מזל מועלם: צופן נתניהו – ביוגרפיה
הוצאת "דביר", תשפ"ג 2022, 431 עמ'
על נתניהו כבר נכתבו ביוגרפיות ומן הסתם תכתבנה עוד רבות.
כשמדובר במנהיג כה שנוי במחלוקת, ביוגרפיות עליו נחלקות לרוב בין ספרי מעריצים נוסח "ספרי צדיקים" של חסידים על אדמו"ריהם לבין כתבי אישום של שונאים, המחפשים בקורות חייו אישוש להרשעה. כזוהי, למשל, ביוגרפיה שכתב עליו בן כספית. קראתי מעט פרקים שפורסמו בעיתון, וזה לא היה מעניין. לא ראיתי לנכון להמשיך ולקרוא את הספר עצמו.
ספרהּ של מזל מועלם הוא אחר. היא עמלה במשך שבע שנים, ראיינה מאות אנשים, עברה על אוקיינוס של מסמכים, במטרה להתחקות אחרי צופן נתניהו. בסיכומו של דבר, ספרה אוהד את נתניהו וניכר עליה שהיא מעריכה את מושא הביוגרפיה. מעריכה, אך לא מעריצה ולא סוגדת. אפשר לחלוק על מסקנותיה, אך קשה להאשים אותה בחוסר מקצועיות.
הספר נפתח בשלושה פרקים ובהם סיפורם של שלושה אנשים שהשפיעו על נתניהו השפעה מכרעת ועיצבו את דמותו ואת השקפת עולמו – סבו, הרב נתן מיליקובסקי, אביו פרופ' בנציון נתניהו ואחיו יוני נתניהו. מהשניים הראשונים הוא ירש גם את תחושת הנרדפות, שהיא אחד ממנועי ההפעלה הגדולים שלו.
סיפור חייו של נתניהו מרתק ומזל מועלם יודעת היטב לספר סיפור והיא מספרת אותו באופן מרתק. מתוך שפע החומר והמידע, היא היתה חייבת לבחור מה להכניס לספר ועל מה לדלג. לדעתי, היא דילגה או רפרפה על כמה נושאים שחשוב היה להעמיק בהם יותר, ועוד אחזור לכך בהמשך.
לפני שנים אחדות, פרסמתי בטור זה מאמר ששמו: "ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי". דיברתי על השניות בין נתניהו המדינאי המוכשר ורב ההישגים לבין ביבי המושחת, הסכסכן, המסית, הפרנואיד, המאיים על מדינת החוק. מועלם התמקדה יותר בד"ר נתניהו, אבל בהחלט לא הסתירה את מיסטר ביבי. קריאת הספר חיזקה את תפיסתי על אודות השניות הזאת. כבר בהקדמה היא כתבה, בהתייחס לניצחונו הגדול בבחירות 2015, שגם בעיניי היו קו פרשת המים בדמותו: "הניצחון הזה שינה את נתניהו. הוא ייחס את ההישג הכביר לעצמו בלבד, ומחק את יריביו, מבית ומחוץ. מאז הוא מתקיים בשני עולמות מקבילים: באחד הוא מנהיג יחידי בדורו, המוביל את ישראל בביטחה במזרח התיכון הסוער, ובאחר הוא ראש ממשלה מסוכן, מסית ומפלג."
האמת היא ששני האפיונים הללו היו קיימים בנתניהו מראשית דרכו, אך אני מסכים שהם הועצמו ב-2015. ואכן, להישגו הגדול ביותר הגיע ד"ר נתניהו בשנים שבהן מיסטר ביבי דירדר את החברה הישראלית לתהומות. ההישג הזה הוא הסכמי אברהם, שהם הישג היסטורי גדול של נתניהו, ומי שממעיט מחשיבותו ומחלקו של נתניהו בו, עושה שקר בנפשו. באותן שנים הוא הגיע להישג גדול נוסף, שבספר הוזכר בחטף במשפט אגבי – השגת חיסוני הקורונה וחיסון האוכלוסייה הישראלית. והישגים נוספים באותן שנים נובעים מכך שהשכיל לנצל את ההזדמנות של שלטון טראמפ בארה"ב להישגים גדולים לישראל – הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, ההכרה בריבונות ישראל בגולן ותוכנית המאה, שרחוקה מלהיות מושלמת, אך זו התוכנית האמריקאית הפרו-ישראלית ביותר מעולם. להישגים הללו היו שותפים, היו מי שהקדימו אותו והוא קטף את הפירות, אך אי אפשר לקחת ממנו את חלקו המשמעותי בהם.
ובשעה שהוא הוביל להישגים הגדולים הללו, הוא דירדר את החברה הישראלית לחברה מפולגת, מסוכסכת, תוך שהוא מפעיל תעשיית שקרים והסתה ומקדיש את עתותיו למלחמות מטורללות באויבים (אצלו אין יריבים. מי שאינו נאמן לחלוטין – הוא אוייב) אמיתיים או מדומים, למלחמה הזויה בתקשורת ולמלחמת חורמה נגד מדינת החוק, מרגע שנתפס בקלקלתו.
המגרעת המרכזית בספר, היא שמועלם לא ניסתה להעמיק בפרשיות השחיתות בהן נתניהו מואשם. היא לא ניסתה להגיע לחקר האמת, אלא הזכירה בקצרה את הידוע. בעיניי, אין זו רשלנות. אני משער שזו בחירה מודעת, לא להיגרר למקומות הללו, שעלולים להאפיל על הספר. זו בחירה לגיטימית, אך בעיניי שגויה.
האם מזל מועלם הצליחה לפענח את צופן נתניהו? היא מציגה את הצופן בהזדהות המוחלטת של נתניהו עם מדינת ישראל והעם היהודי ותחושת שליחות גדולה שעתיד העם מונח על כתפיו. ההזדהות הזו הוחדרה לאישיותו משחר ילדותו. ולצד זאת, תחושת נרדפות אישית, במלחמות הפוליטיות, ותחושת נרדפות לאומית המונעת מדיסטופיה של חורבן לאומי המסתתר מעבר לפינה, והוא האיש שיכול למנוע אותה. כל טקטיקה שתקדם אותו אל המטרה האישית ואל המטרה הלאומית, שבעיניו חד הן, רצויה ומוצדקת. ואין ספק שנתניהו הוא גדול הטקטיקנים.
צופן נתניהו שאותו הבנתי מהספר מסתכם בשלוש מילים: המדינה זה אני. יכול להיות שמשפט המפתח בספר הוא דווקא אנקדוטה שולית יחסית המוזכרת בו. "שרה מאמינה כי אין לנתניהו תחליף. כאשר מכרה שאלה אותה בהומור באחת האזכרות האחרונות ליוני, 'מתי תצאו לפנסיה?' היא השיבה, 'ומה יהיה במדינה אם ביבי לא יהיה?'"
זו התובנה של נתניהו ושל משפחתו. הוא באמת ובתמים מאמין בכך. ובמקום שתהיה לו עזר כנגדו שתאזן אותו, הוא מוקף במשפחה שרק מחזקת את המגלומניה הזאת ואת הפרנויה הנלווית לה. ואם למדתי משהו מהספר, זו התובנה שנתניהו באמת מאמין בכך. זה לא משחק. זו לא סתם תאוות שלטון וקרייריזם, אלא באמת אמונה עמוקה שבלעדיו המדינה תתמוטט. ולכן, כל מה שמסכן את שלטונו או נדמה שמסכן את שלטונו מסכן את קיום המדינה. ולכן יריביו הפוליטיים, כולל אלה שהוא בדה מליבו, הם אויבי המדינה. ולכן, כל צעד טקטי, כל תכסיס פוליטי, כל הפצת שקר, כל הסתה שהוא מוציא, נובעים מדאגה למדינה ולהגנה עליה מפני אויביה מבית ומחוץ.
מנין נובעת השנאה לגדעון סער והרדיפה רבת השנים שלו? מכך שהוא זכה במקום הראשון בפריימריז, זכה לאהדה רבה בליכוד ורבים ראו בו את היורש המיועד. וכך, למרות נאמנותו של סער לנתניהו, נתניהו סימן אותו כאיום. ואיום פוליטי עליו הוא איום על מדינת ישראל. וכדי להגן על מדינת ישראל, הכול כשר ומכאן שהכול כשר כדי לחסל את סער. ומנין השנאה היוקדת לרובי ריבלין? מכך שהוא מקורב לסער. ולכן, אם יהיה נשיא הוא יוביל פוטש נגדו ויטיל על סער להרכיב ממשלה. זוהי סכנה לעצם קיום המדינה ולכן חובה למנוע את בחירתו לנשיא. ומכך השנאה וההסתה נגד ממשלת בנט. עצם העובדה שאדם אחר ולא הוא מנהיג את המדינה, היא סכנה קיומית. כאשר הוא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, כפי שמצוין בספר, לצערי לא בהרחבה הראויה – היה זה צעד טקטי ראוי להבטיח את שלטונו ובכך את קיומה של ישראל. כאשר בנט הקים ממשלה עם רע"ם זה מעשה בגידה המסכן את קיום המדינה. כלומר, לא ברע"ם הבעייה אלא בזהות ראש הממשלה – האם זה נתניהו או אדם אחר. כל אדם אחר. מועלם מספרת איך הוא החל להפנות כתף קרה ליוסי כהן, מקורבו ובן טיפוחיו, לאחר פרישתו מראשות המוסד, כשנחשף לאהדה שכהן מקבל בקרב הליכודניקים. מבחינת נתניהו זו נורת אזהרה מהבהבת, ולא רחוק היום שבו נשמע סיפורים ואגדות על כהן הססמולן.
עד שהחלו החקירות נגדו, היה נתניהו בראש המגינים על מדינת החוק ומערכת המשפט. זה לא אמור להפתיע. כבן למשפחה רוויזיוניסטית, הוא התחנך על ברכי אותה תפיסה שעיצבה את עולמם של בני בגין ודן מרידור. ברגע שהחלו החקירות נגדו, מוסדות החוק והמשפט הפכו לאוייב. לא לאוייב שלו – לאויבי המדינה. הוא החל להפיץ תאוריות קונספירציה על מערכת שעניינה תפירת תיקים ועל מדינת העומק שכל מטרתה "להפיל את שלטון הימין." מקריאת הספר השתכנעתי שהוא אכן החל להאמין בקונספירציות הללו.
הספר מציג את הוויתורים המפליגים שנתניהו היה מוכן להם במשאים והמתנים עם הפלשתינאים, ושאותם הציג שוב ושוב למפלגות השמאל כאשר ניסה ולעיתים הצליח לצרף אותן לממשלתו. נכונותו לוויתורים התקרבה להצעות הקיצוניות של ברק ואולמרט.
"'אתה חושב שאם תהיה הזדמנת לא אעשה את מה שברק ואולמרט היו עושים?' השיב נתניהו בטון נעלב," בשיחה עם דן מרידור. מזל מועלם מזכירה שנתניהו מעולם לא חזר בו מנאום בר-אילן, שבו הסכים להקמת מדינה פלשתינאית. אולם היא לא יודעת לפענח את הקוד העומד מאחורי ההצעות – האם היתה זו טקטיקה בלבד, שנועדה להעביר את הכדור לצד השני ולא להצטייר כסרבנים – או נכונות אמת לוויתורים הללו.
גם אני כקורא לא הצלחתי לגבש עמדה בנדון. אבל ברור שכך או כך, הקוד שהפעיל אותו הוא "המדינה זה אני." כלומר, אם כדי לשרוד בשלטון הוא מוכן להבטיח להרצוג או לגבאי את אימוץ עמדות השמאל המדיני, הוא מאמין שזאת טובת המדינה. וכאשר למען שרידותו הוא הציע לשלי יחימוביץ' להיות שרת האוצר עם סמכויות חסרות תקדים והתחייבות לתמוך ברפורמות השמאל החברתי-כלכלי שהיא מייצגת, הוא משוכנע שזאת טובת המדינה. כלומר, טובת המדינה מחייבת את הישרדותו בשלטון, והוא כבר יתמרן.
בניגוד להרחבה על הוויתורים שהציע לפלשתינאים, מועלם לא הרבתה לעסוק בוויתורים המפליגים שהוא הציע לסורים. עוד בהיותו סגן שר החוץ, בשנות התשעים המוקדמות, הוא הזמין לשיחת רקע לא לפרסום את עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר, מראשי הדוחפים לנסיגה מהגולן. "הפגישה התקיימה בלשכת סגן שר החוץ... 'ביבי הפתיע אותי כשאמר: אני מוכן למסור את כל רמת הגולן בעבור שלום עם סוריה,' הוא משחזר. 'ארד אפילו חידד והוסיף שזה בדיוק כמו שבגין היה מוכן לוותר על סיני בשביל לשמור על יהוה ושומרון. ביבי, כנראה, רצה למצוא חן בעיניי. זו היתה שיחת אוף רקורד, אבל לא התאפקתי ופירסמתי וביבי לא הכחיש.'"
ואכן, כבר בקדנציה הראשונה הוא חתר להסכם כזה בתיווכו של ידידו, הטייקון רון לאודר. המו"מ הזה מוזכר בספר, לא בפירוט מספיק, לטעמי. המו"מ שניהל בקדנציה השנייה שלו, עליה אני יודע ממקור ראשון, מיותר מאדם אחד שהיו מעורבים בכך, כלל לא מוזכר בספר. רק פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עצר את המו"מ.
האם הוא באמת ובתמים היה מוכן לנסיגה ושיטה בנו, תושבי הגולן ובאזרחי ישראל? או שמא הוא שיטה באסד האב ואסד הבן ובמתווכים האמריקאיים? אין לדעת. ולא ברור אם הוא ידע. הוא הבין שיש לקיים את המו"מ הזה, ואם היה מגיע להסכם, הוא היה משכנע קודם כל את עצמו, שלא הייתה ברירה כי החלופה היתה קטסטרופה.
נתניהו נבחר שוב ובקרוב ישוב לראשות הממשלה ויכתוב את הפרקים הבאים בביוגרפיות שעוד תכתבנה עליו. למרות ביקורתי על הספר, בסופו של דבר זה ספר טוב, מעניין, רהוט ומלא במידע ואני בהחלט ממליץ עליו.

גילוי נאות – מזל מועלם הייתה חניכתי בצופי מגדל העמק בגרעין לאורטל באמצע שנות השמונים, וכדובר ועד יישובי הגולן, והיא עיתונאית, הייתי עימה שוב בקשר. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו, אך יש לי אליה הערכה אישית ומקצועית.

2. צרור הערות ‏27.11.22
* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח איתם. יפה.
המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.
אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.
אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן היתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק איתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה. עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.
לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.
צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.
יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים."
זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים," "שיישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים." קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.
שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האוייב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש. שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:
רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".
גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.
ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:
לרוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.
המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.
לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה היתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?
כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.
ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.
אם המדינה תתנהג ככנופייה, לא תהיה לה תקומה.
לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו 'השומר החדש'. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.
דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.
בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תוכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תוכנית מפורטת להחזרת הריבונות. אייזנקוט כתב תוכנית מפורטת. תוכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים. מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה. החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשיו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית. לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר." סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת וילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאוייב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.
היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.
אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעלייה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמיתי, וטוב ששורץ עושה כן.
בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.
ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים." אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה... צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש."
אני מסכים איתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפלייה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו היתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.
יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.
המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתייה. מי שהיא דתייה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתייה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין לאומיות להומניזם, בין ציונות לסוציאליזם, ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.
שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטילטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם. רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.
זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.
לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.
דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!
אני עדיין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה, הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע... האמת היא שאני מרחם עליהם.
השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

* ביד הלשון: אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.
תפוחים בדצמבר?
ובכן, כן.
הסאן-דאונר הוא זן אפיל.
מה פירוש אפיל?
זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.
מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט', ל"ב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות, מאוחרות.
אורי הייטנר