מתוך היומן, 31.12.2001. יום שני. בעיתון מופיעה מודעת אבל על מותו של יצחק זיו-אב, בגיל מופלג, הוא נולד בשנת 1907, דומני. בהיותי ילד הייתי קורא את סיפוריו ב"הבוקר לילדים", מהם נחרתו בזיכרוני בעיקר הסיפורים על המושבות הראשונות, מהן שנעזבו בגלל קשיי החיים והקדחת. לימים למדתי עם אחיינו רמי זיו-אב בתיכון חדש בתל-אביב. רמי, שנפטר בינתיים, היה בנו של נחום זיו-אב, מראשי ההגנה בשעתו וידיד טוב של אבי ושל דודיי ממשפחת בן עזר. אני זוכר ששמעתי מנחום הרצאה על תולדות ההגנה בבית "יד לבנים" בפתח-תקווה. גם נחום מת בגיל צעיר.

יצחק, שהאריך ימים, שכל את בנו, שכחתי את שמו, שהיה שופט. במרוצת השנים יצא לי להיות בקשר פעמים אחדות עם יצחק זיו-אב, ולא תמיד לטובה. כאשר עזבתי את עין-גדי וחיפשתי עבודה, עמדו לפניי משרת מדריך בנוער העובד בדימונה או מדריך חברתי בכפר סילבר, השייך לציונים הכלליים ונידמה לי גם להתאחדות החקלאים. אפריים גיסין, שהיה ידיד קרוב של הוריי, ומראשי ההתאחדות, שלח אותי אל זיו-אב, שכבר אז, בסוף שנות החמישים, היה מראשי התאחדות האיכרים. זיו-אב שאל אותי על המקום עבור מי הצבעתי בבחירות האחרונות, וכשאמרתי לו שעבור מפא"י, אמר שאין לי מה לחפש אצלם ושלח אותי מעל פניו. אפריים היה כנדהם, ואני קיבלתי את הצעת העבודה בדימונה.

אחר-כך היו שנים שבהן אהרון בן עזר, בן-דודי המנוח, היה אף הוא מראשי התאחדות האיכרים, ובראשית שנות השמונים עמד על הפרק נושא הוצאת כרך כל השירים של אסתר ראב. הוא שלח אותי לזיו-אב, שהוציא חלק ניכר מספריו בסיוע או על חשבון התאחדות האיכרים, ושוב, האיש קישקש, דחה, הבטיח, ודבר לא יצא. אפילו פרוטה הם לא תרמו להוצאת "כל שיריה", למרות שבשעתה העניקו לה מעין "אזרחות כבוד" מטעמם.

חולפות עוד שנים אחדות, וזיו-אב, שאמנם לא נולד בארץ, לוחם על כבודן של המושבות הראשונות ומצליח לשכנע את הנשיא, אינני זוכר מי מהם, לחוג בבית הנשיא את יום חג "התלם הראשון", שהוא כמובן תלמו של יהודה ראב בפתח תקווה, בחנוכה תרל"ט, שלהי שנת 1878. ואת מי מזמינים לטקס? את בן-דודי אהרון ובנו הילל. כאשר נשאל זיו-אב מדוע אני לא הייתי מוזמן, ענה: "הוא לא ראוי למשפחת ראב בגלל הדיעות שלו!" כלומר, בגלל דיעותיי הפוליטיות, שנחשבו שמאליות, לא הייתי ראוי להיות מוזמן לבית הנשיא, חרף העובדה שכבר הייתי סופר ידוע למדיי!

אגב, ל"חג" הזה לא היה המשך. מאז האירוע החד-פעמי, איש לא שב להזכירו. וגם כאשר נחוג בבית הנשיא לא היה לכך הד רב ולא הוזכר כמעט שמו של יהודה ראב.

בתוך כל הבושות הללו היתה גם איזו שבה התקשר אליי כי היה צריך חומר או תמונות לאחד מספריו. ובגיל מבוגר יחסית לא התעצל לעלות לקומה השלישית וחצי שלנו, וישב אצלי בסלון ונתתי לו חומר על משפחת ראב, ובספרו, כבר איני זוכר את שמו, שאמנם שלח לי, הביע לי את תודתו.

זה האיש. אבל אפשר לסלוח לו כי כל התנהגותו נבעה מתוך קנאותו הרבה לאנשי העלייה הראשונה, ותחושתו שהשמאל עשה ועושה להם עוול גדול.

אהוד בן עזר