על הספר "הבלדה על דורית ומנחם"
מאת דורית זילברמן
ידיעות אחרונות 2022, 327 עמ'
יש הרבה מעלות ל"בלדה על דורית ומנחם", אבל אזכיר בתחילת דבריי שהספר ברובו מצחיק, והקורא לא רק מחייך, אלא לעיתים אפילו פורץ בצחוק קולני. מה מצחיק? בעיקר הפאנצ'ים (סליחה שאינני משתמש במינוח העברי – "שורות מחץ") של מנחם זילברמן, בן זוגה של המחברת, דורית גינסבורג-אלרום-זילברמן, שממש מדהים איך זכרה אותם, למרות השנים הרבות שחלפו. ברור שרק מי שבורך בחוש הומור בריא, יכול לצטט בחן את אינספור הפאנצ'ים שבספר. לא אתיימר לצטט פאנצ'ים אלה, הגם שממש מפתה, אך גם קיימת סכנה (מוחשית!) שהשחזור שלי רק יקלקל את העוקץ.
בכל זאת, בלי דוגמית אי אפשר: ביום כיפור אחד, כשהטלוויזיה הישראלית כבויה, גיבורינו פותחים טלוויזיה ירדנית, שם מופיע זוג בריב קולני בדציבילים גבוהים. מנחם משתיק את הקול, ומדובב את הזוג בנונסנס גמור, וכשהזוג מסיים את הריב ומתנשקים, מנחם מסביר לבת הפעוטה תום: "הוא בודק לה את הסתימות!" (עמ' 96-95).
מעלה נוספת לאוטוביוגרפיה הזאת, המשתרעת על כעשר שנים מחייה של המחברת, היא בתיאורים המעולים המופיעים בספר. אני קראתי חלק לא מבוטל מספריה של דורית זילברמן (כולל "עברית היא אישה מתרחצת" על שירתה של יונה וולך – ספר לא קל לקריאה!) –והתפעלתי גם קודם מיכולת התיאור הבלתי רגילה שלה, למשל בספר "בלחש" (ידיעות אחרונות 2019) חזרתי מספר פעמים בהשתאות על תיאוריה של ההומלסית חנה פרומה, החתולה ההימלאית הקומיקאית, הדירה מוזנחת של הגיבור בלוס אנג'לס ועוד.
בספר שלנו אנו מוצאים תיאור חי של משפחת זוויקלסקי, אימו של מנחם זילברמן, אביו החורג גרשון ושלוש אחיותיו. אני הייתי שכן שלהם במשך מיספר שנים, והתיאור של המחברת ממש העמיד אותם חיים לנגד עיניי, בעיקר תוארה במדויק האם, טובה, הפסיכולוגית האדלריאנית, הטבעונית והקומוניסטית, שחוקנים מוזרים מצויים בבית השימוש שלה.
החתונה של דורית עם מנחם ברבנות מתוארת בנימה של הומור, כשמנחם מוכן להעניק לדורית בכתובה שמונה כבשים, שלושה חמורים ועז (עמ' 111-105). הרפליקה הזאת, מרגיזה את הרב (עוד סיבה מלבד היעדר אישור שהכלה טבלה במקווה) ומבליטה את האטוויזם של ההלכה שמכריחה אנשים חילוניים להזדקק לענתיקות כמו כתובה.
עד כמה שזה נראה מוזר, יוצרות לא הרבו לכתוב על האירוע המשמעותי בחיי בני האדם, הלא היא הלידה, אולי משום שיוצרות מהמעלה הראשונה לא ילדו (רחל, לאה גולדברג, יונה וולך שהפילה בהיותה תלמידת בית ספר). את החסר הזה ממלאה דורית זילברמן, והיא מתארת בפרוטרוט מטלטל את תלאות ההיריון, ייסורי הלידה, על התקלות מסמרות השיער (בלידה של דין "שכחו" שם מחט! ראו עמ' 118; ראו גם הלידה של אביגיל – עמ' 272-270).
הגיבור השני של ספרנו הוא מנחם זילברמן, שמתואר ככישרון מוחמץ. מבחינה פיזית הוא אינו מושך את דורית ("עור של רגלי תרנגולת", עמ' 16), אבל בדיוק הגיע לקפה "אקסודוס", שם בילתה עם חברה בשם דליה גרובר, כשהן "מבריזות" משיעור באוניברסיטה. בדיוק הוא הגיע על אופנוע, והרי אחרי גירושיה מאישהּ הראשון, לו היא ילדה את הבת תום, היא היתה זקוקה ל"אופנוע עם חבר" (בסדר הזה!) – ומסתבר שמדובר במנחם זילברמן שהתפרסם בסדרה "חדווה ושלומיק", שגם כתב להיטים ל"כוורת" שדורית העריצה, לאריק איינשטיין, שלום חנוך, גידי גוב – וכל זה קורה שישה ימים בלבד לאחר גירושיה מאישה הראשון!
דורית מודה שבעקבות ההיכרות עם מנחם זילברמן, ולאחר לבטים (לא ארוכים) הם, כאמור, מתחתנים – שנפתח לפניה חלון רחב אל התרבות הישראלית (עמ' 33-32). מנחם זילברמן שכיכב בסרטים "גבעת חלפון" ו"שלאגר", מקרב את דורית לאושיות הבמה והספרות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת: עמוס עוז, אסי דיין, בועז דוידזון, דני סנדרסון, יגאל שילון, ששי קשת, שלום חנוך, טוביה צפיר, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, מירי אלוני, שולה חן, חנן יובל, עדי ברקן, גידי גוב, ישראל גוריון, ירון לונדון (רשימה חלקית). ידוענים משתתפים בחתונה שלהם, מבקרים בביתם, משתתפים בהשקות ספריה של דורית. הפרוזה הרי מתויגת כרכילות מתוחכמת, אנשים כמהים להציץ אל חייהם של האחרים, בוודאי לחייהם של ידוענים, ודורית מאפשרת את ההצצה הזאת בנדיבות. הקורא פוגש את החברויות, את התככים, את גניבת הזכויות ועוד. הספר חושף גם את הנשמות הקטנות של האנשים הגדולים: גבריאל מוקד, יורם קניוק, דויד אבידן סברו שעצם העובדה שהם הוכרו על ידי המילייה כאושיות הספרות – מגיע להם מין שתעניק להם סופרת בתחילת דרכה.
מעניין הוא יחסה של המחברת אל בן הזוג: מצד אחד, רחמיה נכמרים בהיוודע לה ילדותו העשוקה של מנחם אצל טובה זוויקלסקי, האם הבלתי אפשרית. היא גם אסירת תודה על הצוהר שפתח לה אל אולם התרבות והבוהמה. המחברת גם משבחת את אבהותו הנוגעת ללב כלפי תום שאיננה בתו הביולוגית (שבחים היא מרעיפה עליו בספרים "אימשל" ו"תחנה מרכזית"), וכן את הירתמותו לשמש מו"ל לספריה, כדוגמת בעלה של וירג'יניה וולף.
אבל מצד שני, היא, הטמפרמנטית, אינה מסתדרת עם האפתיות שלו, אי מסוגלותו לפרנס משפחה (בספר מתוארים אינספור "עבודות", שלו, ואינספור "הפסקות", כשבעטיו של חסרון כיס הם נאלצים לחפש "מציאות" ברחובות – עמ' 130), כי למרות שאין במקרר אוכל, הוא מסוגל להמשיך לישון עד מאוחר. ההבדל הענק בין האישיות שלה, לזו שלו – מוביל לאינספור מריבות קולניות ביניהם, הנמשכות לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, ומפריעות לשכנים לישון, והנערכות לעיתים ממש ברחובה של עיר. המחברת מודה שהאלימות בהתנגשויות אלו באה מצידה (שוברת את משקפיו ומורטת את כפתורי חולצתו – עמ' 143-142), וכי סיבתן של המריבות היא מצוקת נשים בטרום מחזור (עמ' 250).
יש קו אופי אחד המשותף לשניהם – הם תאבי חיים, נכונים בכל עת להתנסות בכל החוויות האפשריות. הרי דוגמאות אחדות: יש להם אוברדראפט ענק בבנק (אני מתנצל שוב על כך שאינני נוקט במונח העברי – "משיכת יתר"), למרות זאת, הם מזמינים ארוחת גורמה באחת ממסעדות היוקרה בתל-אביב "מון ז'רדן" בסכום הזהה לחוב שלהם בבנק.
היא תשושה בשל אלף המשימות שמטילה על עצמה, ושהאימהות מטילה עליה, ובכל זאת מבלה עד השעות הקטנות של הלילה. חברה מניו-יורק מזמינה אותה אליה בתור מתנה שהיא מבקשת ליום הולדתה, ואז היא מבקרת איתה ועם בעלה במאורות המין והפורנוגרפיה ברחוב 42 במנהטן. בביקור הזה היא גם מתוודעת לשיטה בה ניתן לחוות אביונה מטלטלת, שכן הדרך לפיוס בינה ובין בן הזוג היה תמיד במין.
היא מתנסה בחוויה לסבית עם מורה-עמיתה המכונה ג' היפה, הגיבורה היחידה בספר שאין המחברת נוקבת בשמה המלא, ומנחם מעודד אותה למעשה, ומבקש דיווח מדויק לאחר מעשה.
בנסיעה על האלפים באיטליה דורית (השיכורה) מציעה גביע יין לאופנוען, שאיננו יכול להיענות למחווה האדיבה, לכן היא חושפת בפניו את שדיה, מה שגרם לו להסתחרר בכביש העקלתון והמסוכן (עמ' 262). הספר מסתיים במעמד רחוק מלהיות קומי – נהג שיכור נכנס במכונית שלהם בטיול נוסף באיטליה (מנחם יודע איטלקית), ודורית ממש על סף מוות. היו רמזים מטרימים לאסון הזה, הלא הן שתי התאונות שחוו ביפו ובתמנע, כי הקורא מתרשם שהשניים, תאבי החיים, פוסעים לא אחת בחוסר זהירות על פי התהום. התיאור הקשה הזה משובץ בפאנצ'ים של מנחם מתוך המערכונים שלו.
יש לי רק הסתייגות אחת לגבי רומן אוטוביוגרפי זה, מוטב לומר, לא ממש הסתייגות – הרהור: סודה של יצירה הומוריסטית – והרומן שלנו בחלקו הגדול הומוריסטי – הוא בתיאור שרשרת מצבים קומיים למרות שהגיבור הולך ונכשל בכל מעשיו. הסופרת שלנו מתארת מצבים קומיים, למרות המהמורות שבדרך החיים, אבל גם מקדישה חלק לא מבוטל מהרומן כדי לתאר את הישגיה בשדה האקדמי ובשדה הספרות: היא באמת (בחיים!) מוכשרת בטירוף: מצטיינת בלימודים אקדמיים עד לתואר דוקטור, לימים היא גם תלמד משפטים ותכהן כעורכת דין, והכול הרי מודעים לקשיים שמערימים בלשכת עורכי הדין בבחינות הבלתי אפשריות שלהם. הספרים שלה הם רבי מכר, והיא זוכה בפרסים יוקרתיים ובפרסום בעיתונים ובמדיה (רם עברון, מני פאר, ירון לונדון מראיינים אותה בטלוויזיה), על פי ספריה מופקים סרטים, הזוכים לציון לשבח בינלאומי (בקארלו ויווארי בצ'כיה). המחברת טורחת לסכם את ספריה, ואף לצטט מהם. אני סבור שאילו נמנעה המחברת מפרטים אלה (לא פשוט, לא קל), הספר היה יכול להיות מושלם באמת. אלא שכידוע, גדולי המבקרים כתבו שטויות, ובוודאי לי אין פריבילגיה בתחום הזה.
יש עוד הרבה מה לכתוב על הרומן המרתק הזה, כגון העיגון באירועים בארץ, במזרח התיכון ובעולם הגדול, במקביל לאירועי גיבורינו; כגון הבלחות אל המערכונים של מנחם זילברמן, ודרך היווצרותם (למשל איך נוצר המערכון "מוישה והאורנג'דה", שהעשיר את חשבון הבנק של דודו טופז), אלא מאי? למה לי לריב עם העורך המבקש לצמצם?
משה גרנות