על חלוקה בעצרת האו"ם

שבעים וחמש שנים להחלטת ההמלצה על חלוקה בעצרת האו"ם. הערבים מציינים יום זה – 29 בנובמבר עם ה-2 בנובמבר יום הכרזת בלפור כימי אבל.

נסקור כאן רק את המדינות שהתנגדו להמלצה או נמנעו.

13 מדינות הצביעו נגד ההצעה:

מדינות ערביות:

לבנון

מצרים

סוריה

עיראק

ערב הסעודית

תימן

(ממלכת עבר הירדן התקבלה לאו"ם רק ב- 1955)

מדינות מוסלמיות:

איראן

אפגניסטן

טורקיה

פקיסטן

מדינה אירופית:

יוון

יוון היא המדינה הנוצרית היחידה באירופה שהצביעה נגד מדינה יהודית. בעיקר עקב יחסיה עם מדינות ערב והחשש מגירוש הקהילה היוונית ממצרים, וגם עקב אנטישמיות ביזנטית עתיקה. יוון הכירה בישראל דה יורה רק ב-1990.

מדינה מאסיה:

הודו

מוהנדס קרמצ'נד גנדי ה"המטמה" – הנפש הגדולה היה גם גזען אנטישמי אנטי ציוני. כל המאמצים שנעשו להשפיע עליו באמצעות הרמן קלנבאך, המאהב היהודי-ציוני שלו, עלו בתוהו והוא סירב להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ובהשפעתו הודו הצביעה נגד החלטת הצעת החלוקה.

(ד"ר חיים הרמן קלנבאך (קלמנוביץ) נולד ב-1871 בכפר בפרוסיה המזרחית לסוחרים יהודים ששינו את שמם מקלמנוביץ לקלנבאך. אחד מאחיו היה יוסף קלמנוביץ, חותנו של מיכאל הלפרן. קלנבאך למד הנדסה ואדריכלות וקיבל תואר דוקטור באדריכלות.

אחרי שירות צבאי קצר החליט, להגר לדרום אפריקה. שם עבד כאדריכל וארכיטקט וזכה להצלחה מקצועית וכלכלית. באחד הימים, כאשר סעד כמנהגו במסעדה צמחונית פגש את גנדי והשניים התיידדו תוך שהם מוצאים אידיאלים משותפים של חיי פשטות וסיוע לבריות. קלנבאך הצטרף לגנדי במאבק למען שוויון זכויות לקהילה ההודית בדרום אפריקה.

יחד עם חברים נוספים הקימו קלנבאך וגנדי, במימונו של קלנבאך שרכש את האדמה ומימן את הבנייה והמחייה בשנה הראשונה – את "חוות טולסטוי" ליד יוהנסבורג בה ניסו להגשים את האידיאל של חיי פשטות שוויוניים ברוח טולסטוי. בבית זה ניסחו קלנבאך וגנדי שלושה עקרונות: כל עבודה מכבדת את בעליה במידה שווה. טובת הפרט זהה לטובת הכלל. חיי עמל הם חיים ראויים. בחווה זו פיתח גנדי, במהלך שיחותיו המתמשכות עם קלנבאך, את תורת הסאטיאגרהא ששימשה אותו במאבקו לעצמאות הודו.

בסוף שנת 1914, כאשר חזר גנדי להודו, התלווה אליו גם קלנבאך. מסעם של השניים עבר דרך אנגליה, שבה רצה גנדי להיפגש עם מיספר מדינאים, הודיים ואנגליים. במהלך מסעם לאנגליה פרצה מלחמת העולם הראשונה ולכן, בהגיעם לאנגליה, נכלא קלנבאך שהיה אזרח גרמני במחנה מעצר לאזרחי אוייב. לאחר המלחמה גילה כי רכושו ורכוש משפחתו בגרמניה נגוזו. קלנבאך חזר לדרום אפריקה והצליח לשקם עצמו כלכלית ורק אז נסע לבקר את גנדי בהודו. ביקור אחד מתוך כמה ביקורים שערך בהודו.

בביוגרפיה של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים רומנטית.‏

קלנבאך, שהפך להיות ציוני במהלך שנות ה-30, בעיקר עקב יחס הנאצים ליהודי גרמניה והתנגדותו לחוקי הגזע, נשלח ע"י משה שרת לשכנע את גנדי בזכות הציונות. קלנבאך ניסה לשכנע את גנדי לסטות מדרך האהימסה לצורך מאבק בנאציזם ובגזענות, אולם לא הצליח במשימתו ואף לא הצליח לשכנע את גנדי לצאת בהכרזה רשמית בעד התנועה הציונית.

קלנבאך נפטר ב-1945 בדרום אפריקה כתוצאה ממלריה שנדבק בה בעת ביקורו בהודו. הוא קבור בבית הקברות של דגניה.‏ הוריש את כספו לציונות.

לפני כמה שנים מכר אחיינו בחיפה את מכתביו של גנדי אל קלנבך שנשמרו במשפחה, והם מוצגים בתערוכה בניו דלהי. האוסף נדיר של מכתבים שהחליפו מנהיג תנועת העצמאות ההודית, גנדי – וידידו הקרוב ד"ר הרמן קלנבך היהודי, מרמזים על כך שהשניים קיימו מערכת יחסים).

מדינה מדרום אמריקה:

קובה המדינה הנוצרית היחידה שהצביעה נגד מדינה יהודית ביבשת אמריקה.

10 מדינות נמנעו:

ארגנטינה

אתיופיה

בריטניה

הונדורס

יוגוסלביה

מקסיקו

הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק. נמנעה עקב איום הערבים להמריד את 25 מיליוני המוסלמים שהיו אז בסין (מעניין מה היתה מצביעה סין הקומוניסטית?)

צ'ילה

אל סלוודור

קולומביה

תאילנד נעדרה מההצבעה.

הנה ראו את סרטון ההצבעה:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5049258,00.html

הערה:

המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אך המשטר בהן היה נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם היתה להן זכות הצבעה באו"ם.

בגלל העוינות הקשה של האירים הקתוליים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.

למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949)

מי הקים את המדינה?

ודוק: בניגוד לדיבור הפופולארי, ההחלטה בכ"ט בנובמבר לא היתה על הקמת מדינה יהודית וערבית בפלשתינה (א"י) אלא רק המלצה בלבד, שאין כל חובה לקבלה. זו היתה החלטת עצרת האו"ם ולא מועצת הביטחון של האו"ם שהוא הגוף הביצועי.

מדינת ישראל לא הוקמה בגלל ההמלצה באו"ם, אלא בגלל כוחם של ההגנה, הפלמ"ח, וצה"ל, שניצחו במלחמת השחרור (שחרור העם היהודי משלטון זרים ושחרור חלק מא"י מכיבוש ערבי) ניצחון חלקי את צבאות הכיבוש הערבי: "צבא הג'יהאד הקדוש" של ערביי א"י בהנהגת מוחמד אל-חוסייני, "צבא ההצלה הערבי" של פאוזי קאוקג'י הלבנוני, צבא "האחים המוסלמים", וצבאות עבר הירדן, מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, ערב הסעודית, תימן, ומרוקו.

המצב כיום

מבין המדינות שהתנגדו להמליץ על הקמת מדינה יהודית, המדינות הבאות מקיימות היום יחסים דיפלומטיים עם ישראל:

מצרים

טורקיה

יוון

הודו

וכל המדינות שנמנעו.

הגדרה עצמית

פרופסור זיווה שמיר צודקת בהחלט בשאלתה: "אם אחד-העם בחר להגדיר את עצמו 'ציוני', האם  ראוי שמישהו יחליט ליטול ממנו את זכות ההגדרה העצמית?" ("חדשות בן עזר", גיליון 1803). בהחלט לא ראוי. אני מכבד זכות כל עם, או כל אדם להגדרה עצמית.

לדבריה "אחד העם היה איש 'הציונית הרוחנית' (כלומר לא ציוני ואף אנטי-ציוני להגדרת נורדאו), אך ב-1922 לקראת סוף ימיו, אחרי הכיבוש האנגלי, הוא התנער מאי ציוניותו, (בחינת 'לא זו הדרך') והגדיר עצמו 'ציוני'."

אחד העם היה דעתן איש הגות ופולמוס שפירסם את דבריו ברבים. לצערי מתוך עניין בנושא לא מצאתי בכתובים את המקור בו הגדיר אחד העם את עצמו "ציוני". פרופסור זיווה שמיר, האם תוכלי בבקשה להאיר את עינינו במקור בו מגדיר אחד העם את עצמו ציוני?

תודה.

נעמן כהן