נפלאה ממני מאוד הזדעזעותה (ועוד עד היסוד!) של פרופסור זיווה שמיר מגילוי העובדה שאחד העם (אשר הירש צבי גינצבורג) לא היה ציוני. ("חדשות בן עזר", 1801)
הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון זר ע"י הקמה של מדינה יהודית ריבונית בא"י, שנוסדה ע"י הרצל ובסיסה תוכנית בזל. עם הקמת התנועה הציונית נחשב "ציוני" יהודי ששקל את השקל הציוני והיה חבר בהסתדרות הציונית. כמו כן יכול היה יהודי (או גוי) לא להיות חבר בתנועה הציונית, אבל לתמוך בה מבחוץ. אחד העם (אשר הירש צבי גינצבורג) לא שקל את השקל הציוני, לא היה חבר בהסתדרות הציונית, לא תמך בה מבחוץ, אלא התנגד לה.
אחד העם, בניגוד להרצל, לא תמך בשחרור העם היהודי משלטון זר ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י. לשיטתו זה לא אפשרי. מה שעניין אותו לדבריו לא היתה "צרת היהודים", אלא "צרת היהדות". (פרופסור ליבוביץ המנוח היה נוהג ללגלג על הגותו "הפילוסופית" של אחד העם ובייחוד על "היהדות" שלו). לשיטתו של אחד העם הפתרון ל"צרת היהדות" הוא להקים בארץ ישראל מרכז רוחני תחת שלטון הגויים שיקרין רוחנית על היהודים בגולה תחת שלטון הגויים בדיוק בדומה לתפיסה הדתית האורתודוכסית האנטי-ציונית שראתה למשל מרכז רוחני בצפת שהקרין על יהודי התפוצות בהלכה (יוסף קארו שולחן ערוך) ובקבלה. לא בכדי השווה אותו מקס נורדאו "לרבני המחאה" שהתנגדו לציונות. (הבונד אגב גם הוא התנגד לציונות אך דגל בתרבות יהודית תחת שלטון הגויים בלי קשר למרכז רוחני בא"י, מה שלא הפריע לפלכנוב להגדיר את הבונד כציונים עם מחלת ים).
פרופסור שמיר כותבת: "נעמן כהן מסתמך על דברי-בלע שהשמיע יריב פוליטי של אחד-העם, בלהט המאבק על הנהגת התנועה הציונית, ורואה בהם סימוכין. ואולם, דבריו של נורדאו שנאמרו כדי להשחיר את מתחרהו של הרצל ולהשמיט את הקרקע מתחת רגליו, אינם דברים שקולים ומהימנים שניתן להסתמך עליהם."
אלא שנורדאו כלל לא ראה את אחד העם "כמתחרה על הנהגת התנועה הציונית" מפני שידע שאחד העם, מעולם לא היה חבר בה, ולא ניסה להתחרות על הנהגתה. כמובן שגם אחד העם לא ראה עצמו כמתחרה על הנהגת תנועה שמעולם לא היה חבר בה, או תומך בה, כך שהוויכוח ביניהם הוא אידיאולוגי בלבד, ויכוח על הציונות שנורדאו תמך בה וייצג אותה, לבין אחד העם שהתנגד לה.
פרופסור שמיר כותבת: "לכתוב על אחד-העם שלא היה ציוני פירושו לומר שגם ביאליק וכל סופרי אודסה, שראו בו את מנהיגם הבלתי-מעורער, לא היו ציונים."
אלא שביאליק בניגוד לאחד העם היה לא רק ציוני, אלא גם פעיל מאוד בהסתדרות הציונית. הוא השתתף באופן פעיל בקונגרסים הציוניים, נשא בהם נאומים שהשפיעו על מוסדות ההסתדרות הציונית וכמובן על הפוליטיקה שהתנהלה בה שהיא היא המדינה שבדרך. (ביאליק תמך בוויצמן ובציונות הסוציאליסטית).
ההגדרה שהודבקה לתורתו של אחד העם "ציונות רוחנית" יש בה משום אוקסימורון. המונח ציונות שהומצא ע"י נתן בירנבוים (שהפך לימים לחרדי אנטי-ציוני באגודת ישראל) לחובבי ציון ואומץ ע"י הרצל, ציין כאמור את תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי משלטון זר ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י. הקמת "מרכז רוחני" בלבד ללא מדינה יהודית ריבונית בא"י לפי שיטת אחד העם (או נטורי קרתא) אינה יכולה להיחשב ציונות. יש ציונות. אין דבר כזה (ולא יכול להיות) "ציונות רוחנית".
הוויכוח ההיסטורי בין הרצל לאחד העם יש בו עניין חוזר בימינו בשעה שרבים נוטשים את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ריבונית ובוחרים אידיאולוגית לחזור ולחיות תחת שלטון של עמים זרים כבעבר, הן ע"י ירידה מהארץ, והן ע"י תמיכה בהפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית.

המלצה על שיר
יוסף אורן ממליץ על שיר מאת המשוררת אנה בלאדיאנה. והוא מוסיף שיש לשיר אקטואליות.

הטור
המילים עוברות ברחוב
כמו טוּר עורְפִּי של ילדים
מבית היתומים,
כל אחד מושיט אֶגרוף לִלְפוֹת
את כְּנף בִּגדו של זה שלפניו,
ורק דאגה אחת בַּלֵב
לא לְאַבֵּד
זה את זה.

אהוד: בי מעורר השיר המקורי אסוסיציה להליכה של יאנוש קורצ'אק בראש ילדי בית היתומים שלו, בגטו וארשה בשנת 1942 – לקראת משלוחם ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, שכמוהו הכינו הנאצים לעם היהודי. ("חדשות בן עזר", 1801)

השיר הביא גם אותי לאסוציאציה עם ילדי בית היתומים של קורצ'אק המובלים אל מותם. והנה מה שכבר כתבתי ופורסם:

יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק – Agnus dei
 
"כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא"
(מִשְׁנָה ד' ו')
 
הִנֵּה יוֹם וְעוֹד יוֹם וּבַלֵיל,
הֲנַגִיעַ הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב?
הֵן הוֹלֵךְ וּמֻשְׁמַד יִשְׂרָאֶל,
הַצּוֹרֵר עוֹד מַשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב.
 
יְתוֹמִים בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב,
רַק הוּא יְסַפֵּק לָהֵם לֶחֶם.
מִלְּפָנִים אֶת כֻּלָּם הוּא אָהַב,
גַם עַתָּה הוּא מַטֶּה לָהֶם שֶׁכֶם.
 
לְבַסּוֹף הֵן הִגִּיעַ יוֹמָם,
מְבַשְּׂרִים כִּי הַכֹּל כְּבָר נֶחְרַץ.
בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה כְּבָר כֻּלָּם,
מוּבָלִים אֶל הָאוּמְשְׁלָג פְּלָץ
 
פָּעוֹט יְהוּדִי עָרִירִי,
אֶהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה.
מוּל הָאֵל הַלַּז הַנּוֹצְרִי,
שׁוּם נֶפֶשׁ הֵן לֹא תְחַיֶּה.
 
בְּשׁוּרָה מִסְתַּדְּרִים הַיְּלָדִים,
עוֹד מְעַט הֵן תָּבוֹא הַגְּאְוּלָה.
מָה צַחִים נְקִיִּם הַבְּגָדִים,
הָרוֹפֵא מְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.
 
הַכֹּל כֹּה יָפֶה כֹּה שָׁלֵו,
בְּלִבּוֹת הַיְּלָדִים הַשִּׂמְחָה.
הַתִּזְמֹרֶת תַּרְעִיד אֶת הַלֵּב,
הָרוֹפֵא, הוֹ אֵלִי, מִי שָׂמְךָ?
 
במחנה ההשמדה טרבלינקה עבדו 40 גרמנים ו-120 אוקראינים. במחנה נרצחו 800 אלף יהודים.

הבגידה הגדולה של המנהיגות היהודית
הטרגדיה הגדולה של היהודים במלחמת העולם השנייה היתה העובדה שהם נשארו ללא הנהגה. כל מנהיגי היהודים נמלטו על נפשם, והמוני היהודים נותרו כל אחד לנפשו.
מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה – תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.
הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. מרביתם נספו.
הרבי מליובאוויטש, הרבי מגור, והרבי מסטמר, גם הם עזבו את אנשיהם והצילו את נפשם. הגדיל לעשות הרבי מסטמר, אוייב הציונות, שלאחר שניצַל על ידי הציונים, והגיע לארץ-ישראל, ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה ה"ציונות" שהצילה את נפשו.
זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם.
למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה. במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה, ואולי יינצל מי מהם, אירגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.
תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל מפקד טרבלינקה התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

אהוד: ליתומיו של קורצ'אק לא היתה ברירה אחרת. גם אם לא היה מוליך אותם בסך, הם היו נתפסים, ניצודים ומובלים לטבח או נהרגים בו-במקום. לא היה להם שום סיכוי להינצל. ואילו לקורצ'אק, כך מסופר, היתה ברירה – להציל את נפשו, אבל הוא בחר ללכת בראש יתומיו.
האשמה שאתה מטיח בו שוב ושוב – אינה מוצדקת. כאילו טחו עינך מראות את המציאות של הגטו.
 
הבגידה של חייקה גרוסמן
לאחר הסיפור על אודות הקשרית מגטו ביאליסטוק, ברוֹנקה ויניצקי-קליבנסקי ("חדשות בן עזר", 1880) [פורסם לראשונה בגיליון 625 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 14.3.11] – הנה סיפור על הקשרית שרנקה רחל לאה זילברברג. (הכותרת אינה שלי אלא מאחיין שלה שהקדיש לה אתר באינטרנט והאחריות עליו).
שרנקה רחל לאה זילברברג נולדה ב-1920 בווארשה. חברה בשומר הצעיר (שבגד בה ו"שכח" את הקרבתה ואת הקרבת בתה מאיה) בפרוץ המלחמה יצאה לוילנה, חזרה לווארשה, והשתתפה בפעולות התנועה במחתרת. נפלה ונישקה בידה.
רחל, הידועה בכינויה "שרנקה" – (בפולנית איילה, עופרה) נולדה ב-5 בינואר 1920 בוורשה להורים דתיים, לאלכסנדר (סנדר) ומאשה לבית נורדווינד. בבעלות הוריה היתה מכולת מוצרי חלב ברחוב נובוליפי 37 (אח"כ בנובילפי 40a). היא למדה בגימנסיה "יהודיה" ושם הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". בקן השומרי הייתה חברת גדוד "בחזית" לצד מרדכי אנילביץ' – לימים מפקד מרד גטו וורשה.
הצטיינה בלימודיה, ניחנה ביכולת ארגונית בולטת והייתה ספורטאית מצטיינת. משנת 1938 הפכה למדריכה ב"קן" בשכבה הצעירה, והיתה נערצת על חניכיה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבלה את תעודת הבגרות הנכספת, אך נאלצה לעבור יחד עם אחותה רות לליטא (אז בשליטה רוסית), בתחילה בעיר קיידאני בקיבוץ "המנוף", ואח"כ בקיבוץ "השומר הצעיר" בווילנה.
כמשכילה תפסה מקום חשוב בחיי הקיבוץ. שם שהתה יחד עם בעלה משה קופיטו, חברו וידידו הקרוב של מרדכי אנילביץ', שהצטרפו יחדיו לתנועה, וב-22 בפברואר 1941, בווילנה, נולדה לזוג בת בשם מאיה, אותה אנחנו מחפשים עד היום...
שרנקה עברה להתחבא במנזר בשם "האחיות הקטנות" שנמצא כ- 6 ק"מ מחוץ לווילנה. ביער זה שהתה עם אבא קובנר ויוסף שמיר. שרנקה גרה בחדר אחד עם רוזה, אימו של קובנר, ועם טייבל וחומה. סה"כ היו כ-15-20 חברים. שם עלה רעיון המרד, ומשם יצאה קריאתו המשותפת של אבא קובנר "לא נלך כצאן לטבח."
את הקשר בין חברי "השומר הצעיר" למנזר, יצרה ידוויגה דודזיץ, בסיועה של אירנה אדמוביץ – שהוכרה כחסידת אומות עולם, שתיהן השתייכו להנהגת האגף הדמוקרטי של תנועת ה"צופים" הפולנית, את שתיהן החביאו מפני הסובייטים אנשי "השומר הצעיר", כאשר העיר נכבשה על ידם.
לאחר שבן זוגה, משה קופיטו, נרצח על ידי הגרמנים, כאשר יצא לקנות חלב לתינוקת שלהם, מסרה שרנקה את בתה מאיה לבית יתומים. בשלב זה החליטה הנהגת התנועה בווילנה להחזיר את שרנקה לוורשה לפעילות.
חייקה גרוסמן (שבסוף ימיה כתבה ספר – כמעט וידוי, ספר מצונזר, שבשיאו הודתה "בגדתי בחבריי" במי? בשרנקה המצונזרת) נשלחה ע"י התנועה להחזיר את שרנקה, שהתחפשה לילדתה של חייקה (למרות שהיתה בוגרת ממנה). "הפעם באתי לווארשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עליי להעביר מווילנה לווארשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בווארשה ולצרפה שם לפעולה," למציאות של חיבור חברתי שהתנועה מעל לכל. מטרת חזרתה של שרנקה היתה, להמשיך ולהנהיג את הנוער שנותר בגטו, ולעזור למשפחתה, במכולת שהיתה להם ברחוב נובוליפי 34 בוורשה.
שרנקה חזרה לגטו וורשה בינואר 1942 עם שתי משימות מצמררות והיסטוריות:
1. כעדת ראיה לרצח השיטתי של יהודים בפונאר שליד וילנה, סיפרה את שלא היה ידוע בגטו, ובכלל.
2. לעורר ולהניע את המרד בנאצים, מתוך הגטו.
עם חזרתה לגטו נאספה קבוצת הנוער שבגטו, שאת חלקם שרנקה הדריכה, וסיפרה על הטבח שהגרמנים ערכו בפונאר שליד וילנה. "יום אחד נקראנו לאספת הגדוד ב'ריכוז', לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה שרנקה (או אולי רחל?).
"כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי."
כך תיארה שרנקה את האירועים שקרו בפונאר ואת המסקנות אליהן הגיעה הנהגת התנועה לחניכיה הצעירים
בגטו וארשה:
"היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר – כנראה גיא ההריגה.
"אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא.
"אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה.
"הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא יישכחו!"
שרנקה היתה מהבודדים אשר חזרו לגטו וורשה הנצור, (ולא ברחו). בנוסף, "עקדה" (מסרה) את בתה מאיה, שלא נמצאה עד היום, השתתפה בפעולות המחתרת, היתה חברה בפלוגה הלוחמת של השומר הצעיר. נפלה ונשקה בידה, בבונקר שמתחת למקום שברחוב מילא 18 ושמה חקוק שם במצבה במקום.
https://ms-my.facebook.com/groups/freehistory/posts/808088392979545/
הנה קראו את כל הפרטים עליה ומעשיה, והחיפוש אחרי בתה מאיה:
https://www.code2hope.net/ספרים-על-שרנקה

צִבְיָה
ואם הזכרנו קשריות בגטו ביניהן היתה גם צִבְיָה לובטקין.
סבתי מצד אימי, צִבְיָה לוין לבית מירקין נספתה בגטו ורשה.
השם צִבְיָה הוא שם תנ"כי - אימו של המלך יהואש, "בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא, מָלַךְ יְהוֹאָשׁ, וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע" (מלכים ב' י"ב)
יתכן שהשם צִבְיָה (ולא צְבִיָה) בא במובן של צביון יופי תואר.
https://hebrew-academy.org.il/keyword/צְבִי/

דלות החומר במוזיאון תל אביב
רון אובז'נסקי-חולדאי החליט לזכות את משלמי המיסים בעירו בכניסה חינם למוזיאון תל אביב בימי שישי. מכיוון שכבר כמה שנים טובות לא ביקרתי במוזיאון ניצלתי את ההזדמנות.
אכזבה. דלות החומר והמוצגים. באגף החדש המוקדש לאמנות ישראלית אכזבה גדולה. רוב הציורים הנפלאים שהיו בתצוגה משל גדולי הציירים הישראליים אינם עוד. נוספו לתצוגה כמה ציירים פלישתים, דוד ריב עם דגל סייקס, וכמובן ציור של האקטיביסט הפרו-איסלמי לארי אברמסון המצייר קו שחור על מרובע לבן. שאתם יכולים לנחש על מה הציור.
אני אגב מגדיר אמנות רק כמשהו שאני לא יכול לצייר. כל מה שאני יכול לצייר אינו אמנות בעיניי כי אין לי כל כשרון לציור. ב"אמנות מושגית" למשל למרות חוסר כשרוני אני מוכשר בדיוק כמו גרשוני וכבר הוכחתי זאת:
"על דלות החומר ועושר הבלב בלה בלה" –
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00595.php
מתצוגת האמנות הישראלית נעלם למשל ציור שמאוד אהבתי של זיגפריד שלום סבא – הגז.
https://he.wikipedia.org/wiki/הגז
גם באגף האמנות המודרנית חסרו לי תמונות. למשל: התמונה של משה סגל (מארק שאגאל) בדידות:
https://tamuseum.org.il/he/collection/modern-art/#gallery/page/327
או הציור היפה של לסר אורי משה רבנו על הר סיני.
https://www.tiroche.co.il/auction/auction-109/lot-93-79/
אז לאן הן נעלמו?
לזכותו של המוזיאון הוקדש עתה חדר מיוחד לציוריו של מאוריציו גוטליב.
לתושבי תל אביב בכל זאת אם נותנים חינם, תקחו!

הבגדים עושים את האדם – או האדם עושה את בגדיו?
פתגם ישן אומר: "הבגדים עושים את האדם," והנה ראשת מפלגת העבודה (היורשת של בן גוריון ורבין) מרב קסטנר-מיכאלי – מופיעה בהשבעת הכנסת במעיל עור שחור בסגנון חייל ס.ס. נאצי. הנה ראו:
https://twitter.com/YinonMagal/status/1592617349630554112?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
ברשתות החברתיות החלו מיד לתהות אם מעיל העור ניתן לה בירושה מסבהּ, ישראל רולף רֶזֶ'ה קסטנר, מעיל שניתן לו כמזכרת מאייכמן או מחברו קורט בכר?
כך או כך. הבגד שאדם בוחר לא עושה אותו, אלא רק מציג אותו כפי שהוא רוצה להציג את עצמו, ובמקרה הזה הבחירה של ראשת העבודה מעידה רק עליה.
לפחות תיהנו משיר של להקת הנח"ל "הבגדים עושים את האדם":
https://www.youtube.com/watch?v=UqrQqbJNAzk
מדהים איך עבר הזמן מלהקת הנח"ל של אז, בגדיה וערכיה, למפלגת העבודה של ימינו.
נעמן כהן