[מתוך היומן]

22.1.2017. יום ראשון. לפנות ערב במונית עם יפה ברלוביץ לאסיפה כללית של מוזיאון נחום גוטמן. בדרך חזרה לוקחים אותנו חמי ורותי גוטמן במכוניתם, ואני שומע סיפור מדהים מפי חמי, שמאשר את כל חששותיי – שהכותרת "המדונה הגלילית" לתמונה של נחום אין לה שום קשר לציור עצמו, שהיא ממש זיוף.

חמי מספר שהבד של התמונה היה מרוח בסיד כמו הכנה לציור אחר, וכי יש שתי סקיצות של התמונה, בהן רואים בבירור שזוהי אישה ערבייה או בידואית עם ילד ערבי, בידואי, שחוטמו נוטף והוא נראה מסכן ואומלל כמו ילד ערבי. לדבריו כאשר עסק בחישוף התמונה המקורית בא לבקרו גדעון עפרת, וכאשר ראה את האם והילד על רקע הכנרת קרא: "זוהי המדונה הגלילית" וזאת מבלי שהיתה שום אסמכתא לכך מנחום גוטמן עצמו, אלא רק הדימיון היוצר (והמסלף לא פעם) של עפרת.

חמי קיבל את ההגדרה ומאז קרוי הציור "המדונה הגלילית" למרות שאין בו שום יסוד נוצרי, ואין שום תמונה אחרת של גוטמן שיש בה יסוד נוצרי, ועוד על רקע ארץ-ישראל והכנרת, רק הפוזה של האם והילד מזכירה תנוחות דומות של ישו הקטן בזרועות אימו בציור האירופי הקלאסי, או כמו שחמי מעיר בהומור, כפי שמיכאל אנג'לו הושפע מנחום גוטמן.

אני הערתי שאסור לעשות כך ואני זוכר כיצד מדריכה עומדת לפני התמונה, כאשר זו היתה מוצגת במוזיאון, ומספרת לצופים בביטחון שמדובר במדונה הגלילית הנושאת בזרועותיה את ישו, וזה חלק מעולמו הציורי של גוטמן.

חמי ביטל את דבריי ויפה חיזקה את דבריו שהרי היום הכול הוא נראטיב, וגם הפירוש הנוצרי לתמונה הוא נראטיב לגיטימי כי אין אמת היסטורית מוחלטת אחת.

אני אמרתי שנכון, גם להיטלר היה נראטיב, וגם לא"ד גורדון.

אהוד בן עזר