על הספר "חלון ראווה" מאת לאה צבעוני
צבעונים 2021, 205 עמ'
יש המון מה ללמוד מהספר הזה, אבל לדעתי, אחד המסרים העיקריים שלו הוא דווקא מסר סוציאלי, והוא כי לטענה שמבית הרוס חייבים לצאת לעולם אנשים פגומים מוסרית ושכלית. הספר שלפנינו מוכיח את ההיפך: לאה צבעוני מתארת בית הרוס, שממנו יצאו ארבעה ילדים לתפארת. הסיבה העיקרית שלארבעת הילדים לא היה גב משפחתי שעליו יכלו להישען בצעדיהם הראשונים בנתיבות החיים – היתה כרוכה בחוויות הקשות שעברו ההורים כניצולי שואה, שהשפיעו במיוחד על האב שמתואר כמיזנתרופ: אינו מסוגל לשאת רעש של ילדים, שונא כהי עור, ובורח מהבית כשבתו מביאה הביתה חבר שנולד בארץ מוסלמית. מתנגד בחריפת לנישואי בנו הבכור עם בת מהעדה התימנית. נהג להכות בחגורה את בנו הבכור, יחזקאל (נקרא על שמו של אחיה של האם שנהרג על ידי צלף בעלייה לחניתה במבצע "חומה ומגדל"), לוקח מבנו השני, חולה הפוליו, את משכורתו כלוטש יהלומים, ולא נענה לו כשזה היה במצוקה לקראת חתונתו. הוא מתנגד ללימודי ילדיו, ומצפה מהם להשתכר ולהביא לו את משכורתם. הוא אינו מרשה לבתו במצוקתה הכלכלית לקחת שימורים מהבית. הוא נפרד מהאם, ולפני שהוא מסתלק לארצות הברית הוא מרוקן את חשבון הבנק של שניהם, ומשאיר אותה חסרת כול. ברור שהוא לא נותן לבתו גרוש כשהיא מחליטה לצאת לטיול באירופה, כי בת אינה רשאית לצאת לטיול כזה בגפה.
למרות יחסו המחפיר כלפי ילדיו, בתו מגיעה אל דירתו המוזנחת בחיפה להזמין אותו לחתונתה עם דני הרופא, והוא מסרב. במקומו מלווה את לאה, כותבת הזיכרונות בספר זה, הדוד הנערץ אברימיל. בסוף ימיו, בהיותו סיעודי, האב מתעב אפילו את השכנים הרחמנים המביאים לו אוכל.
האֵם, גם כן ניצולת שואה, שונה ממנו לחלוטין (המחברת מקדישה לה את הספר), היא אוהבת ספרות ואמנות, מתעמקת ברמב"ם, ומעודדת את ילדיה ללמוד: ללאה היא מסדרת מגורים בראשון לציון כדי שתוכל ללמוד ברמה גבוהה בגימנסיה הריאלית. את אלישע היא רושמת ללימודים באוניברסיטה העברית. היא רושמת יומן מהרגע שלאה נולדה, ממנו ניתן להתרשם מנפשה הטהורה, מציוניותה הכנה ומאהבתה הגדולה לילדיה.
הבית ממנו יצאה מחברת הספר הזה היה הרוס ללא תקנה: הילדים מודעים כבר מילדותם הרכה שהוריהם מבקשים להיפרד. מריבות אינסופיות מתרחשות בבית, ולעיתים מוזמנת המשטרה להשקיט את הרוחות. ואף על פי כן, באו לעולם ארבעה ילדים מוצלחים, שלפחות שולשה מהם הגיעו להישגים מרשימים בזכות עצמם: אלישע קימרון הגיע לדרגת פרופסור וזכה בפרס ישראל על מחקרו במגילות הגנוזות (2018). בילי טרובתי, הבת הקטנה, נהיתה סופרת בעלת סגנון מיוחד ("ריף נולד מהים", "מים בוערים באמאזונס", "הפיראט האחרון" ועוד). המחברת שלנו עבדה בעשרות משרות כדי לפרנס את עצמה בלימודיה בתחומים רבים (אנגלית, צרפתית, לשון, עריכה, עיתונאות, יחסי ציבור, מו"לות, בהמשך גם ציור), וזכתה לעבוד גם בשתי משרות נחשקות – רכזת ועדות במועצה להשכלה גבוהה, וכן מזכיר אקדמי של האקדמיה הלאומית למדעים. היא הקימה הוצאת ספרים והשיגה תארים אקדמיים עד תואר דוקטור. את תחילת הלימודים לקראת התואר הראשון היא השיגה תוך השירות הצבאי, ואת שני התארים, מ"א וד"ר היא השיגה תוך כדי עבודה במשרה מלאה וטיפול בארבעת ילדיה. ובכן, מסר חשוב לספר הזה: אפשר לצאת למרחב גם כאשר תנאי הפתיחה גרועים.
נראה לי שאחד מהישגיה המרשימים הוא ייסוד הוצאת הספרים, שנדרש למענה העזה לא פשוטה: היא מצליחה לשכנע את טומי לפיד שניתן להפיק מכתב היד הלא מאורגן שלו – ספר בשם "שיעורים בתקשורת". בעקבות הספר הזה, שהיה לרב מכר, הופקו בהוצאה (מפעל של אישה אחת ללא מזכירות, לקטורים עורכים לשוניים וכד') – 500 ספרים, ביניהם: "רגע של עברית" של רות אלמגור רמון, "עורי שפת עבר", אנתולוגיה, ובה 900 שירים על השפה העברית (עם כל העומס הכרוך באיתור, בקשת זכויות וכד'), כתבים מעיזבונם של עמנואל הרוסי ושל יוסי גמזו.
התרשמתי מאוד מיחסה של הסופרת אל ילדותה בקיבוץ חניתה. מספר סופרות תיארו את הילדות הזאת בקווים לא מחמיאים: הקיצונית מכולן היתה דליה רביקוביץ' שבאחד הראיונות תיארה את הילדות בגבע כמו חיים במחנה ריכוז. תיאור קשה על ילדות בקיבוץ מופיע בספרה של נורית זרחי "ילדת חוץ" [גם היא היתה "ילדת חוץ" בגבע. – אב"ע]. גם יעל נאמן בספרה "היינו העתיד" מתארת בכאב את ההפרדה של הילדים מהוריהם בקיבוץ יחיעם, ואת ההפקרות השוררת במוסד החינוכי בעקבות האדרת "דת העבודה" – הנושא היחיד החשוב שם. גם ארנה גולן בספרה "ילדה של קיבוץ" אינה חוסכת את ביקורתה על ההפרדה בין ילדים להוריהם, ועל חוסר השוויון המגדרי בקיבוץ.
אני למדתי מיספר חודשים בקיבוץ גבע, הקיבוץ של דליה רביקוביץ' ונורית זרחי, ואני הייתי מלא התפעלות מהחינוך שם, ומיחס המחנכים (מיכל גור אריה, אימא של דליה רביקוביץ', יהודית שמחוני, אימא של האלוף אסף שמחוני, ונחמן רז, לימים יו"ר ועדת החינוך של הכנסת). לכן כל כך שמחתי לקרוא את תיאוריה של לאה צבעוני על ילדותה בחניתה – היא מתארת טיולים בטבע, אצל מורים בעלי ידע בבוטניקה ומטרולוגיה, שרים במקהלה, מקבלים חינוך מוסיקלי וגם לומדים לנגן על כלים, מקבלים חינוך מיני, לומדים לשחות ולרקוד. לאה הקטנה אוהבת את המורה ואת המטפלת בחדר הילדים ("הטיפול"). כשהוריה מחליטים לעזוב את הקיבוץ ולהתגורר בעיירת העולים קריית גת, לאה מתכננת לקפוץ מהמשאית, ואחותה הקטנה בלה (לימים – בילי) מסתגרת במקלחת, ונאלצים לפרוץ את הדלת. עזיבת הקיבוץ עבור הילדים היא ממש אסון!
אני מודה שרווח לי כשקראתי דברים אלה בספר, כי אני ממש מתקומם כנגד הדיבה הרעה המופנית כלפי הקיבוץ, שהיה והווה אבן דרך חשובה ביותר בתקומת עם ישראל בארצו.
נושא אחר שריתק אותי אל הספר הוא המרד של הדוברת כנגד המשבצת שהחברה מועידה לאישה בחיי המשפחה. למחברת היו הרבה מחזרים ואהובים בצעירותה, שהעניקו לה אושר רגעי, וגם לא מעט מפח נפש. היא נישאת בסופו של דבר לדני, רופא קרדיולוג (משאת נפשם של כל הורי בנות), שלימים זוכה לתואר פרופסור, ומלבד עבודתו בבית החולים (בארץ ובלוס אנג'לס) הוא גם פותח לשכה לשר"פ שמעניקה לו ולמשפחתו כבוד ורווחה כלכלית. כאשתו של פרופסור מפורסם היא זוכה, מלבד הרווחה הכלכלית (היתה חסרה לה מאוד בילדותה ובצעירותה), גם חוויות אדירות כמו ביקורים באתרים אקזוטיים תוך כדי השתתפות הבעל בכנסים בינלאומיים. היא זוכה באושר ובכבוד שהחברה מאמינה שזה מה שכל אישה אמורה לשאוף אליהם. אבל מסתבר שהחברה והבעל התעלמו, ומתעלמים, מכך שלהיות "אשתו של" איננה משאת נפש, כי לכל אדם יש שאיפות עצמאיות. אותו רופא מפורסם סבור שאשתו איננה חייבת להשיג תארים גבוהים, וצריכה להסתפק בתארים שלו. הוא סבור שעליה למלא את התפקידים הקלאסיים של האישה: לכבס, לגהץ, לבשל, לנקות, ללדת ילדים ולגדלם, ומה פתאום שתרצה לצאת למרחב? הספר מתאר את ארבע הלידות, ששלוש מהן היו קשות (לידת ואקום, וניתוח), את המסירות והאהבה שהאם העניקה לילדיה, והמסירות שלה למלא את צרכיו של בעלה, מבלי לקבל רחשי תודה.
לאה איננה יכולה לשמש בתפקיד "האישה הקטנה", כי היא בנויה אחרת, ולא נראה לה סביר שהבעל מרשה לעצמו "לחנך" אותה. למרות "גן העדן" שכביכול היא חיה בו, היא מבקשת לצאת אל המרחב ומבקשת גט. אם התיאור של המחברת הוא אמין (ומדוע לחשוד אחרת?) – הרי שלא נותר אלא להתפלא על האטימות שמגלה הבעל לשאיפות הכול כך לגיטימיות של רעייתו,
אם לפני הנישואין פירטה המחברת את כל מערכות היחסים שלה עם גברים שונים (ביניהם שניים גרושים, ואבות לילדים, למגינת ליבה של האם), הרי שאחרי הגירושין מתוארים יחסים עם גברים במעורפל (מעמ' 147 ואילך). אני התרשמתי מהצעד הפמיניסטי שלה בדבר היחסים הנכונים שצריכים לשרור בין נשים לגברים, אבל מסתבר שבדבר אחד היא לא פסעה בנתיב שהפמיניסטיות סללו לפניה, והוא הנתיב הארוטי. בעקבות אריקה ג'ונג, הסופרת היהודייה האמריקאית, שהתירה את חרצובות לשונה בכל הנוגע למין, יש בספרות העברית אינספור סופרות שמתארות את מעשה תשמיש המיטה לכל פרטיו. בין הסופרות האלו אזכיר מעט: שולמית גלבוע – "ארבעה גברים ואישה", ליהיא לפיד – "סודות ששמרתי בבטן", שלי יחימוביץ' – "אשת איש", עירית לינור – "שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות", צרויה שלו – "חיי אהבה", דורית זילברמן – "שבע נשים ורצח".
לא כן הסופרת שלנו – מקסימום שהיא מזכירה ביחסיה עם גברים הוא חיבוק ונשיקה. יחס ארוטי מוזכר בספר שלנו כלפי גלי הים באי פארוס ובחוף תל-אביב (עמ' 179-178). זהו קטע פיוטי מאוד, וקטעים פיוטיים נוספים משובצים במקומות שונים בספר.
בקהלת רבה (פרשה א', סימן י"ג) כתוב: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו." נעים להתרשם מהספר שלנו שהמסר של האמרה הזאת איננו תקף לגבי המחברת: היא ילדה ארבעה ילדים מוצלחים שהיא אוהבת, והם אוהבים אותה, השיגה השכלה, סיפוק מהעבודה, בגיל 74, בו נכתב הספר, היא מבצעת פעילות גופנית שאפשר רק לקנא בה. מסתבר שהיא חטפה וחוטפת מהחיים את המירב.
יש עוד המון נושאים שראויים לאיזכור בספר שלנו, כגון האימוץ של משפחת עולים מרוסיה, להם היא מצליחה למצוא מקומות עבודה, ואף לעזור להם כספית ברכישת דירה; עבודתה כמרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת "אחווה"; תיאורים מכמירי לב של פגעי הזקנה אצל אביה ואימה – אבל אסתפק במה שכתבתי על ביוגרפיה מרתקת זאת.
משה גרנות