את דוֹדי בן עמי היכרתי כ"האדם הקדמון".
ראיתי לנגד עיניי אדם פרוע שיער ופרוע זקן, על בגדי העבודה שלו רצועת עור ובידיו המיובלות הוא מסתת אבני צור. הוא הגיע לאירועים, למפגשים וגם בהם לא חדל ממנהגו. רק המשקפיים הסגירו שהוא שייך למאה שלנו.
אולם כאשר היכרתי את דוֹדי ושוחחתי איתו, למדתי שאותו "האדם הקדמון" הוא אינטלקטואל מזהיר, איש אשכולות רחב אופקים, בעל ידע אנציקלופדי, בעל כושר ביטוי נפלא, דעתן מקורי ועצמאי; אוטודידקט שבילדותו ונעוריו היה דיסלקטי, בעידן שבו טרם אובחנו קשיי למידה, ולכן התקשה למצוא את מקומו ולהצליח בלימודים, אך כסקרן שסקרנותו אינה יודעת שובע, הרחיב את אופקיו והיה לבר סמכא בידיעת הארץ, בזואולוגיה, בבוטניקה, בספרות, במוסיקה, במקורות ישראל, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה ובעיקר בפרה-היסטוריה. למדתי שאותו "האדם הקדמון", ה"תמהוני" שכל היום מסתת אבני צור, הוא אמן אבני צור, שלמד לשחזר טכנולוגיות קדומות, פרה-היסטוריות ואמנות קדומה; שהוא אמן כלי צור היחיד בארץ, מהיחידים בעולם ומהטובים שבהם, אולי הטוב שבהם. שיצירותיו מוצגות במיטב המוזיאונים הפרה-היסטוריים ברחבי העולם. והוא מורה ומחנך ומרצה לטכנולוגיות פרה-היסטוריות.
דודי נולד בת"א, שירת בנח"ל המוצנח, ובמילואים – כצנחן, סייר וקצין איתור נעדרים. הוא הגשים בקיבוץ עין גב והתקבל בו לחברות. בעין גב היה דודי דייג וסייר ומדריך של החברה להגנת הטבע. כדייג, ספג את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן והשתלטו על בקעת הבטחה ועל צפון מזרח הכינרת וירו על ספינות הדיג הישראליות. היה זה האירוע המכונן של חייו שעיצב את השקפת עולמו. עוד לפני מלחמת ששת הימים, התעניין מאוד בדרכי הגולן ובהיסטוריה הגולנית ובעיקר בבקעת הבטחה. אין זה פלא, שמיד עם שוך הקרבות, הוא יצא לבדו לסייר בבקעת הבטחה המשוחררת. ליבו משך אותו מעלה, אל הרי הגולן. והוא עלה, עם משפחתו, לגולן, לקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, שעוד ישב בקוניטרה. הוא השתתף בסקרים ההיסטוריים והגיאוגרפיים בגולן, מיד לאחר שחרורו, והיה שותף לתגליות רבות. הוא בקיא מאין כמותו בהיסטוריה הגולנית. הוא הצטרף לבית ספר שדה ראש פינה והיה למדריך הטיולים המובהק בגולן. הצטרף לגרעין המייסד של קצרין והיה מראשוניה וממייסדיה. היה בין מייסדי בית ספר שדה גולן, שאת הקמתו הגה מיד לאחר שחרור הגולן.
מצאתי בדודי שותף לדרך – שנינו בעלי השקפת עולם לאומית ניצית, המעמידה את זכותנו על ארץ ישראל, את ההתיישבות בה ואת הביטחון בה על ראש שמחתנו ובעלי השקפת עולם כלכלית חברתית סוציאליסטית. וכך, מצאתי את דודי שותף בהפגנות ופעולות לא רק במאבק על הגולן, אלא גם בהפגנות המחאה החברתית ב-2011 ובמחאות נגד השחיתות השלטונית, מאז שנות השמונים ועד ימינו.
בתקופת המאבק על ימית, הוא ירד לחבל ימית והיה עם תושבי המקום בימיהם הקשים. הוא היה בעל עמדות קיצוניות אדוקות בכל שלושת הנושאים שהזכרתי. אפשר להגדיר אותו כאיש ימין קיצוני ושמאל קיצוני בעת ובעונה אחת. ובעיקר, הוא היה נאמן תמיד לדרכו, למצפונו, ביושר קיצוני, בלי לעגל פינות, בלי להתאים את השקפותיו לרוחות התקופה או לדעת הקהל. הוא היה אינדיבידואליסט מובהק. אינטלקטואל אינדיבידואליסט מובהק.
בעשור השמיני לחייו, החל לכתוב שירה וסיפורים והיה פעיל בחוג המושכים בעט של קצרין. הוא כתב שירה יפה מאוד, שכינס אותה בספרו "אבן ואהבות אחרות", שיצא בשנת תש"ע, 2010.

בהקדשה לעותק שנתן לי הוא כתב: "אורי היקר, מי שכותב היטב, חזקה עליו שראשיתו קורא טוב."
אציג שניים משיריו היפים, שאהובים עליי במיוחד:

אָז בַּפַּרְדֵּס

אָז בַּפַּרְדֵּס
תַּפּוּחִים וְזָהָב גֶּזַע הָדָר אֶל גַּבֵּךְ
וְתֵכֶף הִתְחַלְתִּי עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת
לְהַגִּיעַ
בְּלִי לְהַרְגִּישׁ עוֹבֵר וּמַמְשִׁיךְ כְּבִדְיוֹן

עַל הַשֻּׁלְחָן סַל פֵּרוֹת
מֵאָחוֹר אֲנִי צָד חִיּוּכִים בְּעַל פֶּה
בְּתוֹךְ הַתָּמִיד
שׁוֹמֵעַ קְטִיפָה וּמִנְתָּה שֶׁאִתָּךְ
וְסָגֹל
עַכְשָׁו בֶּחָצֵר עֵץ לִימוֹן
שֶׁלָּנוּ
אֶחָד וְהָרֵיחַ יָרֹק וְאֵינְסוֹף
כְּשֶׁאַתְּ מוֹשִׁיטָה יָד לִקְטֹף
אֲנִי נַעַר
הוֹלֵךְ כְּמוֹ אָז בַּמָּתוֹק
לְגַשֵּׁשׁ מִקָּרוֹב

מֵרִיחַ אַלְפֵי פַּרְדֵּסִים שֶׁעָבְרוּ
וְשׁוֹכֵחַ לוֹמַר


בְּסוֹד הֶעָפָר

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"
קהלת א', ד'

יֵשׁ אֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר
גַּם
רִקְמַת נְבוּלִים וְרִקְבוֹן נְבֵלָה
גַּם
הַזֶּרַע הַלַּח יַהֲלֹךְ לִנְבִיטָה
לָאִילָן
מֵעֵצָה עַד לָאֵפֶר
בְּסוֹד הֶעָפָר

הָרִים יֻרְתְּחוּ מִיַּמִּים בְּקִיטוֹר וּבְאֵשׁ
יֻכְתְּרוּ שׁוּנִיּוֹת אַלְמֻגִּים
הַגַּל
וְעוֹד גַּל
וּשְׁנוֹת אֶלֶף סְעָרוֹת
יִשְׁטְחוּ כָּל בָּלוּי וְנִפְרָךְ
אֶל בֹּץ-אָב לְסַלְעֵי הֶהָרִים
עִדָּנִים
לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ
לִשְׁקֹעַ
בְּסוֹד הֶעָפָר.

הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל מוּצָק אֶל בְּלוֹתוֹ
וְשָׁב בְּצוּקוֹ וְהָאָרֶץ עוֹלָם תַּעֲמֹד
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא
מֵאָדָם כְּגוּפִי
וְהָרוּחַ
כָּאֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר.

בשבת פרשת "וירא" הלך דודי לעולמו. בן 83 היה במותו. הוא נטמן באדמת הגולן שכה אהב וכה הכיר. "לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ לִשְׁקֹעַ בְּסוֹד הֶעָפָר."
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 20.11.22
* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'. חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי. אני מקווה שהוא לא יתקפל.
לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.
אבל לא היתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים. לא היתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה. ולא היתה לו בעייה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.
רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?
אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?
ובכן, סמוטריץ' היה עצור שישה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.
זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.
מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.
עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.
הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.
בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.
המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המיסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אוייב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.
זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.
כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.
אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תוכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התוכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התוכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.
אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.
אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.
הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול, חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.
היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.
למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעייה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.
אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה היתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והיתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.
והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").
זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

* ביד הלשון: מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.
מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותו לאורך עשרות שנים.
הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעייה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במלרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במלרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.
בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.
אורי הייטנר

אהוד: ברוך שובך לארץ, ושלא החסרת אף צרור.