אינני קורא את דבריהם של העיתונאים עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ" כי חד-צדדיותם בחשיפת "עוולותינו", ללא הבנת מכלול הסכסוך – נועדה לטפח את שיגעון העליונות הישראלי שבו לוקח חלק ניכר מקוראי העיתון – לפיו אנחנו בחטאינו כלפי הפלשתינאים אשמים בסכסוך הישראלי-ערבי, ואם רק נתנהג כמלאכים יחבקו אותנו הערבים באהבה רבה אל חיקם ובא לפלסטציון גואל.
אני גם לא קורא את דברי אילן פפה, אבי שלאים, ברנרד וסרשטיין ודומיהם, אם כי דווקא הרֶבֶּה שלהם, בני מוריס, "בגד" בהם במהלך שנות האינתיפאדה וקבע, בין השאר, שאמנם על ישראל לסגת לגבולות יוני 67' במלואם – אבל אז תפרוץ כאן המלחמה המכרעת כי הערבים לא יסתפקו בנסיגתנו, והתוצאה תהיה שבין הירדן לים ישרוד או ישלוט רק עם אחד. על כך אמרו תלמידיו-מעריציו המאוכזבים שהוא עבר שטיפת מוח ציונית.
והנה, מתברר כי שלשום, יום ראשון ה-20 במרס, במכון ואן ליר, שבשעתו היה מעוז הגניוס היהודי בירושלים ובו כיהנו פרופסורים גאוני עולם כגרשם שלום – התקיים כנס המוקדש ל"קולוניאליות ופוסט-קולוניאליות בישראל" – לא פחות ולא יותר. הבריטים הענווים בהודו ובאפריקה, הצרפתים הרחומים בהודו-סין ובאפריקה, הבלגים העדינים בקונגו ואנחנו האכזרים בישראל, החל מייסוד הקולוניה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878.
אכן, ארבע מעצמות קולוניאליסטיות-פוסט למהדרין. ומשתתפים בכנס: "מיטב ההוגים הביקורתיים העוסקים בתחום": יהודה שנהב, עדית זרטל, דרור משעני, שרה חינסקי, חמוטל צמיר, אורלי לובין, מיכל גלוזמן, עמרי הרצוג, אבי שושנה ועמירה הס.
תודה, תודה רבה ל"גלריה" של "הארץ" על המידע כי עכשיו אני יודע את דברֵי מי עוד אין לי צורך לקרוא.