בדונו בשאלה האם היה אחד העם ציוני אם לאו, כותב פרופסור אהוד מנור:
"מדובר בפולמוס שכמעט כל הטיעונים הכרוכים בו נכונים כשלעצמם, אם באופן חלקי יותר, או פחות."
ורק בסופם של טיעונים הוא קובע בהיסוס: "לטענה שאחד העם לא היה ציוני יש אחיזה במציאות, גם אם היא נראית לא מנומסת עד כדי זעזוע." ("חדשות בן עזר", גיליון 1802).
אחד הטיעונים שלו ל"ציונות" כביכול של אחד העם הוא מנסח כך: "אחד העם היה לא ציוני במובן הפשוט. הוא מעולם לא הצטרף לתנועה הציונית. בכל משנתו הוא ביטא זלזול עמוק במימד המדיני שלה... מצד שני, אלפי חלוצים, אלמונים יותר או פחות, ראו במשנתו והגותו של אחד העם מקור השראה שאין כמותו."
העניין הוא שאין קשר הכרחי בין השפעה רוחנית לבין ציונות. חלוצי העלייה השנייה בייחוד אנשי "פועלי ציון" הושפעו רוחנית לא פחות מהגותו של קרל הלוי-מרקס (דרך דב בער בורוכוב). תקופה מסויימת היה דוד יוסף גרין-בן גוריון אף בולשוויק של ממש לאחר ביקורו בברית המועצות. האם זה הפך את קרל הלוי-מרקס להוגה ציוני? ודאי שלא.
קרל הלוי-מרקס היה יהודי משומד אוטו-אנטישמי (שונה ממורהו לסוציאיליזם משה הס, שהיה ממטרימי הציונות). בכל כתבי מרקס יש רק קטע אחד שהוא כותב על היהודים באהדה ולא בשנאה ולעג. במאמרו על המצב באירופה, ניו יורק דיילי טריביון 15.4.1854 – מרקס מזכיר את המצב בארץ הקודש. ומציין שאוכלוסייתה של ירושלים מונה 15,000 נפש מתוכם 8,000 יהודים ו-4,000 מוסלמים, ועל אף שהמוסלמים מונים רבע הם אדוני העיר.
"אין לך דבר," כותב מארקס, "השווה לדלותם ולסבלם של היהודים הירושלים, המתגוררים ברובע המטונף ביותר של העיר, הקרוי 'חארת אל-יהוד'. רובע של זוהמה, בין הר-ציון לבין הר-המוריה, מקום שקבועים בתי-הכנסת שלהם. יהודי-ירושלים מופקרים בקביעות לדיכוים של המוסלמים ולקנאותם. היוונים עולבים בהם, והלאטינים רודפים אותם, ומתפרנסים הם מנדבות דלות ששולחים להם אחיהם באירופה. היהודים אין הם ילידי-המקום, אלא באים לכאן מארצות רחוקות, כשהם נמשכים לירושלים מכוח רצונם לדור בעמק יהושפט, ולמות באותם מקומות, שבהם עתיד להתגלות הגואל. תוך שהם מצפים (כך!) למותם," אומר סופר צרפתי, "הם סובלים ייסורים ומתפללים ופניהם אל הר המוריה, ששם התנוסס בעבר מקדש הלבנון, שאליו אין הם מעיזים לקרב. מזילים הם דמעות על שבר בת ציון, ועל פיזורם בין הגויים."
"וכדי להוסיף ענות על ענותם של היהודים הללו, מינו אנגליה ופרוסיה בשנת 1840 בישוף אנגליקאני לירושלים, שזה תפקידו במפורש – לנצרם. בשנת 1845 הוּכה בישוף זה מכות נאמנות, והיהודים, הנוצרים והתורכים כאחד לועגים לו. ועל צד האמת רשאים אנו לומר, שהוא נתן בפעם הראשונה והיחידה עילה לאחדות בין בני כל הדתות שבירושלים."
(אדמונד זילברנר הסוציאליזם המערבי ושאלת היהודים, י-ם 1955 עמ' 157)
(קרל הלוי-מרקס – על היהודים בירושלים).
Articles by Marx in New York Daily Tribune banner 15/4/1854
https://www.marxists.org/archive/marx/works/subject/russia/crimean-war.htm#19
אין הדברים מעידים על איזושהי סימפטיה לעם היהודי מצד המשומד מרקס שלפי תורתו אמור היה בכלל להיעלם מההיסטוריה עם ביטול הקפיטליזם. ("אלוהים של היהודי הוא הממון"). מכל מקום עובדה היא שיכול היה חלוץ ציוני-סוציאליסט (גם מ"הפועל המזרחי") להיות מושפע רוחנית מתורתו של מרקס מבלי שהיה הוגה ציוני. בדיוק כמו שיכול היה להיות מושפע רוחנית מאחד העם (או מהרבי מליובביטש) מבלי שהיה ציוני.

אבסורד
ד"ר משה גרנות תמה על מקס נורדאו שהגדיר את אחד העם כאנטי-ציוני ומגדיר זאת "אבסורד" ("חדשות בן עזר", 1802). בהינתן שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון הגויים ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י, ובהינתן שאחד העם לא היה חבר בתנועה הציונית, אלא התנגד לה, ולא עסק ב"צרת היהודים", אלא רק "בצרת היהדות" כאשר פתרונו הוא הקמת "מרכז רוחני" בא"י תחת שלטון הגויים שיקרין ליהודי הגולה תחת שלטון הגויים (כמו האורתדוכסים האנטי-ציונים) ולא מדינה יהודית ריבונית, מעניין לדעת כיצד מגדיר ד"ר משה גרנות את הציונות?
אם אחד העם היה לדידו ציוני, מהי להגדרתו ציונות?
(בכל מקרה אני לא אבקש מהעורך לצנזר את דבריו כי אין חשוב מחופש הדיבור גם אם מפרסמים דברים אבסורדיים).

הטנטוס בשירה העברית
כשהמרגלת המחבלת, טלי פחימה, התאהבה במחבל הרוצח זכריא מוחמד עבד א-רחמן א-זביידי, מארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצא), ובעקבות אהבתה גם התאסלמה באום אל-פאחם ע"י השייח ראאד סאלח, היא זכתה להערצה בקרב מה שמכונה בארץ בטעות "פעילי שמאל".
(ודוק: עם ההתאסלמות היא אינה עוד "אשת שמאל", אלא "קלריקלית מוסלמית ימנית." הנה עוד הוכחה לכך שאלו המכנים עצמם "פעילי שמאל", אני מכנה אותם בכינוי המדוייק יותר "אקטיביסטים פרו-איסלמים").
והפלא ופלא אותה מחבלת משומדת שהתאסלמה אף זכתה להיות גיבורת שירה ישראלית שעליה נכתבו יותר שירים מאשר על חנה סנש.

ז'אן דארק שלי
המשורר אהרון פומרנץ-שבתאי חיבר לה שני שירי תהילה. עבורו המשומדת המוסלמית טלי פחימה היא ממש ז'אן דארק.

טלי פחימה – אהרון פומרנץ-שבתאי
בין האינקוויזיטורים
והכתבים שנלושו
מעיסה אפורה
של נייר מוג לב,
את דומה לנרקיס שחור,
ז'אן דארק שלי!
לא באזיקי השב"כ,
ברתוקות זרועותיי
הייתי
נושא אותך
למלון במדבר.
שעה היה לוקח
להביא לך לשם טמפון
או קולה
ובערב משקפינו היו נוקשים
כשהייתי מנשק
את ה-W הרך
של שפתך העליונה.

תהילה לטלי – אהרון שבתאי
אם אימא
לא תשלח לך בננות
טלי פחימה,
אשלח לך אני בשיר
את כנפי תהילתך.
כי לאנשים שהתרגלו
למסטינגים מלאים חרא מיליטריסטי
הבאת חצי לחם
וכוס חלב.
ולאלה שמעל לראשם
מפוצצים את הגג
שמתחת לרגליהם
מפרקים את האריחים,
שחיים במשטר של לינץ',
בכסף קטן נסעת
והבאת חיוך.
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/5/ART/781/006.html

המשורר מאיר ויזלטיר גם הוא שורר לגיבורה:

3 בינואר 2007 – מאיר ויזלטיר
מַה שָׁרוֹת הַצִּפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה
מַה הֵן שָׁרוֹת הַבֹּקֶר?
טַלִּי פַחִימָה שֻׁחְרְרָה
הֻפְחַת לָהּ שְׁלִישׁ הַבֹּקֶר,
שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה.
בֹּקֶר טוֹב לָךְ אֲחוֹתֵנוּ,
שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה:
גַּם אַתְּ הִתְעוֹפַפְת עַל כַּנְפֵי הַדְּחָפִים
לְמַלֵּט שְׁבִיב חַיִּים בְּאֶרֶץ הַמָּוֵת,
שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה.
גַּם אַתְּ הִתְעַלַּמְתְּ מִגְּבוּלוֹת שֶׁסֻּמְּנוּ
עַל מַפּוֹת שֶׁאֵינֶנּוּ קוֹרְאוֹת,
שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה.
וְכָמוֹנוּ עָקַפְתְּ מַחְסוֹמִים וְשׁוֹמְרִים
חֲמוּשִׁים וְשָׂשִׂים לִירוֹת.
https://www.ynet.co.il/Ext/App/TalkBack/CdaViewOpenTalkBack/0,11382,L-4006653,00.html

המוסיקאי דני אמיר ודן תורן חיברו שיר הערצה לטלי פחימה בו הביעו תקווה שהיא תבוא לבית הנשיא ותהפוך לנשיאת ישראל:
https://www.facebook.com/DaniiAmirMusic/videos/טלי-פסטיבל-הנדיב-עם-דן-תורן-2019/767099233715421/

ואחרי כל שירי התהילה הללו לגיבורה פחימה, דומה שמאז פרסום "מין ואופי" של המשומד אוטו שלמה ויינינגר, שהתאבד בגין מוצאו היהודי בהכירו בנחיתות מוצאו היהודי כביכול (היטלר אמר עליו שהוא היהודי היחידי שהוא העריץ) לא התפרסם עוד שיר המבטא את מחלת הנפש היהודית-הטנטוס היהודי, כמו השיר שמפרסמת הפסיכולוגית אורין רוזנר (האמונה ודאי על עומק החולי שבנפשה הכמהה להירצח ע"י מחבל ערבי), שאצלה הארוס הוא הטנטוס.

אורין רוזנר – אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אֶת זַכָּרִיָא זְבֵּידִי
אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אֶת זַכָּרִיָא זְבֵּידִי
מִקָּרוֹב
גַּם אִם הָיָה הוֹרֵג אוֹתִי בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת,
גַּם אִם הָיָה חוֹנֵק אוֹתִי –
כְּשֶׁהַדָּם עַל הַיָּדַיִם
שֶׁלּוֹ עַל צַוָּארִי,
אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת מִקָּרוֹב
אֶת עֵינֵי הַיֶּלֶד הָעֲקוּרוֹת,
אֶת עֵינֵי הַיֶּלֶד שֶׁרָצַחְתִּי
רוֹצֵחַ אוֹתִי.
לִרְאוֹת גֶּבֶר
לֹא יֶלֶד, לֹא צִפּוֹר אַכְזָרִית,
גֶּבֶר שֶׁפָּנָיו מְפֻחָמוֹת מֵאֵשׁ שֶׁאָחֲזָה בּוֹ
וְלֹא אָחֲזָה בִּי,
לִרְאוֹת גֶּבֶר
שֶׁלֹּא נוֹלַד וְלֹא יִוָּלֵד
מִתּוֹךְ הָאֵפֶר,
לֹא מְחַבֵּל, לֹא צִפּוֹר, לֹא יֶלֶד
רַק גֶּבֶר שֶׁיָּדָיו מִתְהַדְּקוֹת עַל צַוָּארִי,
לִרְאוֹת לֹא כְּדֵי לָשִׁיר לוֹ,
לִרְאוֹת לֹא כְּדֵי לָשִׁיר מִגְּרוֹנוֹ אֶת שִׁירִי,
לִרְאוֹת כְּדֵי לִרְאוֹת,
לְהִתְקָרֵב כְּדֵי לוֹמַר לוֹ,
אֲנִי לֹא סוֹלַחַת לְךָ וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁלֹּא תִּסְלַח לִי.
("הארץ", "תרבות וספרות", 26.11.22)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2022-11-23/ty-article/.premium/00000184-9e93-d483-ad9e-ffdf0aa80000

אומרים שהשירה מבטאת את נפש האדם. מסתבר שחלק מהשירה העברית מבטא מחלת נפש יהודית של כמיהה למוות.

[אהוד: אני שמח לציין כי ב"תרבות וספרות" הנוכחי אני מוחרם, לא מפרסמים דבר ממני ולא עליי למרות שהתחלתי לפרסם בבמה הזו כאשר העורך הנוכחי היה עדיין תינוק צוֹאֶה בחיתוליו].

מ"על הגבעה עומדת פרה" לפרה בסלון
מהשומר הצעיר להודו – מיהדות להינדוהיזם
קיבוץ "השומר הצעיר" לַהֲבוֹת חֲבִיבָה הנקרא על שמה של חביבה רייק הצנחנית, נוסד ב- 1949 על האדמות שכיום יושב עליהן מושב שדה יצחק, על ידי חברי השומר הצעיר שעלו מצ'כוסלובקיה. ב-1951 עבר למקומו הנוכחי על אדמות ח'רבת ג'למה שתושביו פונו ממנו ב-1950, וב-1952 ביקשו לחזור אליו תושביו ולקבל חזרה את רכושם ואף עתרו בנושא לבית המשפט העליון, שקבע כי "הרחקת המבקשים מאדמותיהם נעשתה ללא כל יסוד חוקי וללא כל הצדקה." עם זאת, חזרתם נמנעה על ידי הרשויות וב-1953, בהוראת צה"ל ובתקציב מיוחד שהופנה לנושא, פוצצו אנשי להבות חביבה את בתי הכפר שנותרו.
יערה בן מרדכי (32) נולדה כשהוריה חברי הקיבוץ נשלחו כשליחי עליה מטעם השומר הצעיר לדרום אמריקה. כשחזרו עזבו את הקיבוץ. יערה סיימה לימודים במודיעין, שירתה בצה"ל כקצינה לוחמת ארבע וחצי שנים, וירדה להודו לחפש שלווה. שם התחתנה עם איכר הודי בכפר בשם דרמקוט בצפון הודו, וילדה שתי בנות.
וכך היא מתארת את חייה: "אני קמה בבוקר אני מכינה צ'אי וארוחת בוקר למשפחה ועוברת למטלות הבית. הפרה בינתיים עברה לגור בחדר שמתחתיי, וצריך ללכת לשדה להביא לה עלים. אני יוצאת ומטפסת בשביל בוץ. זה סוף מרץ, עדיין קצת קר אבל השמש כבר זורחת ואפשר לראות את הירוק מסביב. השעורה מבשילה ומחכים לרגע שבו כל הכפר יחליט שהגיע הזמן לקצור.
"לפעמים אני מרגישה שלקחו לי את החופש. אבל גם לאנשים שהכל פתוח בפניהם לרוב אין יכולת להרגיש חופשיים.
"במשפחה יש היררכיה מאוד ברורה. קודם הסבתא, היא הסמכות העליונה. אחר כך האבא, האמא, ולבסוף הילדים.
"לאישה בחברה הזאת אין באמת חופש. אם היא רוצה לצאת לעבוד, וזה רק במצב של חוסר ברירה, זה יהיה באישור בעלה או החמות. החלטות לא מתבצעות לבד. איפה אני עומדת ביחס לזה? זה לא תמיד רע שמישהו אחר מחליט. לפעמים את מרגישה שלקחו לך את החופש, אבל זה תהליך אחר של קבלת החלטות. אני מתייעצת עם כולם, אין פה בחירה אישית.
"התפקיד של האישה בחברה בצפון הודו הוא לעבוד במשק הבית, לדאוג לניקיון, לטפל בחיות. לגדל פרה זה יותר ממשרה מלאה. זו עבודה שלא נגמרת, את לא יכולה לעזוב את הפרה. אני עושה הכול למען סבתא של בעלי, וזה תענוג. אני מקלחת אותה, חמותי מסרקת אותה. כשהיא חולה, כל המשפחה עולה לרגל. הבית כל כך חזק. ככה התחלתי להרגיש שיש לי קרקע יציבה. מה שלא יקרה, הספינה לא תטבע. בישראל אנחנו כל הזמן עם הראש מעל המים, שואלים מה יהיה?
"כשאני איתם אני מרגישה באמת שיש מישהו שדואג לי. הם פועלים מרצון טוב לנהל חיי משפחה מוצלחים, וזו נקודת החוזק של החברה ההודית. אין כמו חיי המשפחה. המחיר הוא אובדן הפרטיות, וזה אולי הדבר שהיה לי הכי קשה להסתגל אליו. מה פתאום נכנסים לי לחדר בלי לשאול אותי ולוקחים לי דברים? אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לך ציוד אישי, אבל אנחנו חולקים את אותו חלל ואת אותם חיים, אנחנו יחד במסע הזה.
"עם כמה שאתלונן, אני גם מאוד אוהבת את זה. חיים כל כך אחד בתוך האחר, שאין עכבות. למשל נשים שמסרקות זו את זו, ולהודיות יש שיער ארוך, שחור וחלק. זה לוקח שעה. אז אחרי המקלחת לשבת עם מי שהתקלחה, למרוח לה שמן על הראש — אותו שמן שמבשלים איתו, למשל שמן חרדל מהגינה. לסרק אותה, לעשות לה צמה. זה כל כך לא קיים בישראל, הביחד של המשפחה. אומרים תמיד שאנחנו הכי חמים ומשפחתיים שיש, אבל כמה אנשים פה דואגים לסבתא שלהם בערוב ימיה? כמה אנשים חיים איתה באותו בית ומוודאים שהיא אכלה כמו שצריך, עוזרים לה להתלבש ומנקים אותה אחרי שהיא פיספסה בשירותים? זה לא אפשרי באורח החיים כאן."
(איתי משיח, "יערה התאהבה בגבר הודי והתמסרה לחיי כפר מסורתיים. האם היא מאושרת?" "אל-ארצ'י", 3.11.22)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-11-03/ty-article-magazine/.highlight/00000184-388d-d745-aba7-bc8fd7000000
מוסר השכל: מסתבר שאפשר לעזוב קיבוץ בגלל היעדר חיים פרטיים והגשמה עצמית, ולהגיע לכפר הינדי מסורתי בגלל האושר שבאובדן הפרטיות וההגשמה העצמית.
בקיבוץ שרו: "על הגבעה עומדת פרה, בא חזיר הכניס לה גרגיר וכך נוצר השומר הצעיר," וגרו ליד הפרות, ואילו בהודו הפרה הקדושה נכנסה לסלון וגרים יחד איתה.

הפיליסטיניזם של אוהד חמו
מה צריך לענות לצעיר ערבי הצועק אין ישראל, יש פלסטין!
אוהד חמו כתב ערוץ 12 במונדיאל, נתקל בשידור בצעיר עטוף בדגל סייקס (פלשת) שצעק לו "אין ישראל, יש פלסטין!" – ואוהד חמו ענה לו בפיליסטיניות ילדותית: "יש ישראל! ישראל קיימת תשכח מפוליטיקה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=770236&forum=scoops1
במכתב שנשלח מטעם ארגון "בצלמו" לרשות השנייה, נכתב בשבחו של חמו והתנהלותו בתקרית: "מר חמו היה במקום עויין ויכול היה להתחמק, אך הוא בחר להראות בעוז ובגאון את הזהות שלו ואת המדינה לו. מגיע לו בהחלט שאפו. במעשה זה הוכיח אוהד חמו שהוא תומך ישראל מושבע ובצד שלנו תמיד ואפילו בסוג של פגיעה במקצועיות שלו."
מנכ"ל "בצלמו" שי גליק מסר: "כשצריך לבקר נהיה הראשונים לבקר, אך כשצריך להחמיא נהיה גם הראשונים להחמיא."
https://rotter.net/forum/scoops1/770428.shtml
מחמאה מוזרה על תגובה ילדותית וטיפשית. מה כן היה צריך אוהד חמו לענות?
כשבא אליו המפגין ערבי ואמר לו: "אין ישראל, יש פלסטין!" היה חמו צריך לענות לו מניה וביה: "בקוראן אין פלסטין, יש רק ישראל. אללה אלוהי הערבים קבע שכל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכים רק לעם ישראל" (סורה 7 פסוק 32) – או אז היה סותם לו את הפה.
(גיזרו ושמרו).

מעשה הנבלה של בנימין גנץ
דרור אידר, השגריר היוצא באיטליה, סיפר על מה שקרה בפברואר 21. ערב הבחירות. גנץ החליפי. נתניהו רוה"מ.
בישראל היתה כמות גדולה של חיסוני מודרנה לא בשימוש, שתוקפם עמד לפוג. אידר קיבל בקשה נואשת מהרפובליקה הזעירה של סן מרינו בלב איטליה. הם זקוקים לכמה אלפי חיסונים להצלת חיים ממש.
אידר, שהיה באותו זמן בארץ להתחסן בעצמו, פנה למשרד החוץ שהפנה אותו למל"ל. המל"ל אישר, והוא הודיע לנשיא של סן מרינו, שהיה ממש מאושר, והודה לו, ואמר שהוא מתכונן כבר לשלוח מטוס מיוחד לאסוף את החיסונים. בתשלום.
ואז, בנימין גנץ עצר הכול, ומנדלבליט מיד הציג "מניעה משפטית" על רקע חוסר הסכמה בממשלת החליפין. זו שיחת ה"נעלתי אותו" המפורסמת של מנדלבליט עם גנץ.
אידר, שלא ידע את נפשו, פנה ליועץ המשפטי, למרות שאינו מכירו, ומפציר בו: זה חילול השם, אסור לעצור את זה!
"מצטער," ענה היועץ. "אין ביכולתי. דבר עם גנץ."
אידר ניסה. גנץ לא עונה. הוא חזר לרומא ואז גנץ התקשר. אידר מתחנן אך גנץ קשה כסלע. "ביבי לא רוצה לתת לי דברים שביקשתי, אז גם אני לא אתן לו."
ה"דברים" היו כנראה מינויים, כפי שהתפרסם אז.
וכדי להוסיף עלבון לנזק, אידר מקבל שיחת טלפון נזעמת מהאיש של אשכנזי במשרד החוץ, אלון אושפיז, על שהעז לפנות ישירות ליועץ ולגנץ. אלו ה"ממלכתיים", ש"ישראל לפני הכול" בפיהם.
https://twitter.com/mk1956/status/1595835258951303169?t=PwuGp2piQs-NjXKxUwCeow&s=03)
מסתבר שבנימין גנץ, שייזכר בישראל לדיראון עולם על שטירפד הזדמנות היסטורית חד פעמית ליישום תוכנית אלון-רבין-טראמפ, התגלה גם כבעל קהות מוסרית המונע הצלת חיים ע"י זריקת חיסונים שיכולים היו להציל חיים.

זהירות מיליציות "מייחדים" פרטיות –
לפני שיופנו גם נגדנו
בעקבות חטיפת ערבים פלסטינים ע"י חיילים בני עדת "המייחדים" (הדרוזים)*, ואיום על הוצאתם להורג אם לא ישחררו את גופת הנער טירן פרו שנרצח וגופתו נחטפה מבית החולים על ידיהם בג'נין, הודיעו אנשי "גוב האריות": "החטיבה מודיעה: שיחררנו את גופת הנער הדרוזי והחלטנו ללכת על שחרור הגופה לאחר שראינו סרטונים של דרוזים שחטפו פועלים פלשתינים ואיימו לרצוח אותם לכן לכל מי שמדבר וזורק מלים מיותרות שיסתום את הפה לפני שנטפל בו."
https://rotter.net/forum/scoops1/770504.shtml
המעשה זכה לפופולריות רבה ברשתות החברתיות כדוגמה איך צריך לנהוג בערבים.
דוברות המשטרה אישרה שהמשטרה פתחה בחקירת אירוע חטיפה ותקיפת 3 תושבי חברון בכפר ירכא. על ידי מספר גברים אשר ביצעו ירי באוויר והכניסו אותם בכוח לתוך רכב. 3 הפצועים פונו לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי לגליל בנהריה. המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע.
https://rotter.net/forum/scoops1/770447.shtml
מן הסתם המשטרה לא תעשה דבר מפחד "המייחדים" (הדרוזים) כפי שלא מוצה הדין עם ה"מייחדים" (הדרוזים) שבצעו לינץ' בפצועים סורים שהובלו באמבולנס צבאי ורצחו פצוע אחד.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4671545,00.html
וכפי שלא מיצתה את הדין עם "המייחדים" שביצעו את הפוגרום היחיד בתולדות היהודים שהיה בתוך מדינת היהודים כאשר "מייחדים" (דרוזים) בפקיעין התנפלו על היהודים בפרעות, שרפו את בתיהם, וגירשו אותם מהמקום.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3466197,00.html
או בעקבות פגיעתם באנשי רשות הטבע והגנים.
המדינה על סף אנרכיה ללא משילות. עצם ההימצאות של מיליציות עצמאיות מאיימות של "מייחדים" (דרוזים) המצויידים בנשק בלתי חוקי ולא מהססות להשתמש בו כשהם חושבים על האינטרס הפרטי שלהם – מראה על התפרקות המדינה מכוחה. ולכן אל לה למדינה להתיר את התופעה המסוכנת של מיליציות חמושות ועצמאיות של "מייחדים" (דרוזים) כי כשם שהם פועלים נגד ערבים בג'נין הם יכולים להפנות את פעולתם גם נגדנו. בל נשכח את דוגמת כונתאר. יש סכנה מובנית באלו שהנאמנות שלהם היא על תנאי.
יש לזכור ולא לשכוח כי יחס "המייחדים" (דרוזים) למדינה היהודית תלוי בראש ובראשונה רק בחוזקה ובחוסנה של ישראל. הדרוזים החליטו לשתף פעולה עם היהודים רק לאחר שהגדוד המייחד (הדרוזי) שהשתתף במלחמת השחרור בצבא ההצלה הערבי של פאוזי קאוקג'י. ולחם לכיבוש קיבוץ רמת יוחנן במטרה לכבוש את חיפה. (בקרב נפל זוהר דיין אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין) – ספג מפלה בקרב. רק אז החליטו המייחדים (הדרוזים) לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים. (לא כדאי לחשוב מה היה קורה לו היה הגדוד הדרוזי מנצח בקרב).
ודוק: יש לומר עם זאת שרוב המייחדים (הדרוזים) נאמנים למדינת ישראל ואחוז הגברים המתגייסים לצבא (לא הנשים) גדול מאחוז היהודים המתגייסים.
וכולנו הרי מודעים מודעים שלא חסרים גם יהודים המזדהים עם הפשיסטים האיסלמו-נאצים החותרים לחיסול מדינת היהודים.

* עדת "המייחדים" נקראת ע"י הערבים-המוסלמים "דרוזים". זה כינוי גנאי גזעני-מוסלמי ע"ש אדם פרסי בשם אל דרזי, שהיה אחד ממפיצי הדת, הדרוזים מכנים עצמם: עדת "המייחדים", (כלומר האומרים שהאל הוא אחד), מכיוון שמייסד הדת "המייחדת" (הדרוזית), פרסי בשם חמזה בן עלי, הכריז על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז הידוע בכינויו "אל חכים באמר אללה" (השליט מטעם אלוהים)–  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות, הוכרזה דתו כדת כפירה סוג א' ע"י האיסלם, דת כופרת שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם שלהם זכאים היהודים, הנוצרים והשומרונים, ויש לרודפם ולהרגם. לכן יכלו המייחדים (הדרוזים) להתקיים רק בפריפריה, בכפרים בהם חיו גם מיעוטים דתיים אחרים.

סאטירה של יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה ונהפך לאוייב ישראל
כתבת הארץ "המייחדת" (דרוזית היא כינוי גנאי מוסלמי) האנטי-ישראלית, שירין פלאח סעב, ראיינה את ראזי נג'אר יוצר תוכנית הסאטירה הערבית "שואסמו". כהרגלה היא מעלימה את היותו יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי.
בתוכנית הסאטירית, כמה לא מפתיע, עומד מערכון עם דמותו של בן גביר וסביבו פעילים הלובשים חולצות צהובות של תנועת כהנא חי, והם עטורים כיפה לראשם ופאות ארוכות על לחייהם. לצידם נשים החובשות כיסוי ראש. השיר שהתנגן ברקע קרא לערבים "די למשחקים וסיסמאות על פלסטין, מחר יגיע תור אל-אקצה – נבנה במקומו שני בתי מקדש. ביי ביי, ביי ביי מנסור, איימן וסאמי, כהנא עדיין חי."
ראזי נג'אר בן ה-46, קופירייטר ותסריטאי, מתגורר בחיפה. נשוי לאווה ואבא לשני ילדים, לילה בת 14 שנים ומג'ד בן 11, יליד הכפר הנוצרי פסוטה, ולמד בנצרת, ומושפע כנוצרים רבים מחד"ש.
"אנחנו כפלסטינים," מציין נג'אר, "עברנו את הכול, גם נעבור את בן גביר. נכון שיש הבדל בין גנץ ובן גביר – אבל בסוף, אם מסתכלים על הקמפיין הראשון של גנץ, הוא התחיל אותו בווידיאו עם מתקפות שהיו בכהונתו על עזה. אחד מאיים באקדח, ואחד מאיים ב-F-15 או בלחיצת כפתור. זה קונפליקט שיש לו פנים שונות ומגוונות – וברמות קיצוניות שונות. בסוף הסוגייה הפלסטינית אינה פתורה והסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין קיים וחלק לא מדברים עליו.
"איזה שמאל? מרצ, העבודה, יש עתיד, אפילו גנץ נחשב שמאל בישראל. צריך להגיד את השם באופן מלא 'השמאל הציוני', וכאן מתחיל האבסורד מבחינתנו. מה זה היצור המוזר הזה שהוא ציוני, ועדיין משוכנע שהוא שמאל? זה בדיוק אותו היגיון מעוות שקיים במונח 'יהודית ודמוקרטית'. מה עשה השמאל במסגרת ממשלת השינוי, שלא היתה שונה ממשלות קודמות, ויש הסבורים שהיתה יותר גרועה – מפעל ההתנחלויות המשיך לפרוח, תאווה בלתי מובנת לנטיעת עצים על חשבון התושבים הערבים בנגב, עימות מול עזה, חיסולים בשטחים הכבושים, חיסול העיתונאית שירין אבו עאקלה ותקיפת הארון בהלוויה והרשימה עוד ארוכה. מה חושב לעצמו השמאל כאשר המועמדים הערבים שלו הם לא יותר מאשר גימיק? מה הפתרון לסכסוך שהשמאל הציוני מציג? הם שם ואנחנו כאן? גדר הפרדה? לשמור על רוב יהודי? במה זה שונה מהימין? למה רוצים שהערבים יצילו את השמאל כשהם רואים אותנו רק כמחסן קולות המיועד לשמר אשלייה של תהליך שלום שברק גמר בשנת 2000? הם צריכים לעשות את בדק הבית ולא אנחנו."
"אתה חושב שהאפשרות של שותפות יהודית ערבית קיימת?" שואלת גברת פלאח.
"אני," עונה נג'אר, "לא מסתכל על החיים המשותפים כמטרה. אני לא מאלה שחי באשליות ולא אומר ברגע שיהיו שתי מדינות לשני עמים הכול ייפתר. אני לא חושב שיש פתרון לסכסוך ושתי המדינות זה לא פתרון, עובדה שעד היום זה לא קרה. אף מנהיג פלסטיני לא ייקח על עצמו את ההחלטה הזו, כי מבחינתו למה להסכים רק ל-20% מאדמות פלסטין? העם הפלסטיני היה כאן, אפשר להתווכח על זה ולספר סיפורים אחרים, אבל עובדתית הפלסטינים היו כאן והיהודים מאמינים שזו ארץ המובטחת מאלוהים כפי שכתוב בתורה, כאילו זה מסמך טאבו תקף. כל עוד אין הכרה היסטורית בנכבה שום דבר לא ישתנה."
(שירין פלאח סעב, "השמאל הציוני רואה בנו מחסן קולות", "אל ארצ'י", 21.11.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2022-11-21/ty-article-magazine/.premium/00000184-949b-daf6-a38d-b5fb92bf0000
עם דעות כאלה ברור לחלוטין מה תהיה הסאטירה שלו ובמה תעסוק. מה שבטוח – היא לא תעסוק בעובדה שכל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר – היו נוצריים וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים בני עדתו של מר נג'אר. סאטירה עצובה.

זמר פלישתי
תאמר נאפר, שמציג את עצמו כזמר פלסטיני, הוזמן לאירוע של תא חד"ש באוניברסיטת תל אביב. פעילי 'אם תרצו' דרשו מהנהלת האוניברסיטה לבטלו את ההופעה. סטודנטים באוניברסיטת תל אביב נדהמו לגלות כי הראפר הערבי תאמר נאפר אמור להופיע באירוע של תא חד"ש באוניברסיטה. באפריל 2019 תועד נאפר בארה"ב כשהוא אומר "אני לא יכול להיות אנטישמי לבד, בואו ננסה יחד." כמו כן, נאפר שמציג את עצמו כפלסטיני סירב לגנות את תנועת ה-BDS.
פעילי תנועת 'אם תרצו' הלומדים באוניברסיטת תל אביב דורשים למנוע את הגעתו לאוניברסיטה. אורית אליהו, רכזת 'אם תרצו' באוניברסיטה, אמרה לערוץ 7 כי ''הבאת איש קיצוני שכזה לתוך שטחי הקמפוס רק תעודד אלימות מצד מי שכבר הפגינו בעבר בקריאות בעד טרור. מדובר באיש מסית שכל מטרתו היא לערער את מרקם החיים בתוך מדינת ישראל בין יהודים לערבים. אנו קוראים לאגודת הסטודנטים בתל אביב והנהלת האוניברסיטה שלא לאשר את קיום האירוע עד שיובהר כי הזמר המסית אינו מגיע. אין מקום לתומכי חרם על ישראל במוסדות ממומנים מכספי ציבור," מסרו חברי התנועה.
בפברואר 2022 החליטה השרה לשוויון חברתי מירב כהן להסיר מהפעלה חינוכית לבני נוער סרטון בהשתתפות המוזיקאי תאמר נפאר, המזדהה כפלסטיני. הסרטון, שהופק במסגרת קמפיין נגד אלימות כלפי נשים, הוסר לאחר פניות של עמותת הימין "בצלמו" לשרה.
בפנייה של "בצלמו" לשרה נכתב כי "נפאר הינו איש אלים, מעודד שנאה, רוע ואלימות." במכתב צוין שירו "מי הטרוריסט" ונטען כי נפאר עודד בני נוער ערבים שלא להתגייס לצבא או לשרת בשירות לאומי. "קמפיין נגד אלימות מעולה אבל לא עם אדם תומך אלימות בעצמו. אדם שמעורר שנאה והסתה ורוע וקיטוב. אודה להעפתו מהקמפיין והבאת אדם נורמלי. ברוך השם יש מספיק ערבים ישראלים תומכי שלום," נכתב.
בעבר משרד הרווחה והביטחון החברתי, בראשות השר מאיר כהן, עצר את תמיכתו בתשדיר בכיכובו של נפאר לאחר שיו"ר 'עוצמה יהודית' ח"כ איתמר חאנן-בן גביר פנה במכתב לשר הרווחה והזהיר כי "מדובר במוזיקאי קיצוני, לאומני ומסית הידוע במסרים האנטישמיים והאנטי-ישראליים שלו, שתומך בגלוי ב- BDS, תנועה הקוראת לחרם על מדינת ישראל, מגדיר את עצמו 'פלסטיני בעל אזרחות ישראלית' והשווה את ישראל לנאצים."
ח"כ חאנן-בן גביר הביא דוגמאות נוספות במכתבו: "נפאר תועד לפני כשנתיים במהלך הופעה בארצות הברית אומר 'אני לא יכול להיות אנטישמי לבד, בואו ננסה יחד.' להקת 'דם' אותה הקים פרסמה בשנת 2001 שיר בשם 'מין ארהאבי?' ('מי הטרוריסט') אשר מאשים את ישראל בטרור כנגד הפלסטינים, מצדיק את פעולות הטרור הפלסטיניות באינתיפאדה הראשונה במדיניות הכיבוש הישראלית ואף משווה את ישראל לגרמניה הנאצית."
בספטמבר 2016 נטשה שרת התרבות דאז מרים סיבוני-רגב את טקס פרסי אופיר בזמן שנפאר ביצע שיר ששולבו בו שורות של המשורר מחמוד דרוויש. כעבור שנתיים בוטלה הופעה שלו במכללת תל חי אחרי שנטען מצד התאחדות הסטודנטים כי מעורבותו עלולה להפוך את האירוע לפוליטי.
https://rotter.net/forum/scoops1/770484.shtml
למישהו יש ספק שהזמר הערבי האנטישמי יופיע ויקצור תשואות?

תהילה ושלמי תודה לאשכנזים
פרופסור דוד אוחנה הוציא ספר חדש "גם צלבנים גם כנענים": מסותיי בארץ ישראל, (הוצאת כרמל, 2022, 381 עמודים). המשך לספרו משנת 2008 "לא כנענים, לא צלבנים".
האמת היא שאין לי סבלנות למסות הארוכות המשעממות והטרחניות של אוחנה בנושא (לפני שנים בתנועה היתה כבר חוברת על ההשוואה עם הצלבנים) שיכול היה לקצר לעמוד אחד עם המסקנה על "הים תיכוניות שלו." אבל הפעם יש בספרו חידוש מרענן ותקדימי שטרם נכתב בארץ.
הפרקים הביוגרפיים האישיים שבקובץ. במיוחד הפרק הראשון בספר, "המורים שלי". זהו סיפור הצלחה מובהק המתאר כיצד נהפך הילד מאוז'דה שבצפון-מזרח מרוקו לישראלי וכיצד רכש את השכלתו ואת מעמדו האקדמי. תנאי הפתיחה הקשים במעברת הפחונים המוצפת של קריית גת בחורף 1956 יכלו בקלות ליהפך מצע לתחושות מרירות וקיפוח, אבל אוחנה בן השבעים אינו מביט אחורה בזעם אלא בהכרת תודה. הזיכרון המכונן הראשון שלו מהארץ הוא של הגננת טובה, הנועלת מגפיים ומעמיסה על גבה את הילד בן הארבע כדי שיוכל להגיע לגן בימי גשם.
אוחנה מתאר מורים מסורים מאין-כמותם בבית הספר היסודי והתיכון בקרית גת, כולם מבני הארץ הוותיקים משני צדי הקשת הפוליטית שנזעקו לסייע בחינוך בני העולים. בזכותם רכש השכלה רחבה, תאוות ידע וסקרנות אינטלקטואלית שסללו את דרכו לאוניברסיטה. בין בית הספר היסודי והתיכון לקמפוס גבעת רם ביסס אוחנה את ישראליותו בשירות צבאי בסיירת אגוז ואחר-כך נטל חלק במלחמת יום הכיפורים ובפעולות המחאה שלאחריה.
בין עיירת הפיתוח בדרום למגדל השן האוניברסיטאי בירושלים ראוי להזכיר גם את מקומו המיוחד של לובה אליאב, מי שבין השאר הקים את חבל לכיש שקריית גת היא ליבו – בחייו של אוחנה הצעיר. אליאב ייצג בעיני אוחנה שילוב מופתי של איש מעשה וחזון שהקריב בסופו של דבר את הקריירה הציבורית המבטיחה שלו על מזבח עקרונותיו. אליאב מצדו נטה חיבה לצעיר המוכשר ורתם אותו לעשייה פוליטית וחברתית. בבחירות 1984 הוא רץ לכנסת כשאוחנה לצדו, אך רשימתם לא עברה את אחוז החסימה.
אוחנה מזכיר בערגה ובהערכה שורה ארוכה של דמויות שהרחיבו את אופקיו והקנו לו את המסגרות המושגיות ואת כלי הניתוח שסייעו לו להיות להיסטוריון ולחוקר תרבות, וביניהם יהושע אריאלי, יעקב טלמון, נתן רוטנשטרייך, אלכסנדר פוקס, זאב שטרנהל, שלמה אבינרי, יהושע פראוור ומנחם ברינקר. במעגל הרחוק נמצאים גרשם שלום, שאת יחסי המשיכה-דחייה שלו לרעיון המשיחי הוא ניתח בבהירות, וגם ישעיהו ליבוביץ. בפרק המקסים "אוטובוס תשע להר הצופים" מתוארים הוויכוחים שניהלו שני האישים בעת הנסיעות. גם הסופרים הגדולים בני דור המדינה שייכים למעגל זה.
(יורם בילו, "האופציה הים תיכונית", "אל ארצ'י, 23.11.22)
https://www.haaretz.co.il/literature/2022-11-23/ty-article/.premium/00000184-9e98-df75-afa6-ffbe79340000
לאור הגזענות האנטי-אשכנזית הרווחת בארץ, שיש לה ביטויים קשים וחמורים בייחוד מצד היהודים המערביים-מוגרבים האפרו-מרוקאים\ עליהם כתבתי כבר:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf
המבזים את האשכנזים שבנו את היישוב והקימו את המדינה וקלטו אותם – יש לנו כאן ספר המשבח מעלה ומרומם את האשכנזים שקלטו לימדו וטיפחו, והביאו אותו עד הלום.
מעניין מתי יצא ספר המהלל ומשבח את הרופאים והאחיות האשכנזים המסורים שטיפלו בילדי העלייה ההמונית מתימן, במקום עלילות דם הגזעניות נגדם.

[אהוד: למיטב ידיעתי אוחנה לא למד מעולם אצל גרשם שלום, והוא גם לא מבין את משנתו של שלום למרות המאמרים הארכניים שהוא כותב עליו בעיתונים. אוחנה גם לא קרא עד היום את הריאיון המקיף ביותר עם גרשם שלום, "הציונות דיאלקטיקה של רציפות ומרד", מתוך ספרי "אין שאננים בציון" (1974, 1986), שמבלעדיו אי אפשר להבין את ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום].

תפסת מרובה תפסת
אריה מכלוף דרעי, גם עבריין, גם אסיר משוחרר, גם מעלים מס, וגם שר הבריאות והפנים.
נעמן כהן