מומלצת מאוד
 
1.2.05. יום שלישי. בערב עם ל. (אחותי) להצגת "בשני קולות" מאת המחזאי האירי בריאן פריל בתיאטרון "גשר". ההצגה מורכבת משני מחזות קצרים, שניהם בעקבות צ'כוב. "משחק יאלטה" בעקבות הסיפור "הגברת עם הכלבלב", ו"אפטֵרפְּלֵיי" בעקבות גיבורי מחזותיו של צ'כוב, סוניה סרבריאקובה מ"הדוד ואניה" ואנדרי פרוזורוב מ"שלוש אחיות".
הטוב מבין שני המחזות הקצרים הוא "משחק יאלטה", בבימוי יבגני אריה, תרגום בן בר-שביט, ועם שני שחקנים שהם למעשה ישראלים לגמרי, גם באקצנט – יחזקאל לזרוב בתפקיד דמיטרי דמיטריביץ' גורוב, ואפרת בן-צור בתפקיד אנה סרגייבנה. זו פעם ראשונה שנהניתי מהצגה של תיאטרון "גשר" משום שהבימוי לא האפיל על השחקנים ועל הטקסט אלא הותיר מקום לדואט מופלא של זוג אוהבים, שניהם נשואים לאחרים, דואט שהוגש בעדינות, בהומור, במינון הולם של במה מסתובבת ושל אורות וקולות. ממש הרמוניה אמנותית שבדרך נס, ואולי משום ששני השחקנים הם ישראליים "ותיקים" – יצרה תיאטרון אינטימי וקאמרי בבמה גדולה מול אולם גדול שהיה מלא בני-נוער שהקשיבו בשקיקה וללא שום הפרעה. הקולות נשמעו ברורים, ללא אקצנט זר, ולכן היינו איתם ברוסיה. יחזקאל לזרוב מתגלה כשחקן יוצא-מן-הכלל, כישרוני, יפה, בעל אישיות מרתקת. אמנם לא מומלץ לשחקן השנה אבל אולי לאחת משתי הקטגוריות האחרות.
המחזה השני, "אפטרפליי", מאכזב. ישראל דמידוב בתור אנדרי, ונטליה וויטלוביץ'-מנור בתור סוניה סרבריאקובה, לא מלהיבים ולא יוצרים אווירה אינטימית. גם הטריקים של הבימוי של יבגני אריה, הבמה המסתובבת, אלא שהפעם רובה קונסטרוקציית המתכת החשופה ללא לוחות הכיסוי, או הספרות שנופלות משעון גבוה, או צורת השתייה, צורת הדיבור – לא מלהיבים. דמידוב מדבר כמו עולה חדש שבקושי יודע עברית, אולי משום שבתפקידו הוא נגן רחוב קבצן, אבל התוצאה יוצרת ניכור, למרות שמשחקו מצויין מבחינה טכנית. נטליה ויטלוביץ'-מנור נראית זרה אף היא ולא מלהיבה. אני לא מתפעל מכישרון המשחק שלה, לפחות לא במחזה הזה. ציון כללי 8 עם 9 ללזרוב על משחק וכוריאוגראפיה. [הוא היה מועמד לפרס התיאטרון לשנת 2004 בקטגוריה של כוריאוגרפיה אך לא זכה].
 
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".