שיחה שקיימתי עם דמות מרכזית בתק"ם ב-1991, נחרתה משום מה בזיכרוני גם בחלוף למעלה משלושה עשורים. או לפחות משפט אחד באותה שיחה, שאמרתי לבן שיחי. השיחה נסובה סביב הרוח היונית שהולכת וקונה שבת במפלגת העבודה. "אם מפלגת העבודה תאמץ את האידיאולוגיה של רצ," הזהרתי, "היא תגיע לגודלה של רצ."
רצ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגת שולמית אלוני, מנתה אז 5 ח"כים בסיעתה בכנסת. שנה לאחר מכן, ב-1992, מפלגת העבודה בראשות רבין זכתה בניצחון גדול בבחירות. רצ התאחדה עם מפ"ם ושינוי במסגרת מרצ וקיבלה 12 מנדטים. בוחריה נתנו לה מנדט "להמריץ את רבין," כפי שהיא הבטיחה בבחירות. הבטיחה – וקיימה בגדול. לכאורה, תחזיתי התנפצה לרסיסים בחלוף שנה. אולם עכשיו, כאשר מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה גרדה בקושי את אחוז החסימה והיא קטנה יותר מסיעת רצ כשאמרתי את הדברים, אני רוצה לחזור אליהם ולנתח את מפלתו של השמאל הישראלי, שבקושי נשאר ממנו שריד ופליט.
מי שחשבון הנפש שלו מתמקד בשאלות טקטיות כמו האם מרב מיכאלי אשמה בכך שלא התאחדה עם מרצ או יאיר לפיד ש"שתה" את קולות מצביעי השמאל – נמצא בדיוטא אחרת מהרובד שאליו אני מבקש להעמיק במאמר זה, כי אני מבקש לבחון תהליכי עומק שראשיתם בשנות השבעים של המאה הקודמת. אציב כבר כאן את השורה התחתונה: אסונו של השמאל הישראלי, הוא ניצחונו האידיאולוגי הגדול של השמאל היוני בשנות ה-90.
שלום עכשיו, שקמה ב-1978, ידעה לרכז המונים רבים בהפגנותיה ובפעולותיה. כיכר מלכי ישראל גאתה מרבבות ומאות אלפי מפגינים. האידיאולוגיה היונית הקיצונית, שתחת שלטון המערך וממשלות אשכול, גולדה ורבין היתה שולית שבשולית וחסרת השפעה, היתה להבטחה נוצצת שהפיחה תקווה אדירה, בעיקר בקרב צעירים. תקוות השלום והקידמה וכל הטוב והנפלא שיבוא עלינו אם "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב כן," קסמה להמונים. הכיכרות המלאים השפיעו השפעה דרמטית הן על דעת הקהל והן על המערכת הפוליטית.
כל עוד היתה זו תאוריה בלבד, היא הלהיבה בחזות היפה של העתיד שיזרח ברגע שנאמץ אותה. האסון של השמאל הישראלי, היה שהתאוריה הזו נוסתה במציאות והתנפצה אל סלעיה. היא התבררה כפנטזיה, כמקסם שווא, שכל קשר בינו לבין המציאות אפילו לא מקרי. ומה שחמור יותר, הוא העובדה שהשמאל הישראלי מעולם לא בחן את הדרך הזאת ולא אזר אומץ להודות בטעותו ולחשב מסלול מחדש. להיפך, הוא התחפר בה והתחפר בה ונאחז בתירוצים שכביכול הסבירו את כישלון הדרך.
הנה, שלושה אבני דרך במדרון.
הראשון היה הסכם אוסלו. מפלגת העבודה, ובוודאי יצחק רבין, התנגדו בתוקף להכרה באש"ף, למו"מ עם אש"ף. כשרבין הבחין בין "אש"ף שטחים" ל"אש"ף תפוצות", הוא לא התכוון רק לעובדה שערפאת הוא ארכי-טרוריסט ורב מרצחים, אלא גם לכך שעם תושבי יו"ש אפשר להגיע לפתרון פרגמטי בעבורם, שאינו סותר את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, בעוד אש"ף של ערפאת מגלם את דרישת "זכות" ה"שיבה" והאמנה הפלשתינאית שתכליתה הקמת מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל. עצם ההכרה באש"ף והבאת ערפאת וצבאו אל תוככי א"י המערבית, היא אבן הדרך הראשונה במדרון. אולם לזכותו של רבין ייאמר, שעד נשמת אפו האחרונה הוא דבק בקווים האדומים ברוח תכנית אלון, כפי שהציגם בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיוק שלושים יום לפני הרצח: ירושלים השלמה והמאוחדת וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המונח" כלומר כולל מדבר יהודה והמעלות המזרחיים של השומרון, גושי היישובים בידינו (בלי ההמצאה ההזויה של "חילופי שטחים" כ"פיצוי") ו"פחות ממדינה" לפלשתינאים. דבקות בדרך הזאת, הייתה עשויה, אולי, לעצור את ההידרדרות. להוותנו, הדרך הזאת נגדעה עם רצח רבין.
אהוד ברק, התקווה הגדולה של השמאל הישראלי, היורש האולטימטיבי של רבין, התנתק לחלוטין ממורשת רבין על הקווים האדומים שלה, הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". לא זו בלבד שהוא אימץ את הדרך של שלום עכשיו ומרצ – הוא אפילו עקף אותם והציע בשם מדינת ישראל את מה שהם לא העזו לומר בגלוי. הצעתו לערפאת נדחה על הסף, בדם ואש ותמרון עשן ובגל הטרור החמור והעקוב מדם ביותר בתולדות הסכסוך. זו אבן הדרך השנייה בהידרדרות. לימים, היא שבה ונוסתה בידי אולמרט, ושוב נדחתה באותה נחרצות.
מה הוביל את ברק להציע את הצעתו מרחיקת הלכת לערפאת? הלקח שלו מהתגברות הטרור בעקבות הסכמי אוסלו, היה שאין תוחלת להסדרי ביניים. אי אפשר לקפוץ מעל תהום בשלבים, ולכן – הבה נקפוץ היישר אל הסדר הקבע ובו נציע לפלשתינאים את הצעת החלומות האולטימטיבית של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב."
אבן הדרך השלישית היתה דווקא תחת ממשלת הליכוד בהנהגת שרון, אך באימוץ הקו היוני המוחלט – נסיגה כוללת עד המ"מ האחרון, עד קווי 4.6.67 תוך עקירה מוחלטת של כל שריד לנוכחות ישראלית; עקירה מוחלטת של ההתיישבות עד הישראלי האחרון, החי או המת. כן, אפילו בתי הקברות נעקרו. ועקירה חד צדדית של יישובים בצפון השומרון, כדי להבהיר שהניסיון ברצועת עזה עשוי להוות המנה הראשונה, והמנה העיקרית תהיה ביו"ש. שרון למד את הלקח מכישלונו של ברק. הוא הבין שאין לנו פרטנר שמסוגל לחתום על הסכם שלום המסיים את הסכסוך ומשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזה"ת, ולכן נבצע את החזון הזה באורח חד צדדי. כך ייווצר השלום דה-פקטו בלי להכריח את הצד השני לחתום על הסכם שאינו מסוגל לחתום עליו עדין, ותיווצר מציאות של שלום שילך ויתחמם בהדרגה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.
שלוש אבני הדרך הללו הן תוצאת ניצחונו האידיאולוגי האדיר של השמאל היוני בישראל, שאת דרכו אימצה תנועת העבודה, אימצה ישראל הרשמית ואימצו במידה חלקית גם ממשלות הליכוד. הבה נחזור אל אותן אבני דרך באמצעות דמיון מודרך, וננסה לבחון את ההיסטוריה בדרך הלא-אהובה על היסטוריונים, של "מה היה קורה אילו?"
מה היה קורה אילו לא רק ישראל היתה מכבדת ומיישמת את חלקה בהסכמי אוסלו, אלא גם הפלשתינאים? כל שנדרש מהם הסתכם בדבר אחד – להפסיק את המאבק המזוין והטרור. אילו עמדו בכך, יש למישהו ספק שמהר מאוד היינו מגיעים להסדר קבע איתם, שהיה מביא שלום אמת במזרח התיכון?
מה היה קורה אילו ידו המושטת של ברק הייתה מוצאת יד אחות מצדו של ערפאת, או מאוחר יותר ידו המושטת של אולמרט הייתה נענית בידו המושטת של אבו מאזן?
מה היה קורה אילו בעקבות ההתנתקות, אכן עזה היתה הופכת ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהתפייט פרס? הרי כל העולם עמד בתור להשקיע הון עתק ברצועת עזה, ובראש התור עמדה ישראל. הרי ברור שאילו ההתנתקות מרצועת עזה היתה מצליחה, היא היתה מיושמת בתמיכת רוב הציבור הישראלי גם ביהודה ושומרון.
אך בכל אחת מאבני הדרך, הפנטזיה של השמאל היוני התנפצה אל סלע המציאות המרה; שבמאבק על ארץ ישראל, האויב הפלשתינאי אינו חפץ בשלום ואינו מוכן עדין להשלים עם קיומה של ישראל. האסון של השמאל הישראלי, הוא בחירתו לאמץ את האידיאולוגיה של השמאל היוני, והעובדה שישראל פעלה על פי אותה אידיאולוגיה.
כל עוד האידיאולוגיה הזאת היתה תאוריה, הפנטזיה הלהיבה המונים. ברגע שהיא אומצה, נוסתה וכשלה, והוכח שאינה יותר מפנטזיה, והכישלון עלה לנו בנחלי ונהרות דם, היא הפכה לאוסף קלישאות ריקות ומנותקות מהמציאות. 29 שנים אחרי הסכמי אוסלו, 22 שנים אחרי הצעת ברק בקמפ-דיוויד ו-17 שנים אחרי ההתנתקות, השמאל הישראלי לא בחן את דרכו אלא התחפר בה. ההתחפרות הזאת הפכה אותו לבלתי רלוונטי.
אילו הכשל של השמאל הישראלי היה מסתכם בהתחפרות הזאת, ניחא. מה שגרוע יותר, הוא שבעקבות כישלון הדרך המדינית של השמאל היוני – לא זו בלבד שהשמאל הישראלי לא התפכח, לא הודה בטעותו, לא ניסה לבנות מחדש דרך חלופית, הוא החל להפנים ולאמץ בהדרגה הלכי רוח של השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני ואף האנטי-ציוני; לא רק בתחום המדיני אלא במהות הזהותית של ישראל והפניית עורף לערכים הבסיסיים שלה.
אמחיש את טענתי זו בשתי דוגמאות: המאבק בחוק הלאום והטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית שבראשו עמד ישראל הראל. בניסיון לאחות את הקרע העמוק בציבור הישראלי לאחר אוסלו וביתר שאת לאחר ההתנתקות, נועד חוק הלאום לייצב קונצנזוס לאומי רחב, המדגיש את המאחד ומערפל את המפריד. חוק הלאום לא עסק בגבולות המדינה. נקודת המוצא שלו היתה שבנושא הזה המחלוקת עמוקה ובטווח הנראה לעין אינה ניתנת לאיחוי. לכן, הבה ונסכים, שגם אם אנו חלוקים באשר לגבולות הארץ, אנו מסכימים על מהותה וזהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שהוא. נוכיח לעצמנו שהמשותף רב מהמפריד. שמעל ומעבר לכל מחלוקת, כולנו מאמינים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכולנו מחויבים, איש איש בדרכו, לרעיון הזה. על מנת להבליט את המשותף, פנה המכון דווקא לראש האופוזיציה ציפי לבני, להיות זו שמעלה את החוק הזה, שלבטח יזכה לרוב מוחלט, מקיר אל קיר, וישוב ויאחה את השברים של החברה המפולגת שלנו. ואכן, ציפי לבני לקחה על עצמה את המשימה בהתלהבות ועמדה להוביל את החוק. ולפתע, אולי לאחר שבכמה בירורים היא הבינה שמדינה יהודית כבר אינה בון-טון בקרב המיליה של השמאל הישראלי, היא בעטה בחוק והפכה למנהיגת המתנגדים לו.
כאשר החוק הוצע בידי חבר מפלגתה אבי דיכטר, רבים מחברי סיעת העבודה בכנסת, ובהם בנימין בן-אליעזר, נחמן שי ואחרים, חתמו עליו והיו בין מגישיו. אולם סחף דרמטי הפך את כל השמאל ואפילו המרכז הישראלי למתנגדים חריפים לחוק. החוק, האומר את הא"ב של הציונות ושל מדינת ישראל, הפך לפתע לאיזו קטסטרופה נוראה שחובה להפיל אותו. מילא, ההתנגדות לחוק. חמור יותר היה הלהט הקדוש בהתנגדות לו, והצגתו כחוק גזעני, בלי להבין שמשמעות הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות. כיוון שלא היה בחוק דבר וחצי דבר שיצדיק את ההתנגדות לו, תוכנו עוות ובמקום לדון בחוק כפי שהוא, הוצב דחליל שמציג את החוק באופן שאין כל דמיון בינו לבין החוק. לא בכדי, בג"ץ שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד החוק, הפריך מכל וכל את כל הטענות נגדו. ההתנגדות לחוק כבר לא היתה מחלוקת האם גבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן או הקו הירוק והאם יש להקים שתי מדינות, יהודית ופלשתינאית, זו לצד זו. לפתע הייתה זו מחלוקת על עצם המדינה היהודית.
כך גם הטקס ביום הזיכרון. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הצמוד ליום העצמאות, היה הקונצנזוס הבסיסי ביותר. כן, אנו חלוקים על הגבולות, על הדרך לשלום, על ההתנחלות, על הסיפוח, על סוגיות הביטחון, אבל אנו מאוחדים בחגיגת עצמאותנו ובאבל על חללי המלחמה על עצמאותנו. בימים האלה אנו מניחים בצד את המפריד, ומביאים לבידי ביטוי את הסולידריות הלאומית המאחדת בינינו והיא חזקה יותר מכל המחלוקות. יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כדי שבשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו נזכור את המחיר הכבד שנדרשנו לשלם כדי להשיגה ושאנו נדרשים לשלם כדי לקיימה, ובשעה שאנו מתייחדים עם זכר יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי להבטיח עצמאות לעם היהודי במולדתו. יומיים בשנה, עם שלם מאוחד סביב הליבה המשותפת לנו.
ופתאום, דווקא ביום הזיכרון, מומרת הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, זרה; עם חללי האויב, עם חללי המלחמה נגד קיומה של מדינת יהודים ועם מי שנהרגו במלחמות להשמדתה ובטרור כדי למרר את חיינו. כולנו "קורבנות השנאה". והטקס, שתחילה היה ביטוי של השמאל הרדיקלי שבשולי השוליים, הפך לפתע לפרה קדושה שאפילו אסור לבקר אותה.
מלחמת הקודש בחוק הלאום והטקס המשותף ביום הזיכרון הם דוגמאות, סמלים לאותה הידרדרות בעולמו של השמאל הישראלי. במקום להפיק לקח מכישלון דרכו – לא זו בלבד שהוא התחפר בשגיאותיו ההיסטורית, הוא גם החל להפנות עורף לקדוש וליקר ביותר לנו. ובכך הוא הידרדר עד כדי כמעט היעלמותו בבחירות האחרונות.
תוצאות הבחירות – מזעזעות. ההצלחה הגדולה של המוטציה הכהניסטית – הפשיסטית והגזענית, והתרקמותה של קואליציה שיעדה המרכזי הוא מתקפה ברוטלית על מדינת החוק, מעוררת פלצות.
אך ראוי לבחון מה חלקן של התופעות שהזכרתי במאמר הזה והוואקום שהן יצרו בציבוריות הישראלית, להקצנה הזאת, שהיא ריאקציה של המציאות שתיארתי.
מצער מאוד שהמהפך הזה, אם לא המהפכה, קרה דווקא אחרי שנה וחצי שהיו עשויות להיות ראשיתו של התיקון. כאשר מפלגת העבודה ומרצ קיבלו על עצמן לשבת בממשלתו של בנט, שיישמה את מדיניותו של בנט בתחומי הביטחון וההתיישבות, עשוי היה הדבר לסמל את ראשיתה של ההתפכחות והעלייה על דרך אחרת. ההצבעה של שרי מרצ בממשלה, שבה אין משמעת קואליציונית, בעד התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, עשויה היתה להיות נקודת המפנה.
אך קשה מאוד בשנה אחת להביא למפנה בדרך קלוקלת של שלושה וארבעה עשורים. תרבות השקר שביטויה בקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים והרעש הנורא שהם יצרו, סימאו את עיני הציבור לראות את המפנה ההיסטורי שחוללה הממשלה. הממשלה הניצית ביותר מבחינה ביטחונית והתיישבותית בעשורים האחרונים, בגיבוי של מי שהובילו את הקו היוני, הוצגה כממשלת האחים המוסלמים תומכי הטרור שנשלטת בידי מועצת השורא, והציבור קנה את השקר. גם מפלגות השמאל שהיו בממשלה, קיבלו פיק ברכיים. ניצן הורביץ הפרגמטי שהוביל את הקו החדש של מרצ נדחק החוצה, וזהבה גלאון, הסמל של ההקצנה השמאלית, חזרה לעמוד בראשה כשלצידה מוסי רז הרדיקלי, שהמרחק בינו לחד"ש אפסי. וגם מפלגת העבודה שבה להתחפר בקו הכושל שלה.
ואחרי הבחירות... במקום להפיק לקחים ולהתחיל לבנות דרך חדשה; במקום עוז לתמורה אחרי הפורענות, התגובה היא פופולריות במנועי החיפוש אחרי המילים רילוקיישן ודרכון זר...

2. צרור הערות 9.11.22
* לחזור לציונות המקורית – השמאל הציוני, הימין הציוני והציונות הדתית – כל אחד מהם סטה סטייה גסה מן הדרך הציונית ההיסטורית. השמאל הישראלי רחוק עד מאוד מערכי תנועת העבודה. רק להמחשה – שיח הזכויות הרדיקלי מצד מי שרואים עצמם ממשיכיה של תנועה, שדגלה בשיח של הגשמה, חובות ואחריות. הימין הביביסטי רחוק עד מאוד מערכי תנועת ז'בוטינסקי. הכהניזם רחוק מרחק רב מהציונות הדתית. ואיני מתכוון רק למפד"ל היונית של מ.ח. שפירא אלא גם לציונות הדתית של חנן פורת, המנהיג של תנועת ההתנחלות. מול ההידרדרות התלת ראשית הזאת, ראוי להפשיל שרוולים כדי לבנות מחדש קונצנזוס ציוני על ברכי הציונות המקורית.

* מבוגרים אחראים – האתגר – למצוא בליכוד ארבעה ח"כים אחראיים, הגונים ואמיצים, שיצביעו נגד חוקי מגה-שחיתות. זו נראית משימה בלתי אפשרית, אבל חובה לנסות.

* ביטול הרשות השופטת – מן הראוי לחוקק את חוק יסוד החקיקה. כלומר, מן הראוי היה לחוקק את החוק הזה מזמן. בכל פעם שאני כותב על כך, אני מתבאס מהצורך למחזר את דבריי, כל כך הרבה שנים.
חוק יסוד החקיקה צריך לעגן בחוקה את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. החוק צריך להיבנות מתוך הידברות בין ראשי שלוש הרשויות, לצד אנשי אקדמיה ונציגי ציבור.
חוק היסוד צריך לעגן את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ואת היכולת של הכנסת להתגבר על פסיקה שביטלה חוק.
עמדתי היא שבית המשפט העליון רשאי לבטל חוק רק כאשר ברור בעליל שהוא פוגע בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. ביטול חוק ייעשה רק ברוב של 2/3 לפחות מבין שופטי בג"ץ, בהרכב של לפחות 11 שופטים. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב מיוחד. בעבר הצעתי שזה יהיה ברוב של 2/3, כלומר 80 ח"כים, אך לנוכח התגובות הרבות שקיבלתי, אני מקבל שהרף הזה גבוה מדי, אך בוודאי שאין לאפשר זאת ברוב של פחות מ-70 ח"כים.
חוק התגברות ברוב של 61 ח"כים, נותן לרוב האוטומטי של הקואליציה אפשרות להתגבר על כל פסיקה של בג"ץ. והחמור מכל, הוא שעל פי ההצעות, כפי שהן מוצגות בפי אנשי קואליציה, לא מדובר רק בהתגברות על פסילת חוקים, אלא על כל פסיקה של בג"ץ. משמעות הדבר היא למעשה ביטול בג"ץ, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, ביטול הרשות השופטת. אם כל פסיקה של בג"ץ, הנותנת סעד לאזרח, לקבוצה, למיעוט, יכולה להתבטל על ידי הרוב האוטומטי של הקואליציה, משמעות הדבר שלטון סמכותני ללא מיצרים. זו לא דמוקרטיה. זו אוכלוקרטיה, כלומר שלטון ההמון. זה צמצום הדמוקרטיה ל"רצון הרוב" בלבד. אם הרוב בחר בממשלה מסוימת, זכותה לעשות ככל העולה על רוחה, כי כל מה שהיא עושה הוא רצון הרוב. זו רודנות של הרוב, ורודנות של הרוב אינה דמוקרטיה. היא דומה יותר ללינץ' – בלינץ', רוב גדול של האנשים עושה ככל העולה על רוחו לאדם אחד.
מה שחמור לא פחות, הוא שהמוטיבציה לחוק ההתגברות הרדיקלי, היא לאפשר חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אך ללא הגבלת הקדנציות הנהוגה בצרפת), ביטול עבירות מרמה והפרת אמונים וכד'.
יכול להיות שכל הדיבורים האלה הם דברי רהב של פוליטיקאים שיכורי כוח אחרי הבחירות. אני מקווה מאוד שנתניהו התכוון ברצינות לדבריו לפני הבחירות על רפורמות שיעשו באחריות ובזהירות. בנאומו כראש הממשלה בטקס כניסתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, התחייב נתניהו להקים לאלתר פורום משותף לשלוש הרשויות שיעגן את מערכת היחסים ביניהן. הוא לא עמד במילתו. אבל אף פעם לא מאוחר. אם הוא התכוון ברצינות לדבריו המפויסים בנאום הניצחון שלו – הסוגייה המשפטית היא המבחן לכך.

* תחתית החבית – עם הח"כית החדשה מטעם הליכוד, עוכרת הדין האנרכיסטית גוטליב, שמסיתה להפר את פסיקות בג"ץ, אנחנו עוד עלולים להתגעגע לאמסלם. האם היא תחתית החבית, או שיש עוד מקום להידרדרות?

* אחדות בלי הכהניסטים – בימים האחרונים אני שומע אמירות על פיהן מי שאשמים בחיבור בין נתניהו לכהניסטים הם אלה ש"החרימו" אותו, ולא הותירו לו ברירה אלא ללכת עם בן גביר. יש בהם הקוראים ליש עתיד והמחנה הממלכתי להצטרף לממשלה ולאזן בה את הכהניסטים, כדי שהממשלה לא תהיה תלויה בהם. אהוד בן עזר שותף לאמירה הזאת. אנסה לנתח את האמירה הזאת ואביע את דעתי בנדון.
אני שמח על האמירות הללו, אף שאיני מסכים איתן. אני מעדיף אותן על אלה שתומכים עקרונית בחיבור לכהניסטים ועל אלה שמרמים את עצמם ואומרים שהכהניסט אינו כהניסט. אני שמח, כי מי שמתביישים בחיבור לכהניסטים ומבינים עד כמה הדבר חמור, יוצרים מכנה משותף להידברות.
המסר הזה מבוסס על ההנחה של שלטון בכל מחיר. נתניהו חייב להיות ראש הממשלה, וכל מחיר מצדיק זאת – פעם ברית עם רע"ם ופעם ברית עם בן גביר. לגבי הברית עם רע"ם – אני תקפתי אותה והתנגדתי לה גם כשהיה מדובר בנתניהו וגם בממשלת השינוי, אך בדיעבד נוכחתי בטעותי ואני מודה בה. אילו הליכוד העמיד אדם אחר בראשו, לא היתה כל מניעה להקמת ממשלה איתו.
הדיבור על "חרם", כאילו מדובר בילדים בגן שהחליטו להחרים ילד אחר, הוא בריחה מהדיון הענייני. סתם "מחרימים" את נתניהו? אין קשר לשחיתות, לתרבות השקר, להפצת הקונספירציות על "תפירת תיקים", למלחמה להרס שלטון החוק ומערכת המשפט? הכול אישי? קל לא להתמודד עם הביקורת ולהגדיר אותה "חרם". אבל זה לא רציני.
על אף דעתי השלילית על כשירותו של נתניהו להנהיג את המדינה, בשל אותם ליקויים שציינתי, מיד כשנודעו תוצאות המדגמים בסיבוב השני, קראתי להקים איתו ממשלת אחדות. היתה לי על כך מחלוקת חריפה עם בוגי יעלון וחבריי אז בתל"ם. קראתי לאמץ את מתווה ריבלין: מתווה הנבצרות. לאחר הסיבוב השלישי, הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה בכל מאודה להקמת ממשלת אחדות לאומית, והיתה לה השפעה על הכרעתו המנהיגותית של גנץ לשלם את המחיר האישי והפוליטי ולהצטרף לממשלה.
אבל אנו זוכרים היטב מה קרה. אנו זוכרים שנתניהו לא ניהל מו"מ בידיים נקיות, אלא חתם על הסכם הונאה שהצליח להבליע בתוכו את זרע הפורענות להפרתו. נתניהו עקץ את שותפיו, גנב את הרוטציה ועשה זאת באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב. איך אפשר לצפות לשוב ולקנות מהאיש הזה מכונית משומשת? איך אפשר לצפות מגנץ שיחזור לעשות עסקים עם מי שעקץ אותו?
ואף על פי כן, לפני הבחירות קראתי להקמת ממשלת אחדות. הערכתי ששוב לא תהיה הכרעה, ושבמקום לחזור לסיבוב שישי יש להקים ממשלת אחדות לאומית. אמנם איני רוצה ממשלה עם נתניהו, אך היא הרע במיעוטו, מול ממשלה עם הכהניסטים, או עם מפלגות אנטי ישראליות או סיבוב שישי. יתר על כן, כתבתי שגם אם תהיה הפתעה רבתי ויהיה רוב ללפיד, עדיפה ממשלת אחדות. לא אמרתי כך לגבי מצב של 61 לנתניהו, כי היה לי ברור שבמקרה כזה נתניהו יקים ממשלת "ימין מלא מלא" עם הכהניסטים והחרדים. גוש ביבי בן גביר הלך יחד, רוב המצביעים שלו רוצים שזו תהיה הממשלה ונתניהו עצמו יודע שרק בממשלה כזו יוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק.
ואם נתניהו יפתיע ויפנה ליש עתיד ולמחנה הממלכתי ויציע להם ממשלת אחדות?
אם מדובר בהצטרפות לממשלה עם הכהניסטים, אני מתנגד. הצטרפות כזו תיתן את הלגיטימציה הסופית, המוחלטת לכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי.
אם מדובר בהצטרפות לממשלה ללא הכהניסטים, אני בהחלט בעד, בתנאי שלא יחוקקו חוקי מגה-שחיתות.
הסיכוי לכך הוא אפסי, אולם ייתכן שלאחר תקופה של שותפות עם הכהניסטים, השותפות הזאת תתפוצץ. במקרה כזה, אקרא בכל ליבי להצטרפות לממשלה במקומם.

* כבוד השר עמיר – תחושתי ביום השנה לרצח רבין, היא כאילו יגאל עמיר עומד להתמנות לשר לביטחון פנים.

* פשע נגד מדינת ישראל – מי שעומד להיות שר בכיר בישראל, מפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמתועבת על רצח רבין.
לבצלאל האיום יש חשבון אישי עם שב"כ, שסיכל פיגוע שהוא תכנן, והוא מנצל את ההזדמנות כדי להסית נגדו, באמצעות הפצת הקונספירציה הנתעבת.
בצלאל האיום הוא בן עוולה. איש נקלה. האיש לא ראוי להיות שר בישראל. אני מצפה מנתניהו, שיודע היטב את האמת, שמכיר מקרוב את השב"כ, שהיה תחת אחריותו האישית למעלה מ-15 שנים, להפסיק לשתוק ולהוקיע את דברי הבלע של בצלאל האיום. שתיקתו הפחדנית היא עדות לכך שאינו מנהיג.

* ממשלה שכזו – הפרחח שחודש לפני הרצח נפנף בפני העיתונאים בסמל שחבריו והוא תלשו ממכונית ראש הממשלה, הבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו" וכעבור חודש הם קיימו, להוותנו, את האיום, והפרחח שבזכות השתיקה והרצון של שב"כ לא לחשוף מקורות הצליח לחמוק מאימת הדין בחשדות כבדים לטרור – ועכשיו הוא משתמש בחסינותו כדי להפיץ את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמסוכנת – עומדים להיות שרים בכירים בממשלת ישראל.
ולתפארת מדינת ישראל.

* צדיק אחד בסדום – אני שמח שח"כ אבי דיכטר גינה את דברי סמוטריץ'. אבל הוא קול בודד בליכוד. החמורה מכל היא שתיקתו הפחדנית של נתניהו.

* צל"ש מפתיע – באופן מפתיע אני רוצה לשבח דווקא ח"כ מעוצמה כהניסטית. דווקא ח"כ צביקה פוגל, עשה את מה שאף ליכודניק, זולת אבי דיכטר, לא עשה. דווקא הוא יצא נגד דברי הבלע של סמוטריץ'. עובדה זו בהחלט ראויה לציון.

* התקנון – על פי תקנון דף הפייסבוק שלי, כל ביטוי של הכחשת השואה או של תאוריות הקונספירציה על רצח רבין נמחק מיד. בימים האחרונים נאלצתי למחוק הרבה מאוד תגובות של אנשים שעברו לפחות על אחד משני האיסורים.

* נגד כפיה חילונית – ח"כ סמוטריץ' יוזם את ביטול משחקי הכדורגל בשבת, ועורר סערה. אני אמביוולנטי בסוגיה.
תפיסתי היהודית על אודות השבת במרחב הציבורי, היא התנגדות למסחר ועסקים, אך תמיכה בשבת של תרבות. כלומר – אתרי נופש, מוזיאונים, בתי קולנוע, תיאטראות, מופעים וכו' צריכים להיות פתוחים בשבת, ופתיחתם היא חלק מעונג השבת בחברה הישראלית.
הכדורגל הוא פעילות תרבותית כזו. וכאן יש ערך מוסף – המסורת שמשחקי הכדורגל הם בשבת עוד לפני קום המדינה. כחובב כדורגל בילדותי ונעוריי, הליכה למשחקים וההאזנה ל"שירים ושערים" היו באמת מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, ואיני רואה כל דמיון בינם לבין קניונים, למשל.
מצד שני, עומד העיקרון הליברלי, של התנגדות לכפייה, דתית או חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת, מונעת מציבור עצום של שחקנים ואוהדים דתיים ושומרי שבת ליטול בהם חלק ואולי גורמת לחלקם לנהוג בניגוד למצפונם. זאת כפייה חילונית. מי שאינו רואה קולנוע בשבת, יכול לצפות בסרט ביום ראשון, וכנ"ל בהצגה או הופעה. לא כן במשחק הכדורגל, שהוא חד פעמי. לכן, מבחינה עקרונית יש הרבה צדק בדבריו של סמוטריץ'. אך גם לכך יש צד שני – החיילים הקרביים, שאינם יכולים לצפות בכדורגל באמצע שבוע. הם יכולים לצפות במוצ"ש, אבל אין תנאים בכל הארץ למשחקים בשעות החשיכה.
עקרונית, יש הרבה צדק בבקשתו של סמוטריץ', אך היא אינה מעשית. לא מדובר רק במשחקי ליגת העל, אלא בכל הליגות כולל ליגות הילדים והנוער. איך הם ישחקו בימי לימודים? הרי אין תשתית לקיום משחקים בערבים.
אני חושב שכיום נמצאה פשרה סבירה: רוב משחקי ליגת העל והליגה הלאומית אינם מתקיימים בשבת, אלא במוצ"ש, ביום שישי ואפילו באמצע השבוע. בליגות האחרות משחקים בשבת. לגבי קבוצות ילדים, יש הגדרה של "קבוצת צו פיוס" – כל קבוצה שמגדירה כך את עצמה, משחקת ביום חול.
סמוטריץ' הגדיר את קיום משחקי הכדורגל בשבת – "זה לא יהודי". האם דעותיו הגזעניות הן כן יהודיות? האם הדרת תומכי בנט מבתי הכנסת היא כן יהודית? האם הפצת עלילת דם ותאוריות קונספירציה מעל דוכן הכנסת היא יהודית?

* ולא להתראות – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת שהרצח זעזע אותו יותר מהפיגועים נגד ישראלים, כיוון שלזעזוע על עצם הטבח, נוסף הזעזוע על כך שיהודי ביצע אותו.
אבל בתודעה הציבורית זכור שחנן פורת אמר "בתגובה לטבח" – "פורים שמח!" כשהוא נפטר, זה מה שזכרו לו.
נכון, הוא אמר "פורים שמח". כי יהודי מאחל בפורים "פורים שמח" כפי שהוא מאחל בראש השנה "שנה טובה" ובשבת – "שבת שלום". הוא לא קובע שפורים שמח, אלא הוא מאחל פורים שמח. הוא היה אומר אותו דבר אם התרחש באותו יום אסון כבד במשפחה שלו. כמובן, שהוא לא העלה על דעתו להביע שמחה על הטבח הנורא, שכה זעזע אותו.
אדם אחד אשם בעיוות הנורא של דברי חנן פורת – רינה מצליח. היא סיקרה את ישיבת החירום של מועצת יש"ע אחרי הטבח והיא צילמה את חנן בכניסתו לישיבה מאחל "פורים שמח" לאנשים שפגש. היא זאת שהציגה את מצג השווא של הבעת השמחה כביכול על הטבח. ואם היתה זו תחילה אי הבנה של קוד תרבותי שאינו מוכר לה, הרי מיד לאחר מכן היא יכלה להסביר, לחזור בה ולהתנצל.
במאמר שפרסמתי אחרי פטירתו של חנן, כתבתי שאני מצפה מרינה מצליח לעלות לקברו, לכרוע ברך ולהתנצל.
עד היום היא לא עשתה כן. מבחינתי, מאז אותו אירוע, לפני 28 שנים, רינה מצליח היא ההתגלמות של תקשורת רעה, תרתי משמע; רעה מהבחינה המקצועית, כלומר גרועה, ובעיקר רעה מבחינת רוע.
אין לי שום צער על החלטתה לפרוש משידור. להיפך. לא אתגעגע. שלום – ולא להתראות.

* מכחישי שואה ארורים – ביום השנה לליל הבדולח, מארח מכון גתה אירוע של קרן רוזה לוקסמבורג, שמטרתו להשוות בין השואה לבין "הנכבה-שמכבה". זהו אירוע תעמולה אנטישמי של הכחשת שואה מן הזן הנחות ביותר.
על פי חוק איסור הכחשת שואה תשמ"ו 1986 דינה של הכחשת שואה הוא חמש שנות מאסר. בוודאי שאפשר וחייבים לאסור את קיומו של האירוע.

* דן זיו – מתוך אתר "בעוז רוחם": "ב'מבצע קדש', ביום ה-1 בנובמבר ,1956 התנדב סג"ם דן זיו לצאת לחילוץ פצועים. הוא נסע בזחל"ם תחת אש מק"בים, מקלעים, בזוקות וררנ"טים, מטווח 50 מטר. לאור היום ביצע את משימתו בשלמות, והמשיך להוביל את יחידתו במשימות חילוץ פצועים". על מעשה זה, זכה קצין הצנחנים דן זיו בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. סא"ל דן זיו, בן קיבוץ איילת השחר, היה ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים היה המג"ד של הגדוד הראשון שחצה את התעלה. הוא גם שירת במוסד.
דן זיו הלך ביום שני לעולמו.
יהי זכרו ברוך!

* לא רוצה להיות מיליונר – חברים ובני משפחה מאיצים בי מפעם בפעם לגשת לתוכנית "המרדף" או תוכניות טריוויה אחרות. אני רגיל לכך עוד מימי "מקבילית המוחות" הזכורה לטוב, משנות ה-90. תמיד סירבתי לכך ואני ממשיך לסרב. כששאלו אותי מדוע איני הולך ל"מי רוצה להיות מיליונר", השבתי שאיני רוצה להיות מיליונר.
אבל מה באמת הסיבה? אין לי תשובה ברורה. אולי החשש מפאדיחה, מפאשלה, מבלק-אאוט שבו לא אדע להשיב על שאלות שאני יודע, מול כל ציבור הצופים?
ואולי זה קשור לסיפור הבא. לפני ארבעים שנה, ב-1982, שירתתי בהיאחזות הנח"ל שלח, בבקעת הירדן – היום היישוב שדמות מחולה. באותה תקופה נערך חידון הנח"ל הארצי. השלב הראשון היה בהיאחזות עצמה. שאלון ידע על תולדות הנח"ל. עניתי נכונה על כל השאלות, ניצחתי בתחרות ועליתי לשלב הגדודי. בתחרות של גדוד 903, גדוד ההיאחזויות, מהר מאוד הסתמנה תחרות צמודה ביני לבין נציג של אחת ההיאחזויות, כבר איני זוכר איזו. היה שלב של שאלות אמריקאיות. באחת השאלות, השבתי בטעות ב' במקום ג', למרות שידעתי שהתשובה הנכונה היא ג'. הפסדתי בנקודה אחת. ההיאחזות שלי הפסידה יום טיול. תחושת ההחמצה היתה מרה וצורבת. כיוון שעליתי לשלב הגמר הגדודי, הוזמנתי להיות נוכח, כאחד מהקהל, בגמר החילי. וידעתי את התשובות טוב יותר מהמנצח. איזו החמצה!
מאז אני נמנע מהשתתפות בתחרויות מסוג זה.

* ביד הלשון: צדיק אחד בסדום – בדברים שכתבתי השבוע, הגדרתי את ח"כ אבי דיכטר, הח"כ היחיד בליכוד שגינה את דברי הבלע של סמוטריץ', שהפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין – צדיק אחד בסדום, כיוון שהוא היה הליכודניק היחיד שנהג כך.
הביטוי "צדיק אחד בסדום" נוגע לפרשת השבוע שלנו, פרשת "וירא". בפרשה מסופר, בין השאר, על הפיכת סדום ועמורה. אברהם מנסה לשכנע את אלוהים להימנע מהוצאה לפועל של תוכניתו להשמיד את סדום ועמורה. אולי יש שם גם אנשים טובים, שעלולים למות בעונש הקולקטיבי הזה? והוא עומד על המקח ומוריד בכל פעם את מסת הצדיקים שבעטיים ראוי לבטל את הגזירה.
"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! וַיֹּאמֶר יְהוָה: אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.
כזכור, סדום ועמורה הושמדו, משמע שלא נמצאו עשרה צדיקים בעיר. היחידים שחולצו הם לוט, אחיינו של אברהם, ובני משפחתו. כדי שלא נחשוד שיש כאן פרוטקציה ונפוטיזם, מוצג בפרשה מנהג הכנסת האורחים של לוט, ברוח אברהם אבינו, בניגוד מוחלט להתנהגות תושבי סדום, שביקשו לבצע לינץ' באורחים.
לוט היה צדיק אחד בסדום.
אורי הייטנר