בתגובה על "זאכי יציל את מרצ: הוא מדבר ציונית שוטפת נגד הכיבוש", מאת דימיטרי שומסקי ("הארץ", 7.12), כתבה מיכל לרנר-סנונית תגובה בכותרת: "ליבוביץ צדק" (על משקל כהנא צדק").
(מיכל סנונית, "ליבוביץ צדק", "אל-ארצ'י", 12.12.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2022-12-11/ty-article-opinion/.premium/00000185-00a0-de69-a585-07f27b850000
ברצוני להראות עד כמה ליבוביץ לא צדק.
לפני שאביא את דבריה של מיכל לרנר-סנונית, שבטוחני שאם היתה מכירה לעומק את כתביו של ליבוביץ, היתה מן הסתם דוחה אותם, אני רוצה לסקור בקצרה את תפישתו הדתית-פוליטית של ליבוביץ. ודוק: אני מדבר רק על תפישתו הדתית-פוליטית לא על התיאולוגיה שלו.
פרופסור ישעיהו ליבוביץ החל את פעולתו הפוליטית כנציג סיעת "העובד הדתי" ב"הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל". "העובד הדתי" היתה מפלגה סוציאליסטית דתית שנוסדה בשנת 1943 במטרה להחדיר להסתדרות את ערכי הדת ולהגן על זכויותיו של הפועל הדתי.
פרופסור ליבוביץ הגדיר עצמו כיהודי אורתודוכסי המקיים תרי"ג מצוות והעמיד את היהדות על קיום המצוות. כדתי אורתודוכסי התנגד ליבוביץ להומניזם, והערך העליון לדידו היה השלטת הדת, ולאור זאת תמך במלחמת אזרחים בין יהודים דתיים שומרי מצוות לחילוניים שמטרתה השלטת הדת. הפאראדיגמה הראויה לדידו היתה מלחמת האזרחים הדומה למלחמת החשמונאים בה השליטו החשמונאים את מצוות הדת על היהודים המתייוונים.
כך הוא כתב: "ערכים של ממש – בניגוד לערך הפאשיסטי של המדינה כשלעצמה – מפלגים את האומה. הדמות האישית הגדולה ביותר בתולדותיה של אנגליה היא אוליוור קרומוול, זו שבתולדותיה של ארה"ב – אברהם לינקולן; שניהם – אישי מלחמות אזרחים. ההיסטוריה של עם ישראל רצופה מאבקים פנימיים ופילוגים על רקע דתי דווקא; בגלל הדת יצאו חלקים של העם מן העם, או הוצאו ממנו. אף מלחמת החשמונאים, המוצגת ע"י ההיסטוריוגרפיה החילונית כמאבק לאומי, לא היתה ביסודה אלא מלחמת-אזרחים בקרב העם היהודי בין שומרי התורה ובין המתייוונים. גם היום, כנראה, נעמוד בפני הכרעה: תוכן ערכי או מסגרת שלטונית – מה מהם עדיף?
(ליבוביץ דת הומניזם ופיצול האומה)
http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=40

הפרדת הדת מהמדינה
כדי להצליח בהשלטת הדת במלחמת האזרחים העתידה, סבר ליבוביץ, כי ראשית כל יש להפריד את הדת מהמדינה. התלות של הממסד הדתי במדינה (מה שהוא כינה "הפרוסטיטוציה של הדת") מונעת לדעתו את מלחמת האזרחים בין הדתיים לחילוניים במדינה. כל זמן שאנשי הדת יקבלו משכורת מן המדינה הם לא יצאו למלחמת תרבות. וכך הוא כתב:
"הפרדת הדת והמדינה אין משמעותה דחיקת הדת לקרן-זווית במדינה ובחברה, או ניתוקה של היהדות הדתית מן המציאות הפוליטית. אדרבה: הפרדת הדת והמדינה פירושה ראשית העימות הגדול בין היהדות ובין החילוניות בעם היהודי ובמדינתו וראשית המאבק ביניהן על כיבוש העם."
http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=30
ליבוביץ ציטט את בן גוריון בשיחה פרטית עימו בשנות החמישים – בן גוריון: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עימו. אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה."
http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=8

המאבק בכיבוש (היהודי)
מאבקו של ליבוביץ למען הנסיגה מ"השטחים הכבושים" שונה מהותית מזה של מה שמכונה "השמאל הישראלי". ליבוביץ סבר כי רק התנתקות מהשטחים תוכל לשחרר את העם היהודי היושב בישראל מהתעסקות במלחמות עם הערבים בכלל, ועם הפלסטינים בפרט, לצורך הקרב החשוב באמת, הקרב על פניה של המדינה. הקרב למען השלטת עולם התורה על עם ישראל כולו. כל זמן שאנו עסוקים במלחמה עם גורמים חיצוניים, הוא חשב, לא ניתן להתפנות למלחמת התרבות על דמותו הרוחנית של העם היהודי.

ולאחר כל זאת נחזור לדבריה של מיכל לרנר-סנונית: "אילו השכלנו למסור את השטחים שהיו שייכים לממלכת ירדן בחזרה לא היינו מייסדים, בלי שהתכוונו, את "מדינת פלסטין... דבריו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ בעקבות מלחמת 1967, שהכיבוש יהפוך אותנו ליודונאצים, היה כִּדְבַר נבואה".
(מוזר. לפי מיכל לרנר-סנונית השטחים שייכים לירדן, ואנחנו יסדנו את מדינת פלסטין???)
בניגוד לדברי לרנר-סנונית הנבואה של ליבוביץ לא התקיימה. היא היתה נבואת שקר.
ליבוביץ אגב לא אמר "שהכיבוש יהפוך אותנו ליודונאצים." "ליבוביץ גם לא האשים את חיילי צה"ל כאילו הם יודו-נאצים, אלא דיבר על סכנת היווצרותה של מנטליות יודו-נאצית, שתלך ותגבר ככל שנמשיך לשלוט בעם זר... בביטוי חריף זה התכוון יותר למדינאים הגוררים את חיילי צה"ל למעשים נוראים אשר לא ייעשו מאשר לחיילים עצמם."
(מיכאל ששר, "על הביטוי יודונאצים", "אל-ארצ'י", 7.5.2002)
https://www.haaretz.co.il/misc/2002-05-07/ty-article/0000017f-e517-d7b2-a77f-e717314a0000
לעומת זאת ליבוביץ ניבא שכיבוש יו"ש ועזה יהפוך את ישראל למדינת ש.ב. כך הוא כתב:
"המדינה השלטת על אוכלוסייה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל."
http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=28
נבואת ליבוביץ לא רק שלא התגשמה, אלא להיפך. מדינת ישראל לא רק שלא הפכה למדינת ש.ב. (היום אומרים שב"כ) אלה הפכה מאז 1967 למדינה דמוקרטית, חופשית, וליברלית כמה מונים ממה שהיתה לפניה. מיכל לרנר-סנונית הנמצאת בעשור התשיעי לחייה זוכרת ודאי היטב את המדינה לפני 1967. את "הקולקטיביות הרעיונית" של קיבוצהּ עין החורש, את "פנקס" המפלגה שבלעדיו לא ניתן היה להשיג עבודה, את הממשל הצבאי ודיכוי הערבים וגזילת אדמותיהם (כפי שעשה קיבוצהּ עין החורש), את סגירת המדינה בשבת ללא חנויות פתוחות ומרכזי בידור, את אי החופש ללהט"בים. (מאיר ולד-יערי מנהיגהּ ביטא אמנם בביתניה עילית הזיות הומו-ארוטיות, אבל מעולם לא חשב לתת ללהט"בים זכויות, או לכל הפחות לבטל את החוק נגדם).
אין ספק כאן טעה ליבוביץ ובגדול.
מיכל לרנר-סנונית ממשיכה: "אם לא ניפטר מהכיבוש, הוא זה שיכבוש אותנו... עוד לא היה כיבוש שהחזיק מעמד לנצח."
מעניין איך מיכל לרנר-סנונית חוזרת בדומה לבורבונים, שעליהם אמר שארל מוריס דה טאלירן-פריגור שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר – כך גם מיכל לרנר-סנונית, אז הנה אני חוזר פעם שלישית על מה שכבר כתבתי לה בעבר בתגובה על דברי הבלע שלה נגדי אז. בדיוק באותו נושא:
"מיכל לרנר-סנונית כהיסטוריוסופית המאשרת את חורבן ישראל מכיבוש ערבי-מוסלמי הוסיפה וקבעה חוק היסטורי: "אין שום כיבוש בתולדות החברה האנושית שהחזיק מעמד לנצח. במוקדם או במאוד מאוחר — זה נגמר."
מיד לאחר מכן היא היללה את הוריה הכובשים: "הוריי (הפולנים) שהגיעו לארץ (מבלגיה), בגופם ונפשם (כבשו) קבעו את גבולות המדינה."
(מיכל סנונית, "מר לי מר לי בפה", אל-ארצ'י", 2.11.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10343476
אז ברצוני לחדש לה שתי עובדות היסטוריות:
1. אין חוקיות בהיסטוריה. מאז אריסטו (שקבע בספרו "פואטיקה", שהספרות היא מדעית ויש בה חוקיות, ולכן היא נעלה על ההיסטוריה שאין בה חוקיות), ועד קרל הלוי-מרקס, נעשו מאמצים רבים למצוא חוקיות בהיסטוריה. כולם נכשלו. גם היא.
2. אין ספור עמים נכבשו ונעלמו מההיסטוריה. אצלנו לדוגמה, הפלישתים (בגירסה הראשונה) ושאר עמי כנען, כולם נכבשו ונעלמו. או לדוגמה העם הרומאי – ה-Populus Romanus הגדול ששלט בעולם, נכבש ע"י הגרמאנים ונעלם מההיסטוריה כלא היה.
ונחזור אלינו, השטחים הכבושים ע"י הערבים היום – 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס ההודי לאוקיינוס האטלנטי – היו שייכים ברובם לעמים נוצריים, (עם קהילות יהודיות). כיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים ויהודים. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים, המלטזים,
המצרים-האגיפטים נאבקו בגבורה 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו. לא בכדי נקראת היום מצרים "הרפובליקה הערבית של מצרים", להדגיש שמצרים שייכת לכובש הערבי ולא לעם המצרי.
האם לרנר-סנונית סבורה שבגלל "החוק" ההיסטורי שניסחה יש סיכוי לעם המצרי לסלק את הכיבוש הערבי ממצרים בשעה שהם מונים כיום רק כתשעה אחוזים מהאוכלוסייה? גם הבֶּרֶבֶּרִים נאבקו שנים נגד הכיבוש הערבי, האם לדעתה יצליחו הבֶּרֶבֶּרִים בצפון אפריקה לסלק מארצם את הכיבוש הערבי?
הוריה הפולנים מבלגיה של מיכל לרנר-סנונית אכן הצליחו "בגופם ובנפשם" לכבוש מהערבים את אדמות וואדי וחווארית (ע"ש שבט סודני). מכיוון שלא ידעו ערבית תרגמו זאת בטעות ל"חורש" והקימו על אדמות הערבים את קיבוץ עין החורש, ועל כך הם ראויים לתהילת עולם.
חבר קיבוצה, הפולני מפולניה, המשורר אבא קובנר, שכצעיר בן 23 ראה את המציאות כהווייתה ובווילנה קרא "בל נלך כצאן לטבח," קרא בארץ להילחם נגד צבא הכיבוש המצרי (ולא להילחם בעד כיבוש ערבי) וכתב לחיילי גבעתי: "אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם! ככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות. ולא, די שנסו מותניים, בחורים: הנה הג'יפים שלנו יהיו מחר לאמפיבות כי! בנחל נצעד. בנחל של דמם פולשים."
האם קיבוץ עין החורש יתקיים כישוב יהודי לנצח, או יחזור לכיבוש ערבי?
כאמור אין חוקיות בהיסטוריה.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01694.php
לסיכום: ליבוביץ בהחלט לא צדק.

לא לתיקון חוק השבות – כן לתיקון תהליך קבלת האזרחות
במצב הנוכחי כיום, כשני שליש מהעולים לישראל לפי חוק השבות הכולל את סעיף הנכד, אינם יהודים, ואין להם כל קשר עם היהדות, ואין להם כל כוונה להיכנס למקווה ולהתגייר. רובם גם לא חושבים להפוך את ישראל לביתם. לאחר קבלת סל קליטה, ודרכון ישראלי הם מיד עוזבים את הארץ. יש לעשות לזה סוף. אין לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות, אך יש להעניק דרכון ישראלי לעולה אך ורק שלוש שנים לאחר שהעולה התערה בארץ, והארץ היתה למרכז חייו. יש להעניק סל קליטה רק לצורך לימוד עברית באולפן.

אז (1)
מרקס – היהודים והכסף
ב-1844, בגיל 26, כתב המשומד הצעיר (אימו הנרייטה נשארה יהודייה), קרל הלוי-מרקס, חיבור בשם "לשאלת היהודים" (Zur Judenfrage).
(קרל מרקס, לשאלת היהודים, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1959)
Karl Marx
Zur Judenfrage
http://www.mlwerke.de/me/me01/me01_347.htm
הלוי-מרקס תמך במתן אמנציפציה ליהודים, אך בתנאי שהם יפסיקו להיות יהודים, ובמה התבטאה לדידו יהדותם? היחס היהודי לכסף. כאשר לא יהיה יותר כסף, ולא משטר קפיטליסטי, ממילא לא יהיו יותר יהודים. והא מנסח זאת כך:
"מהו הבסיס החילוני של היהדות? הצורך המעשי, התועלת העצמית."
"מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר מכר."
"מהו אלוהיו החילוני? הממון."
"הממון הוא האליל שלהם והם סוגדים לו."
(קרל מרקס, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1965, עמ' 59)
"הממון* הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו.."
"לאומיותו הדמיונית של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, של איש הממון." (שם עמוד 61).

* כאן מתרגם אבינרי "כסף" Das Geld לממון, אבל בפסוק הקודם מרקס מביא את המונח העברי "ממון" בעברית במקור.

כסף כמהות של היהודים הוא ביטוי מהדהד בכל הספרות האנטישמית מהברית החדשה, מכירת ישו ב-30 שקל כסף, ועד היטלר שדיבר על "יהדות הממון הבינלאומית".
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM
אין ספק, הזמר האנטישמי השחור, קניה אומָרִי ווסט, מסכים איתו בכל מילה.

היום החרדים והכסף (2)
כתב ערוץ 13 אביעד קליקמן קובע: ''האידיאולוגיה של החרדים זה כסף'':
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=773336&forum=scoops1
מסתבר שבארץ, אצל חוגים מסויימים, הסטראוטיפ האנטישמי ליהודים משמש את שונאי החרדים. למרבה הזוועה יש יהודים המפנימים את התעמולה האנטישמית.

אז צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי (1)
וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל, דיווח על הפינוי מדנקרק בפני בית הנבחרים של הפרלמנט הבריטי ב-4 ביוני 1940 ואמר בנאום המפורסם: "נלחם בחופים":
"אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע."
https://he.m.wikipedia.org/wiki/נילחם_בחופים

היום (2)
אליעד בן גיגי-שרגא התנועה לאיכות השלטון
עו"ד ד"ר אליעד בן גיגי-שרגא – מהתנועה לאיכות השלטון, נאם נגד הדמוקרטיה הישראלית (בתואנה של תמיכה בה), ואמר כך: "לעולם, לא ניכנע לא לשחיתות ולא לעבריינים מושחתים. אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בים ובאוקיינוס, אנחנו נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי הדמוקרטי ליברלי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות, לעולם, אבל לעולם לא ניכנע. ביחד עד הניצחון!"
https://twitter.com/MovGov/status/1604187078635704320
לא יאומן, לאמץ את הנאום של צ'רצ'יל נגד הדמוקרטיה ולא בעדה. היה רק חסר שהוא יאמץ את נאום המלחמה של היטלר ביהדות הממון הבינלאומית.

אז
בן יהודה ממציא מילים (1)
השבוע, מציינים מאה שנים למותו של אליעזר יצחק פרלמן-בן־יהודה, וזהו זמן ראוי לתקן עוול היסטורי: בן-יהודה ולא ביאליק הוא אכן מחדש המילים הגדול ביותר שידעה העברית, ובפער גדול.
אילון גלעד בדק ועשה את החשבון: רק 133 מילים מחידושי בן יהודה התקבלו באמת בשפה, בהן המילים: אָדִיב, אָדִישׁ, אֲוִירוֹן, אֱמָנוּת, אָפְנָה, אָפְנַיִּם, אֶקְדָח, בִּצְבֵּץ, גֶּבֶס, גְּלִידָה, גַּמִישׁ, גַּנְדְּרָן, גַּנֶנֶת, דַּיָּל, דִּפְדֵּף, הַפְתָּעָה, הַצְהָרָה, וַעֲדָה, וָרֹד, זֶהוּת, זִמְזוּם, זָמֶּרֶת, חֲבִיתָה, חֲגִיגִי, חַיְדָּק, חַיָּל, חֲמָמָה, יָזְמָה, כְּפָפָה, כְּרוּבִית, כַּתָּבָה, לִטֵּף, מָבוֹךְ, מִבְרָק, מַגֶּבֶת, מַגְהֵץ, מִדְרָכָה, מַהְפְּכָנִי, מִכְלָלָה, מִכְתָּבָה, מִלּוֹן, מִמְחָטָה, מִסְבָּאָה, מִסְעָדָה, מַעֲצָמָה, מַפּוּחִית, מֻקְדָּם, מִקְלַחַת, מַשְׁאֵבָה, מִשְׁטָרָה, מִשְׁקֶפֶת, מִשְׁתָּלָה, מִשְׂרָד, נַזֶּלֶת, נַקְנִיק, עִיריָּה, עִתּוֹן, פְּלִישָׁה, פְּצָצָה, קִדְמָה, קִיצוֹנִי, רִבָּה, רִהוּט, רַכֶּבֶת, רְצִינִי, רִשְׁמִי, שָׁעוֹן, תְּאוּרָה, תַּגְלִית, תִּזְמֹרֶת, תַּכְשִׁיר, תַּפְנִית, תִּסְבֹּכֶת, תַּצְפִּית ותַּרְגִּיל.
חיים נחמן ביאליק חידש 83 מילים ובהן: אוּם, אַוְרִירִי, אִנְפֵּף, אֶצְבְּעוֹנִי (קטן), אֲרַמִיּוּת, גַּחְלִילִית, גַּלְגֶּלֶת, דַּפְדֶּפֶת, הֵגִיב, הִדְגִּים, הִקְלִיט, הִשְׁתַּרְשֵׁר, דּוֹרְסָנִי, הֲוַי, הַכְלָאָה, הִצְדִּיעַ, הִתְבַּדְּרוּת, הִתְיַפְיֵף, וִסּוּת, זוּטָה (מין צמח), חֲזַרְזַר (מין צמח), חַיְכָנִי, טחוּב, טַיָּס, טַיֶּֽסֶת, טַפְסָן, יְבוּא, יְצוּא, יְרִי, כְּרָזָה, לוֹעֲזִיּוּת, מִזְחֶלֶת, מַחַק, מָטוֹס, מַלְטֶשֶׁת, מְסֻיָּג, מְסֻנְדָּל, מַעֲנָק, מְפֻסָּק (בעל סימני פיסוק), מַצְלֵמָה, מְקֻמָּח, מְרֻשָּׁת, מַתָּז, נָאֶמֶת (עודף נאומים ארוכים ומייגעים), נְשֹׁרֶת, נַקּוּשִׁית (מין חרק), נַתּוּזית (מין חרק), סְגֻלִּי, סוֹכֵךְ, סֶתֶם, עֶרְגָּה, פַּקָּח, פִּרְיוֹן, פֻּשַּׂק, צְוִיץ, צוֹרְבָנִי, צִחְקֵק, צַלְצְלָנִי, צְרָחָה, קַרְקְרָנִי, קַשְׁקְשָׁנִי, רֶסֶק, רִשְׁרוּשׁ, רִשְׁרֵשׁ, שֵׁדוֹן, שַׁלְדָּג, תְּאוּנָה, תְּגוּבָה ותָּוִית.
יש גם מחדשים אחרים יצחק אבינרי, איתמר בן-אב"י (בנו של בן-יהודה), הלל הרשושנים, דוד ילין, זאב יעבץ, יחיאל מיכל פינס, יוסף קלוזנר, דוד קלעי, דוד רמז, אברהם שלונסקי ומשה שרת. אבל אלה גם יחד לא מגיעים למספר החידושים של מחיה השפה העברית.
(אילון גלעד, "הוא נחשב למחיה השפה העברית, אך קרדיט חשוב אחד תמיד ניטל ממנו", "מוסף "אלארצ'י", 14.12.22)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/2022-12-14/ty-article/.highlight/00000185-1026-d100-af9d-f83636d30000

היום
בן/בת יהודה מברלין ממציא/ה מילים (2)
חנה (מקודם עומרי) בן יהודה, (מישהו יודע את שמה המקורי?) – היא גרמניה ברלינאית ממוצא יהודי-ישראלי, ("אבא פרסי שנולד בפלסטין, ואמא מרוקאית") – החוקרת את "ספרות היהודים", ובתוך כך את עיסוקו של שמואל יוסף הלוי טשאטשקיס-עגנון, בקוויריות ובמגע אנאלי. כמו גם ביחסו לערבים: "אין אני שונאם, אלא מה אני מבקש, לא לראות את פניהם."
דומה שטשאטשקיס-עגנון, שנולד ב-1887 בגליציה ומת בירושלים ב-1970, שהיה יהודי דתי-אורתודוכסי לא הכיר כלל את המושג קוויר.
ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה (דומה שלפי כללי ה-PC, יש לקרא לה בת יהודה נ.כ.) החוקרת את "עגנון הקווירי" אומרת ש"במחקר של עגנון אין קריאה קווירית, כמו שאין התייחסות לפלסטינים או למזרחים. (אז הערבים לא נראו פלסטינים, ומזרחיים נקראו יהודי רוסיה נ.כ.) למשל ב'עיר ומלואה' (אסופת סיפורים שמתרחשים בעיר הולדתו בוצ'אץ', יש את הדמות של דבורה החזנית, שלא רק שיש לה עיסוק גברי היא גם לובשת בגדי גבר ולמעשה מהווה מעין אישה גבר."
קריאה קווירית של עגנון, אומר/ת בן/בת יהודה, הנמצאת בתהליך של התנשות, לא נועדה לדחוף לו בכוח תימות להט"בקיות, "אבל, העניין הקווירי חייב להיות שם. שירה, הגיבורה הכי ארוטית של עגנון, מתאפיינת בארוס גברי ויש אצלה רמיזות לפטיש ו-BDSM, מיניות נוסח ברלין. בסיפור בשם 'נעלם' יש אשת אצולה גרמנייה שחוטפת נער יהודי שהיה חייל ועושה את דרכו חזרה הביתה מהמלחמה. היא כולאת אותו עם אזיקים ושמה עליו בגדי אישה. הגיבורה של 'בדמי ימיה' היא נערה מתבגרת שהמיניות שלה עדיין נזילה."
בן יהודה מזהה מיניות קווירית גם בסצינה מכוננת ב"תמול שלשום", גיבור הרומן, יצחק קומר, וכלב פלרטטני ומתחנחן שמייצג עבורו את תפיסת הגבריות הפגומה שלו עצמו. הזיהוי של עצמו בכלב כגבר פסיבי ונכון לְרַצּוֹת גורם ליצחק לחרוט על עורה של החיה את המילה "משוגע", כדרך לקעקע את "הנשיות" שלו עצמו. במשחק הכמו ארוטי ביניהם, הכלב מנסה להתקרב ליצחק עוד יותר. ואם לא די בכך, הכלב, שעגנון העניק לו יכולת דיבור, מכנה את יצחק, צבע במקצועו, "בעל המכחול" – דימוי פאלי שכמובן קיים בתודעתו של הגיבור.
"כל המפגש הזה סובב סביב המגע הנעים של המכחול הנוטף," אומר/ת בן/בת יהודה. "אצל חז"ל, להכניס מכחול לשפופרת זה יופמיזם, לשון נקייה של מגע אנאלי. אברכים שיקראו את זה עכשיו מיד יבינו למה הכוונה, אבל איכשהו החוקרים הגדולים של עגנון, שכולם מכירים היטב את ארון הספרים היהודי, לא כתבו על זה שום דבר."
(מערכת הארץ מיד מבהירה: בכתבה מופיעה הטענה כי "להכניס מכחול לשפופרת זה יופמיזם למגע אנאלי." מבדיקה נוספת של המערכת עולה כי הביטוי "מכחול בשפופרת" מתאר במקורות בעיקר יחסי מין בין גברים לנשים הכוללים חדירה, אך יש גם המייחסים לרש"י פרשנות ולפיה הביטוי "מכחול בשפופרת" יכול לתאר גם יחסי מין בין גברים(.

האקטיביסט האנטי-ציוני והגזען האנטי-אשכנזי, רון מוסא כחלילי גם הוא מפרש את עגנון.
לפי מוסא-כחלילי (הסיפור מאוייב לאוהב) הוא "סיפור פוליטי שבראייה של היום אפשר לראות אותו כמדריך למתנחל. המספר, חשקה נפשו לגור בתלפיות, אבל 'הרוח הרעה' ששולטת במקום מבריחה אותו משם ומתחיל תהליך של אסקלציה שבמסגרתו הגיבור מנסה בכל דרך להשתלט על התלפיות הזאת רק בגלל שבא לו. וחשוב להדגיש: הוא לא מגיע לביקור, הוא בא להתיישב. תחילה הוא מקים אוהל, אבל הרוח מפילה אותו. ואז הוא בונה צריף וגם את זה הרוח הורסת. בסוף הוא בונה בית אבן ועם זה אפילו הרוח הרעה לא יכולה להתמודד. המסר הוא שמה שאתה לא יכול להשיג בכוח תשיג בעוד כוח. לא משנה שכרגע הגעתי, חשקה נפשי ואני בעל הבית."
כמו רוב אנשי העלייה השנייה, עגנון התייחס לתושבים הערבים בארץ ישראל באדנותיות קולוניאליסטית. בפרעות תרפ"ט עזבו עגנון ואשתו אסתר את דירתם בתלפיות ועברו לבית אחותה בחיפה. בהיעדרם גילו שפורעים חדרו לבית, פגעו ברכוש ובכתבי היד שהיו שם, והפכו את הדירה לבלתי ראויה למגורים. מכתב ששלח לחברו הקרוב והמו"ל שלו זלמן שוקן חושף את יחסו של הסופר לערבים בעקבות האירוע זה והיה יכול להשתלב כיום במצע הפוליטי של הציונות הדתית. "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים," כותב עגנון. "אין אני שונאם, אלא מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי יש לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים ויותר, שאם לא כן אנו חס ושלום אבודים".
(רונן טל, "ש"י עגנון עסק גם בקוויריות ובמגע אנאלי", "אל ארצ'י", 20.11.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2022-11-20/ty-article-magazine/.premium/00000184-8594-d309-afe7-a5950d790000 
הנה הרצאה של חנה (עומרי) בן/בת יהודה:
https://youtu.be/3a7rasvKqdc

דעותיו של טשאטשקיס-עגנון על הקווירים והערבים היו זהות לחלוטין עם דעות השמאל דאז שחיסל את דה האן.
ד"ר יעקב ישראל דה האן (1881-1924), שהתפרסם כבר בהולנד מולדתו כסופר הומוסקסואל המתאר את חיי ההומוסקסואלים בספרו "צינורות" שיצא לאור ב-1904. כתב בארץ ישראל מרובעים:

כל נדרי
אני חוזר מן המחזור,
מחמוד הסייס מחלל בחליל,
דמי גועש, עד בוש אחיל,
אני מחלל ליל העשור!

ספק
השנה מתגנבת בבירת אל
סמוך לכותל המערבי
הערב מה אני מייחל?
קְדוש ישראל או קָדֵש ערבי?

ברצון להכרה שלח דה האן את השירים שלו לחיים נחמן ביאליק. וכתב לו:

"חיים נחמן ביאליק ירושולים י' סיוון תרפ"ד. מתנת זיכרון,
הנני מתכבד לשלוח לכבודו את ספרי החדש המכיל מרובעים שרובם כתבתי בארץ ישראל. בדף 30 למטה ימצא אדוני מרובע אחד תחת השם "ביאליק" שכתבתי בקראי יחד עם מר ז'בוטינסקי אחדים משירי אדוני":
"למקרא דבריך נאדרי השגב והאון
אשר קשים הם לפרקים אך גם רבים
פעם ליבי ולב עמי איתי בעוז
גאה הייתי אז משורר יהודי אף אני."

ביאליק לא ענה אבל כתב עליו: "דה האן היה בלי ספק אדם בעל כישרונות גדולים. ההולנדים חשבוהו אפילו למשורר גדול, והיו כועסים על בני ארץ ישראל שגזלו מהם את גדול משורריהם. ואולם ארץ ישראל היתה מחזירה להולנדיה ברצון את המתנה הזאת משום שאדם זה שונא שנאה עזה עד כדי שיגעון את ארץ ישראל החדשה, ועושה כל מה שלאל ידו להזיק לציונות. אומרים שדה האן לא אדם נורמאלי מן הבחינה המינית, ובארץ מתהלכות שמועות לא טובות על חיי המין שלו. אפשר שאלו היו רק השערות שאין להן יסוד, ואולם אין ספק בדבר שדה האן הוא אדם גרוי במובן המיני, וגירוי זה נהפך בקרבו לצין רשעות מרה שהתבטאה בצורת מלחמה תאוותנית בארץ ישראל החדשה."

שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון העיר שהוא אישית "מכיר את החבר הערבי של דה האן, יימח שמו, היינו אשתו, פוי שטן..."

דה האן חוסל ע"י ההגנה (אברהם זילברג-תהומי בפקודת יצחק שימשלביץ'-בן צבי) בגלל פעילותו האנטי-ציונית ולא בגין ההומוסקסואליות שלו, אבל יחסו של טשאטשקיס-עגנון לדה האן משלב את יחסו להומואים עם יחסו לערבים.

לימוד תלמוד
פעם היו אומרים על שמעון פרסקי-פרס שבכל דבר הוא אומר כן ולא, כן ולא...
https://www.youtube.com/watch?v=yTGsTvi9EVg
מסתבר שיש לו מתחרה גדול. יאיר למפל-לפיד התבטא לאחרונה נגד ההסכם בין הליכוד לחרדים בו נאמר כי יוגברו לימודי תנ"ך ותלמוד וגינה את נתניהו כחלש בגין הסכמתו ללמד תנ"ך ותלמוד.
כל זאת בשעה שהוא אמר את ההיפך הגמור: "העובדה ששני בניי סיימו 12 שנות לימוד במדינת ישראל בלי שאיש פעם אחת ישב להראות להם איך נראה דף תלמוד זה מחדל נורא מפני זו המורשת שלהם. זה לא של חרדים, זה לא של ציונות דתית, זה של כל ילד במדינת ישראל."
ויש דוגמאות נוספות.
נכון אין שום משמעות למילים של למפל-לפיד בכל דבר שהוא מוציא מהפה בכל עניין, הוא אומר בטון משכנע דבר והיפוכו.
https://twitter.com/kann_news/status/1603434723308625921?t=U030NjJ17PddE6wqe0UfAQ&s=03
ולגופו של עניין. זכיתי ללמוד תלמוד בבית ספר חילוני בקיבוץ אצל אויגן הירשלר-מאיר איילי ז"ל. אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של  גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.
(על אויגן הירשלר-מאיר איילי, תולדות חייו, והמאבק שלו על היהדות בקיבוץ, כתבתי בהרחבה ב"חדשות בן עזר" 1267)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01267.php
"אנחנו הבאנו את ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית," אמר איילי, "והדתיים הביאו את אוצר הספרים היהודיים המסורתיים. עכשיו אנחנו צריכים אלו את אוצרות אלו."
אמת ויציב. מאיר איילי בשיעוריו הביא את הכול. הוא היה הספינה שניצלה, הוא לימד את "ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית", ואת אוצר הספרים היהודיים המסורתיים".
שום הדתה לא היתה בשיעורי התלמוד. (שני ילדים מהכיתה התדתו אמנם מאוחר יותר, אבל בלי קשר לשיעורי התלמוד).
אסור שבגלל מחלת הנפש ה"ביביפוביה" – ישליכו ממערכת החינוך הישראלית את התנ"ך והתלמוד. יסודות התרבות שלנו (התנ"ך גם של התרבות הכללית, הספרות והאמנות).

תודה לפלסטינים, או כריתת ידם ורגלם?
מאות קורקינטים שיתופיים ושל אזרחים תמימים נגנבים מדי חודש מרחובות ישראל ונמכרים ב-300 שקל בשטחי הרשות הפלסטינית
https://twitter.com/chaimlevinson/status/1603847128580820997?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
מכיוון שהקורקינטים החשמליים מהווים סכנה לכל הולך רגל יש כאלו בתל אביב המודים לערבים על הגנבה מפחד להידרס מקורקינט.
עכשיו נשאר רק לטפל בגנבה.
על פי האסלאם דינו של גנב הוא כריתת ידיו, במקרה של גנבה נוספת כריתת רגליו. במקרים של גנבת עבד או עובד מאדונו, מעבר לכריתת ידיו ורגליו מתירים סירוס. כל זאת ע"פ הכתוב בקוראן: "הגונב והגונבת, כרתו את ידיהם כגמול פעלם וכעונש לדוגמה מאת אללה." (סורה 5 פסוק 38).
מזל שהחוק האיסלמי אינו מיושם במדינה. במקום ערבים מאושרים על גניבת הקורקינטים מהיהודים – המצטלמים בגאווה בטיקטוק, היינו רואים ערבים ללא יד רגל, או מסורסים על הקורקינטים.

שם חיבה
המנהג הישראלי להמשיך ולקרוא למבוגרים בשם החיבה הילדותי מהגן או מהתנועה מביא לאבסורדים. רבים למשל מתעבים ובצדק את הגזען ההומופוב החשוך, אביגדור פישהיימר-מעוז, ושופכים עליו ים של גידופים, אש וגופרית, אבל מה מוזר, למרות תיעובם אותו הם ממשיכים לקרא לו בשם החיבה המתיילד "אבי", בשעה ששמו הוא אביגדור. איך אפשר לתעב אדם ובה בעת לקרא לו בשם חיבה?
נעמן כהן