בשנים תשס"ב-תשס"ג, 2002-2003

מעיין הכבשים

14.6.02. יום שישי. בצהריים מתקיימת בתיאטרון הקאמרי הצגת "מעיין הכבשים" של לופה דה וגה, שאליה אני מוזמן מתוקף התמנותי לשופט בפרס האקדמיה לתיאטרון מטעם אגודת הסופרים. בניתי לי טבלה של הקטגוריות שבהן השופטים מתבקשים לדרג את המלצותיהם, ולאחר ההצגה הענקתי שם ציונים בסקלה של 1 עד 10 כאשר לציון גבוה של 8 זכו רק השחקן יגאל נאור בתפקיד פרננדו גומס, ורות דר על התפאורה.

ההצגה, שאמורה להיות גם מוסיקלית, יש בה שירים רבים – לא שיכנעה אותי למרות העבודה והמרץ הרב שהושקעו ומושקעים בה. הבעייה העיקרית נעוצה בקונצפציה. אילו הוצגה ההצגה כלשונה, ללא כל ניסיונות להפוך את אנשי הכפר למעין פלשתינאים הנאנקים תחת עולו של עריץ, אזיי היתה משרתת את המסר של סיפור אוניברסאלי, כי היו ויש עוד מקומות רבים של עריצות בעולם, וגם יהיו, אבל משעה שמדובר רק בכפר מוסלמי פלשתיני, כולל הלינטש שהם עושים בגומס (שהוא הרגע המרגש היחיד במחזה, בגלל הטקסיות האכזרית שלו), וזאת מתוך תחושה של היעשות הצדק – כבר אין זה משל אלא אמירה פוליטית, וכמו ש-א.ב. יהושע אמר פעם על הערבי כרות-הלשון בסיפורו "מול היערות", "אם הוא היה מדבר, הייתי גם אני מדבר, ויש לי לא מעט דברים לענות לו!"

כלומר, בגלל האקטואליזציה איבדה ההצגה את ערך המשל האוניברסאלי שבה והפכה לפמפלט פוליטי שמעורר התנגדות אצל מי שלא חושב שהפלשתינאים הם המסכנים. מצד שני, אם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, בבקשה, שהמחזה יתרחש במחנה פליטים כיום, גומס יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה מחזיקה בכלל מעמד או מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי. ודאי שלא. אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פלח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני דברים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית של המחזה ואינם אלא קריצה ל"ישראלי הנאור" מסוג כותבי המאמרים הפרו-פלשתינאים ב"הארץ"?

אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס, הצליחה להפיק משחקן טוב כיגאל נאור את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל השאר ניראו לעיתים כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסודיו-קלאסי של ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכנייה. שם הוא רק "מתרגם".

רק לאחר ההצגה, וכתיבת הדברים שהאלה, קראתי את ביקורתו מהיום של הנדלזלץ ב"הארץ". קשקשן. אין לו די שכל להבין את הבעייתיות של העיבוד וכיצד זה פועל לרעת ההצגה.

אני חושב שנהגתי בהגינות בכך שגם בתוך הצגה בינונית וקצת מטומטמת, אם כי הושקע בה הרבה רצון טוב, יכולתי לציין לפחות שני הישגים של משחק ותפאורה שעומדים לעצמם.

בקהל המוזמנים היו הרבה שחקנים, סופרים, פוליטיקאים ועוד שמות חשובים. בלטו יוסי ביילין, רן כהן, שולמית אלוני, אברהם כץ-עוז ועוד. היתה לי הרגשה שהזמינו בעיקר פוליטיקאים מהשמאל, שוודאי מסכימים עם האינטפרטאציה של ההצגה.

22.6.02. שבת. ידידיה יצחקי מבטיח לי נאמנה כי במחזהו של לופה דה וגה "מעיין הכבשים" אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.

דבריו רק מחזקים בי את התחושה שבייסוד העיבוד של אילן רונן למחזה עומד אידיוטיזם מוסרי ופשע אמנותי. אי אפשר להבין מהתוכנייה שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה שלו שמתהדרת כאילו זהו המחזה של דה וגה. חושבים שהכניס סממנים פלסטיניים אבל איש לא מתאר לעצמו שכל אנשי הכפר הם נוצרים במקור. ואכן, ההצגה בקאמרי היא חסרת כל היגיון כי לא ברור מדוע אם יש מוסלמים, המלחמה היא בין נוצרים, ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי, ומדוע בכל הטקס שלהם, אף שיש רמזים ל"כיבוש שטחים" ועוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, והביגוד והמחרוזות ומה לא הם מהפולקלור הערבי הפלשתיני – אין בטקסט אפילו מילה מוסלמית אחת, אפילו רמז אחד לדתם של אנשי הכפר, להבדל הדתות והתרבות בינם לבין הנוצרים. כלום. כי כל זה לא קיים במחזה.

אהוד בן עזר