[מתוך היומן, 31.1.1994. אני כותב את הרשימה לזכרו של פנחס שדה, לעיתון "הארץ"].

ברומאן האוטוביוגראפי "החיים כמשל", שיצא לאור לראשונה בהוצאת "ששת" בדפוס מל"ן בתל-אביב, בנובמבר 1958, מספר פנחס שדה על ביקור שערך, באחד מנדודיו, בחדר-הקריאה בבית ביאליק בתל-אביב. ומה ביקש שם מהספרן הקשיש, מר אונגרפלד, לקרוא? את ספר שיריו שלו, "משא דומה", שיצא לאור שנים אחדות קודם-לכן, ב-1951, בהוצאת "מחברות לספרות" של י. זמורה.
שואל אונגרפלד: "ומי מחבר הספר הזה?"
"שם המחבר פנחס שדה," עונה שדה במעט מבוכה, לדבריו.
"אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה." (שם, עמ' 206).

היום, כארבעים שנה לאחר התרחש הסיפור הזה, אכן התממשה מחצית נבואתו של אונגרפלד – מעתה אין בכלל פנחס שדה, איננו. מת. האדם. אבל ספריו, רובם, אם יש נצח, דומני שזכו בחיי-נצח. והסיפור הקטן הזה, שעליו היה חוזר פנחס שדה גם בעל-פה פעמים רבות, כאילו ממצה אותו: יותר משפחד פנחס שדה מן המוות – פחד כל ימיו מן האנונימיות, מן האין. יותר משפחד מן המוות, פחד מהמוות חסר-המשמעות. זוהי תמצית אחת מיצירותיו השלמות והיפות ביותר: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", שהופיעה בהוצאת שוקן, 1969. אבימלך זוכה במותו לחיי נצח, כי אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים בכל תחום, ובעיקר בהיסטוריה ובאמנות – את אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.
ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי רק אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הוקסם מדמותו של ישו, "בחור יהודי פשוט מן הגליל, ששינה את ההיסטוריה האנושית," כפי שהיה חוזר ואומר בהתפעלות. לכן הושפע מהנצחיות אשר לה זכו רוצחים גדולים, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל-אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר-המשמעות של חייהם הבינוניים.
פנחס שדה, שלא היו לו שורשים חברתיים ומשפחתיים בארץ-ישראל, להיאחז בהם, היה, כמשכיל קטן שיצא מן העיירה – מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הביטוי שנתן לעמדתו הקיומית הזו בשירתו ובפרוזה שלו – הפכו אותו במידה מסויימת גם למעין "רֶבֶּה", למשפיע על נפשם של אנשים צעירים, כהשפעת הספרים "טוניו קרגר" של תומאס מאן, "סידהארתא" ו"נרקיס וגולמונד" של הרמן הסה, על צעירים.
פעם אמר לי: "אנשים קוראים את 'החיים כמשל' לאחר שנים, ומתאכזבים. ממה הם מתאכזבים? הרי הספר לא השתנה. אותן המילים. הם השתנו. בגדו בייעודם, ועכשיו הספר מזכיר להם את חלומות נעוריהם, שלא הגשימו."
האם תפיסה רליגיוזית כזו של המימד העל-אנושי שבחיים, ושל אלוהים, היא מחשבה דילטאנטית או ניצוץ של גאונות? פנחס שדה לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי-הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו-דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?
האור היפהפה שנשקף מיצירותיו של פנחס שדה, שהיו בהן גם חמלה רבה, ובדידות – היה אור קר של כוכב רחוק, וככל שהתקרבת אליו נוכחת שאין בו שמץ של חום לנשמה, אלא כולו מלא בפנחס שדה עצמו. לא היה ביצירות שלו שום תשועה לנפש, מעבר לעצם היופי שבעיצובן. הוא דיבר וכתב על הדברים הגדולים של משמעות חיינו ומותנו, אבל בפועל היה כמתכוון לעצמו בלבד. אין לפילוסופיה שלו קיום מעבר לאמנות שלו.
כאשר הופיע "החיים כמשל" באנגליה, בתירגומו של ריצ'ארד פלאנץ, בשנת 1966, נתחוללה שם מהומה בעיתונות היהודית. בעקבותיה כתבתי ב"ידיעות אחרונות" (17.3.1967): "'החיים כמשל' עתיד לקנות מקומו כאחד מנכסי צאן-הברזל של ספרות העולם". לצערי "העולם" לא גילה אותו. אבל, כפי שסיפר לי, דברים אלה, שדאג להביאם בפני גרשם שוקן, היו אחד הנימוקים להדפסת מהדורה חדשה של הספר "החיים כמשל" בהוצאת שוקן, ב-1968, הם אף מתנוססים על עטיפתו, ומאז יצאו לאור בהוצאה זו מרבית ספריו.
את המהדורה הראשונה של "החיים כמשל" רכשתי בכספי, בהיותי סטודנט שנה ראשונה לפילוסופיה ולקבלה בירושלים, ונשביתי בקסמו. אני זוכר את ההד העצום, האחר, שעשה הספר עלי ועל חבריי וחברותיי באולמות מייזר ולאוטרמן שבגבעת-רם; את ירושלים ראינו בעיניו, את אהבתו הגדולה לאיילה – כאהבותינו-שלנו, ואת האינדיווידואליזם הקיצוני שלו – כדרך להגשמת עצמנו.
את המהדורה השנייה כבר קיבלתי מפנחס שדה עצמו, לאחר שנתיידדנו בעקבות מאמרים ותוכניות-רדיו שכתבתי עליו ובעקבותיו, משנת 1965 ואילך. לפיכך רשם לי בהקדשה, בכתב-ידו הפניני: "לאהוד בן עזר, אשר נלחם בעד הספר הזה נגד העגלונים המואביים ויתקע עטו בבטנם, בידידות, פנחס שדה, 30.5.68."
ידידותנו נסתיימה בימים שבהם עסק בעריכת ספרה של חבצלת עליו, "התמסרות". קשה היה לי לראותו בכך, והשתחררתי מהשפעתו. אבל אני חייב לו רבות בהתפתחותי הרוחנית ובאופקיי הספרותיים. כשאני קורא, כל שנתיים-שלוש מחדש, את "שדים" של דוסטוייבסקי, אני נזכר בפנחס שדה, שגילה לי אותו, ואף הגדירו, דומני בצדק, כרומאן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם. בזכותו גם נתגלה לי קנוט המסון, ופתחתי אז בטור "ספרי דורות קודמים", הזכור לקוראים הוותיקים של "תרבות וספרות".
לא רבנו, אך חדלתי לבוא אליו לשיחות-ליל ארוכות בדירתו הקטנה שברחוב יונתן ברמת-גן. את מרבית השיחות רשמתי אז ביומניי. פעם סיפר לי באריכות את כל מה שהתכוון לכתוב בחלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם", ואשר ממנו כתב לימים רק את הפרקים האחרונים, בספרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", שיצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, באפריל 1970. כל-כך היה שקוע בעצמו, עד שלא הצליח מימיו לכתוב את כל חלקו השני של הרומאן, כי קשה היה לו לבדות דמויות ומעשים שאינם הוא, הוא על שתי פניו – הטוען לגאונות, והחלכה: אבשלום, ויונה בן-דוד.
חרף ערירותו ובדידותו, שנבעו מעצם אופיו ועמידתו בעולם, ואולי דווקא בזכותן, ובזכות כשרונו הגדול – זכה פנחס שדה להגשים את עצמו באופן שרק בני-אדם ספורים זכו לו – במשך כל שישים וארבע שנות חייו, יום-יום, שעה-שעה ורגע-רגע – הוא היה במאה אחוז פנחס שדה, ולא שום דבר אחר.
אהוד בן עזר