצעירים מטיחים: "מה ירקוני חושב לו? שנחכה להם במושבה? צריך לצאת ולעצור אותם לפני שהם מגיעים לפרדסים! רק כך נרתיע אותם!"

קשה לערער על סמכותו של אברהם שפירא. ביטחון המושבה תלוי בו עתה. רק עליו סומכים התושבים, בעיניים עצומות, שיוכל להצילם. מתנגדיו יוצאי הגדוד, ואבשלום, לא מעיזים למרוד בפקודתו, אולי הם חוששים להיראות בעיני חברם הקשיש כנזהרים-מדי וכפחדנים? תוכנית שפירא מתקבלת, ואולם הוועד מחליט כי ירקוני, שמתעקש כל-כך, יתמנה למפקד של קו העמדות. ירקוני עוד מנסה לשכנע את חבריו לקבל את דעתו, אך אין שומעים לעצתו.

כתלמידים אהבנו אותו מאוד ואת חדרו, חדר סגן המנהל בקומה הראשונה של הבניין שבפינת רוטשילד-פיק"א. החדר גם שימש לאיחסון כל החומרים והכלים של הוראת ה"טבע" שכללה ניסויים בכימיה והביאה פעם להתפוצצות מתקן הזכוכית בעת ניסוי בכיתה. חברי זאב קליין ואני "סחבנו" משם לא מעט חומרים לשם "ניסיונות" שערכנו במחסן שבחצר בית ברחוב פיק"א 7, לימים 10. לבר-מצווה שלי הביא לי מתנה ספר מגדיר לצמחי ארץ-ישראל עם הקדשה שדומני מזכירה שגם אבי ואימי היו תלמידיו.

אחת החוויות הגדולות שלנו היתה רדיית הדבש במכוורת של בית הספר שניצבה בצד המערבי של רחוב רוטשילד, קרוב לתחנת הרכבת של אז, שנבנתה למשלוח פרי ההדר מפרדסי המושבה. תיארתי אותו ברומאן "המושבה שלי" (2000):

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של דודיי ודודותיי, ושל אבי ואימי. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה.

הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטאורולוגית של בית-הספר. מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטאורולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים.

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

אהוד בן עזר