על ספרו של ירון ידען "הדת קמה על יוצריה"

גוונים 2007, 201 עמ'

ירון ידען, בעל סמכא למכמני ארון הספרים היהודי – היה אברך וראש כולל, והבקיאות שלו במקורות היהדות גדולה מבקיאותם של גדולי הרבנים. הוא חזר בשאלה, והקים את העמותה "דעת אמת" (1998), והקטגוריה שלו על דת ישראל מגובה במראי מקומות המפורטים ב-523 הערות שוליים. אני, כמובן, לא אזכיר ברשימה קצרה זאת את מראי המקומות, ומי שיתעניין בהן, מוזמן לקרוא את הספר.

ירון ידען מוכיח את מה שכל חילוני חש, כי דת ישראל איננה מוסרית, אלא אדרבה, היא מתייחסת אל המוסר והמצפון כאל עבודת אלילים, כפי שהבחין נכונה ישעיהו ליבוביץ' (שפסל בשם הדת את המוסר בנוסחיהם של סוקרטס, שפינוזה וקאנט), ואל יטעה אותנו הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", כי הכוונה בפסוק זה לא לכל אדם, אלא רק למי שמקיים תורה ומצוות, מי שאיננו מקיים תורה ומצוות – חובה לשנוא, כפי שקובע "הנשר הגדול", הרמב"ם.

מסתבר שלפי ההלכה אסור להציל גוי, אסור להחזיר לו אבידה; ריבית אסור לקחת מיהודי, אבל מצווה לקחת מגוי, ולפי הרב עובדיה יוסף – גם מחילוני. לפי הרמב"ם הגויים אינם בבחינת אדם, כי אינם מסוגלים להשיג את עומקה של התורה, ולכן נועדו לשמש עבדים לישראל.

חכמי הדת (למשל, ר' עובדיה יוסף) פוסלים מכול וכול את הדמוקרטיה, והחזון אי"ש מייחל לימים שבהם השגחת האלוהים תהיה גלויה, ואז יתאפשר להרוג כופרים, כפי שהתורה דורשת.

הרמב"ם פוסק כי כאשר יד ישראל תהיה תקיפה, גוי שעובר על שבע מצוות בני נוח יהיה חייב מיתה. הציווי "לא תרצח" מכוון רק לגבי יהודי ששומר תורה ומצוות, את הכופר ועובד עבודה זרה חובה להרוג. "שולחן ערוך" קובע שמי שעובר אפילו על מצווה אחת מהתורה – אסור לפדותו מהשבי. כשמת אדם שחילל שבת, חובה לשמוח.

ר' עובדיה יוסף קבע שביום בו שולמית אלוני תמות, יש לערוך משתה. אסור להציל גוי ממוות בשבת, ר' שמעון בר-יוחאי קבע: "הטוב בגויים הרוג!" כי הם אינם קרויים אדם. יחסי מין עם גויה משולים ליחסי מין עם בהמה, לכן מצווה להרוג את "העבריין" כפי שנהג פנחס בזמרי שהתייחד עם מדיינית.

דת ישראל אלימה כלפי בעלי חיים וכלפי בני אדם: אינספור הקורבנות מושתת על עינוי בעלי חיים (למשל, את השעיר לעזאזל יש להפיל לתהום שירסק את אבריו). ציות אמוני דוחה ייסורי מצפון: אברהם נדרש לגרש את הגר ואת בנה ולהעלות לעולה את בנו השני. בשם קדושת החרם עורכים מעשי טבח נוראים (יבש גלעד, מדיינים). חובה לא להחיות אף נשמה מהכנענים – "לא תחיה כל נשמה!" האלימות הנדרשת מהמאמין כלפי מי שאינו מתיישר עם הדרישות האבסורדיות של ההלכה אינה נחלת המאמינים הקדומים – המחבר מזכיר את מעשי הקנאים בימינו: יריב ברוכין שרף מכון ליווי והרג ארבע נשים, ישי שליסל דקר למוות במצעד הגאווה, ברוך גולדשטיין רצח 24 מתפללים ערביים במערת המכפלה.

חטיבה חשובה בספר זה מביאה ראיות ליחס המחפיר של ההלכה כלפי האישה: פרשת בראשית מפורשת על ידי הרמב"ן (בעקבות חז"ל), כך: אישה במעמד של עבד שאינו מייחל לשחרור: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך." האל לקח מאדם צלע, ופיצה אותו בעזר כנגדו שהיא שפחה.

הרמב"ם מונה את חובות האישה: למזוג כוס לבעל, לרחוץ פניו ורגליו וכו'. כופים אותה במלאכות אלו אפילו בשוט! אישה אינה יכולה להיות דיינת, כוהנת, ואפילו לא עדה במשפט, ומפני כבוד הציבור, אישה אינה רשאית לקרוא בתורה. במקרא מסופר הרי על נשים חכמות, על נביאות, ואפילו על שופטת ומנהיגה (דבורה), אבל חז"ל החליטו שהלכה עוקרת מקרא, ואם יש סתירה – ההלכה תקפה! מלך, מנהיג, אינו יכול להיות אישה. זאת הסיבה שאגודת ישראל פרשה מהקואליציה כשגולדה מאיר מונתה לראש הממשלה.

גבר קונה את האישה, והוא רשאי למכור את בתו לאמה. אישה אינה יורשת, ומה שהיא משתכרת שייך לבעל. היא משועבדת לבעל מינית, בלי זכות ערעור, ולבעל מותר לשאת אישה ליום אחד (=זנות!), אם הוא רחוק מהבית. אם יש סכנת חיים, מצילים קודם את האיש, ואם בשבי, שוב, פודים קדם את האיש. ישעיהו ליבוביץ' מחה על כך שהאישה הודרה על ידי ההלכה מהתורה, אבל לא סתם הודרה, אלא בהשפלה נוראה: "כל המלמד בתו תורה, מלמדה תפלות," "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים," האישה היא "חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה," לכן, "אוי לו למי שבניו נקבות," והמתפלל מברך "שלא עשני אישה."

הבאתי רק טעימה מהספר החשוב הזה, שבעיניי הוא חובה, בעיקר למי שמתכוון לחזור בתשובה, ובעיקר בעיקר (!) לנשים המבקשות לחזור בתשובה.

אני מתפלא שירון ידען, הידען המופלג במקורות, לא הצביע בספר זה על כך שקדושת ספר התורה נובעת מעצימת עיניים באשר להונאה ענקית: מישהו בימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר, כ-600 שנה אחרי המועד שאמור משה לפעול), אולי אפילו חלקיהו הכוהן, חיבר ספר תורה, והחליט מה אלוהים ציווה את משה. יאשיהו, שמעולם לא הכיר את הצווים שבספר זה, קורע את בגדיו, ועורך רפורמה דתית מבהילה. את ההונאה הזאת, לפיה מישהו מאוחר מחליט לשים בפיו של אלוהים צווים למשה רבנו, ניתן ללמוד מהמקרא עצמו: בחירי ה', שנבחרו לתפקידיהם על ידי ה' עצמו, או על ידי מלאכיו ונביאיו – אין להם מושג מה כתוב בתורה: גדעון מכין אפוד מנזמים ששלל מהמדיינים, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל), יהונתן, נכדו של משה, עובד לפסל, שמואל האפרתי שוכב ליד ארון האלוהים, מקום מיועד לכוהן הגדול פעם בשנה ואחרי טקס מורכב, בביתו של דויד יש תרפים, שלמה אהוב ה' (ידידיה!) מעלה קורבנות בבמה שבגבעון (לא "במקום אשר יבחר") ומקבל השראה אלוהית, ירבעם בן נבט מכין שני פסלי עגלים בבית-אל ובדן – רשימה חלקית של הנבחרים על ידי ה', שאין להם מושג מה כתוב בתורה, כי התורה תיכתב מאות שנים יותר מאוחר. את ההונאה הזאת חשף ר' אברהם אבן עזרא, פרשן תורה בן המאה ה-12, ובעקבותיו הלכו שפינוזה, דה-ווטה, ולהאוזן ותלמידיו החוקרים.

משה גרנות