סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת-העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל... ונתקלו בממסד דתי עויין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.
אילו היתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמיתית הראויה לשמה, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא היתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם של כל עולי חבר העמים. למצער, היתה עורכת אקט קולקטיבי סמלי של גיור. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמיתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני, הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של הציונות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.
הגיור האורתודוקסי אינו רלוונטי למציאות ימינו, כיוון שהוא מחייב כל מתגייר לאמץ אורח חיים השונה מזה שבו חיים רוב היהודים. מי שעלה לארץ, חי בחברה יהודית, בתרבות יהודית, ילדיו מקבלים חינוך יהודי, שפתו היא עברית – שפת הלאום היהודי, הוא חג את חגי ישראל, הוא רואה עצמו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי, הוא מסור ונאמן לו, משרת בצה"ל במסירות נפש – ולא זו בלבד שאינו מוכר כיהודי, כדי להיות מוכר כיהודי הוא נדרש לאמץ אורח חיים השונה בתכלית מזה של רוב היהודים שבקירבם הוא חי ואליהם הוא רוצה להשתייך. זה אבסורד. איזו סיבה יש שהוא יסכים לכך? איזו סיבה יש שאנו נסכים לכך? איזו סיבה יש שאני, כיהודי, שאין משמעותי בעבורי יותר מזהותי היהודית – אסכים לתת לכך את ידי?
אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי אינו מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. מדוע מי שרוצה לחיות כיהודי כמוני פסול ליהדות, אך אם הוא רוצה לחיות כיהודי כמו בן גביר הכהניסט, ראוי להיות חלק מן העם היהודי. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.
לא היה דבר טוב למדינת ישראל בדורות האחרונים יותר מן העלייה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות, שהקפיצה את מדינת ישראל קפיצת מדרגה בכל התחומים – בחינוך, במדע, באקדמיה, בתרבות, בכלכלה, בהיי-טק, במוסיקה, בספורט, במה לא? ולא פחות חשוב – בדמוגרפיה, שהיא מרכיב כה חשוב במאבק בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. והנה, מדינת ישראל עומדת שוב בפני אתגר ציוני אדיר – הזדמנות לעלייה גדולה של יהודים מרוסיה ומאוקראינה. במקום להירתם כל כולנו למשימה, כפי שהיה בהנהגת ממשלת שמיר, לא זו בלבד שאיננו עושים זאת, המדינה עומדת להתנכר לעלייה הזאת. ממנים את אבי מעוז הפונדמנטליסט לאחראי על "נתיב", הגוף המקדם את העלייה ואת הפעילות היהודית בחבר המדינות – כדי להבטיח שהשערים יהיו נעולים. וחמור יותר, במקום לפתוח את הדלתות והלבבות, רוצים להתנקש בחוק השבות ולבטל את סעיף הנכד, ובכך למנוע את העלייה הזאת.
יתר על כן, מדינת ישראל, כמדינה ציונית, חייבת לעורר ולעודד עלייה מכל תפוצות ישראל. משברים שונים במדינות רבות בעולם פותחים פתח לעלייה מגלויות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד. בכל המדינות הללו, החיים המודרניים זימנו נישואי יהודים עם בני המקום שאינם "מבני ברית". האם האינטרס שלנו הוא שאותם יהודים ייצאו מעמנו או שאותם יהודים יישארו בעמנו ובני ובנות זוגם וילדיהם יצטרפו לעמנו? טוב ונכון שהם יצטרפו לעם היהודי ושיעלו למדינה היהודית.
ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת כדי להגשים את הציונות, ואם היא נוהגת אחרת, היא מועלת במהותה ובצדקת קיומה. האינטרס הציוני הוא לעודד עלייה לארץ ישראל. ממשלה שמרחיקה עלייה, שיוצרת נתק בינינו לבית יהודי תפוצות הגולה, מועלת באחריותה הלאומית.
למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעייה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. אך יש להיאבק בכל דרך דמוקרטית נגד ההתנקשות בחוק השבות ונגד פגיעה בעלייה לארץ.
ובאשר למי שכבר עלו, יהדותם אינה מוכרת והם נדרשים לגיור מחמיר ולא רלוונטי, הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר המדינות: אחינו אתם! אתם יהודים! אינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעייה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.
את אחיי אנוכי מבקש

2. צרור הערות ‏18.12.22
* הדרך השלישית במשפט – מאז שנות התשעים, עוד לפני שזה היה בון-טון, אני מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ואת המשפטיזציה של המדינה. תמכתי בחלק ניכר מרעיונותיו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן והזדהיתי עם מרבית רעיונותיה של פרופ' רות גביזון ז"ל. ולצד זאת, אני מתנגד בתוקף למתקפות המרושעות על מערכת המשפט ולניסיון לשנות את אופי המשטר באמצעות הכפפת הרשות השופטת לרצון המנהיג, שזאת המשמעות האמיתית של המהפכה שזוממים לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' ושות'. הביקורת שלי על האקטיביזם, מעולם לא נגעה למישור הפלילי. בנושא המלחמה בשחיתות אני קיצוני מאוד, מאמין ב"ייקוב הדין את ההר" וכמובן שאני דוחה מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק" ש"תופרת תיקים" וכל הבבל"ת הזה.
לצערי, כמעט ואיני נתקל בשותפים לתפיסתי. הדיון הציבורי הוא דיכוטומי – או שאתה בעד מערכת המשפט ואז אתה חייב לראותה כמושלמת ולדחות כל ביקורת עליה ולתמוך באקטיביזם שיפוטי ו"מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט", או שאתה נגדה ואז היא "הדיקטטורה המשפטית של אהרון ברק שתפס את השלטון בכוח ומדינת עומק... תפירת תיקים... בלה בלה בלה."
לכן, שמחתי מאוד למקרא מאמרו המצוין של המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי ב"ידיעות אחרונות", ולא רק כיוון שהוא מאמר משובח, בנוי לתלפיות, אלא גם כיוון שהוא מייצג את הדרך השלישית במשפט; הדרך האחראית והמאוזנת, שגם אני דוגל בה. הוא יצא נגד המהלכים הרבולוציוניים שנרקמים כלפי מערכת המשפט, אך הוא בפירוש הביע תמיכה בשינויים אבולוציוניים שייעשו בהידברות והסכמה בין הרשויות. הוא יצא בחריפות נגד ההתקפות המרושעות על מערכת המשפט (ובמיוחד נגד המתקפה הברוטלית והשקרית על ליאת בן ארי ובני משפחתה), אך כתב בפירוש שגם בית המשפט העליון תרם לשחיקה במעמדו הציבורי.
נזרי שותף לביקורת על האקטיביזם השיפוטי ואף השתמש באותן דוגמאות שאני נוהג לתת (ההחלטות נגד חוק טל וההתערבות בחקיקה בנושא השתמטות חרדים והצבעת היחיד האקטיביסטית של אדמונד לוי לביטול ההתנתקות – שני מקרים שבהם אני תומך פוליטית בעמדת השופטים בנושא גיוס חרדים ובהתנגדות להתנתקות, אך מתנגד להתערבות בג"ץ בנושאים אלה). ומצד שני הוא תומך ביכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ובעיגונה המפורש בחקיקת יסוד של הכנסת. ומצד שלישי, הוא תומך גם בפסקת התגברות ברוב מיוחד.
ההצעות שלו דומות מאוד להצעה שאני מציג כבר שנים רבות, בדבר חקיקת חוק יסוד החקיקה, בהידברות בין הרשויות. מתוך מאמרו: "מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת בישראל צולעת וזקוקה בדחיפות להסדרה חקיקתית כוללת. חיוני שזה ייעשה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שבצד קביעת המדרג החקיקתי של חוקי יסוד, חוקים רגילים, תקנות וכו', יסדיר הן את סמכות בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים והן את סמכות הכנסת להתגבר על כך במקרים מתאימים. אין להקל ראש בחשיבות קביעה של הכנסת כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים... ראוי שייקבע רוב מיוחד של שופטים כדי לפסול חוקים. במערכת יחסים ראויה בין רשויות לא נכון לפסול חוק שנחקק על ידי נציגי הריבון על חודו של קול. בהצעת חוק שהכנו בשעתו דובר על תשעה שופטים לפחות עם רוב של שני שלישים; באותה מידה, ראוי שיהיה גם רוב מיוחד של ח"כים ככל שמבקשים להתגבר על פסיקה כזו, ורוב מינימלי של 61 שיש בהגדרה לכל קואליציה, לא מספיק לכך. עמדתי בהקשר זה היתה ועודנה כי רוב של 65 לפחות מתאים וריאלי כמשקף הסכמה רחבה יחסית. לדעתי, זהו המהלך החשוב ביותר שיש לעשותו בהקדם תוך שיח מכבד בין הרשויות."
ההבדל בין הצעתו להצעתי, הוא שהצעתי המקורית היתה להתגברות ברוב של 2/3 מהכנסת, קרי 80 ח"כים, במקביל לדרישה ל-2/3 מן השופטים. במהלך השנים השתכנעתי שמדובר ברוב שכמעט בלתי אפשרי להשיגו, ולכן אני תומך היום בפסקת התגברות ברוב של 70 ח"כים. הרוב שנזרי מציע קטן מדי, אם כי עדיף על ההצעות להתגברות אוטומטית של 61 החברים בכל קואליציה.
נקודה חשובה שנזרי התעלם ממנה, היא שהבעייה אינה רק בין הרשות המחוקקת והשופטת אלא בין שלוש הרשויות, גם המבצעת. הכנסת חלשה מאוד, וחולשתה היא בעיקר מול הממשלה השולטת בה, למעשה. היא שלטה בה מאז קום המדינה, אך הדבר החריף בשנות שלטונו של נתניהו. ולכן, יש להתנגד לכל ההצעות שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כי המשמעות האמיתית היא הכפפתה לממשלה ובעצם לראש הממשלה, וזה איום של ממש על הדמוקרטיה.
נקודה נוספת שנזרי התעלם ממנה היא הפיל שבחדר – שאין כאן מחלוקת לשם שמיים, אלא העוינות נגד מערכת המשפט נובעת במידה רבה מכך שראש הממשלה המיועד הוא נאשם בפלילים. עובדה זו מקשה מאוד על היכולת לשיח ענייני בין הרשויות על האיזונים והבלמים ביניהן. הבעייה החלה עוד בממשלת אולמרט. שר המשפטים פרידמן הציע הצעות חשובות מאוד לרפורמה במערכת המשפטית, אך כיוון שראש הממשלה היה מעורב בפלילים (עדין בגדר חשוד, הוא עוד לא נאשם אז), היכולת לקיים דיון ענייני הפכה לכמעט בלתי אפשרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחת הרפורמות הרצויות במערכת המשפט היא פיצול תפקיד היועמ"ש והוצאה ממנו את התביעה הכללית. גדעון סער יזם רפורמה כזו, והחתים את כל המועמדים לתפקיד היועמ"ש, כולל בהרב מיארה, על הצהרה שהם מקבלים עליהם מראש את השינוי. למרבה הצער, בשל נפילת הממשלה, המהלך לא הושלם. יש מקום לתובע כללי עצמאי, שאינו מתחכך ביום יום עם ראש הממשלה והשרים, עובדה שכמעט בלתי אנושי שלא תשפיע על שיקול דעתו ותגרום לו לפסוק לקולא. התובע הכללי צריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית, וכדי שיהיה עצמאי באמת, יש לנתקו מהחיכוך התמידי עם מוקדי הכוח השלטוניים.
כדי להבטיח את עצמאותו של התובע הכללי, אסור שבחירתו תיעשה בידי הממשלה, אלא בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס. שר המשפטים ייצג בה את הממשלה.
חוששני שאת רעיון הפיצול, שנועד להגן על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת, מובילים יריב לוין וחבריו בהפוך על הפוך, במטרה למנות תובע-מטעם, שימונה בידי הממשלה ויהיה תלוי בה. המטרה שלהם היא למנות בובה שתפעל לביטול משפט נתניהו.

* קיצור תולדות חוקי הפיצול – עד ראשית שנות התשעים, לא היתה מניעה לח"כ לפרוש מסיעתו. מקובל היה, שח"כ העושה זאת, פועל מסיבות ענייניות ואידיאולוגיות, תוך נכונות לשלם מחיר אישי. כך, למשל, גאולה כהן ומשה שמיר שפרשו מן הליכוד בעקבות ההחלטה על הנסיגה מסיני ועקירת היישובים בחבל ימית ומרחב שלמה ועל האוטונומיה ביש"ע, בהסכם השלום עם מצרים. הכול הבינו שפרישתם נובעת מדבקות באמונתם ובאידיאולוגיה שלהם וכיבדו אותם על כך. כך גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה לאחר הקמת ממשלת האחדות עם הליכוד ב-1984. שריד הבהיר שכיו"ר מטה ההסברה של המערך הוא התחייב שוב ושוב שלא תקום ממשלת אחדות לה הוא התנגד בכל ליבו, ושאין הוא יכול לתת ידו לממשלה החדשה. לא היתה מחלוקת שהפרישה הזאת היא אידיאולוגית. לעומת זאת, פרישתו של משה דיין מהמערך מיד לאחר בחירות המהפך (1977) כדי להתמנות לשר החוץ בממשלת בגין, גונתה והוגדרה בפי רבים "זנות פוליטית". עיקר הביקורת לא היתה על עצם ההצטרפות לממשלת בגין, אלא על כך שהוא לא החזיר את המנדט למפלגתו. הרי יכול היה להתפטר מהכנסת ולכהן בתפקיד. הביקורת הופנתה לדיין ולא לבגין, כי היה מקובל שאין המדובר בלכידת עריקים כדי לשנות את המפה הפוליטית. הניצחון של בגין היה חד-משמעי, והוא באמת רצה אישית את דיין בתפקיד בשל ניסיונו המדיני, מתוך הערכתו לכישוריו ובעיקר כדי להקהות את החששות בעולם מעליית הליכוד לשלטון, באמצעות המינוי של מי שהיה מקובל ואהוד בעולם.
לאחר הניצחון השני של הליכוד והקמת ממשלת בגין השנייה, ב-1981, החל יו"ר האופוזיציה פרס לנהוג בשיטה המגונה של "לכידת עריקים" ממפלגות השלטון, בניסיון להפיל בדרך זו את הממשלה הנבחרת. בדרך זו הוא פיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מן הליכוד לערוק למערך. הסכר נפרץ בתרגיל המסריח ב-1990. בעוד הוא מכהן כמ"מ ראש הממשלה, ניסה פרס להפיל את הממשלה, בתרגיל מסריח בשיתוף עם ש"ס והמפלגות החרדיות. כחלק מאותו תרגיל, הוא לכד עריקים מן הליכוד. תחילה אברשה שריר ואח"כ יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין ופסח גרופר מהליכוד. בסופו של דבר, המהלך הזה נכשל. בתגובה, הליכוד לכד את אפרים גור מן המערך. איש לא ניסה אפילו להציג את הפרישה (משני הצדדים) כבעלת רקע אידיאולוגי כלשהו. היתה זו לכידה של ח"כים ממורמרים ממפלגותיהם תמורת הבטחת תופינים. התרגיל המסריח עורר מיאוס בציבור הישראלי. בעקבותיו, ב-1991 שונה החוק ונקבע שח"כ הפורש ממפלגתו ואינו מתפטר מן הכנסת לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה ולא יוכל להתמנות לשום תפקיד בכנסת ובממשלה בכנסת הנוכחית. כדי להתפלג מן הסיעה ולהיות מוכרים כסיעה חדשה, יש צורך בפרישה של שליש מן הסיעה. היה זה שינוי שנוי במחלוקת. מצד אחד, היתה תחושה של פגיעה בבחירה החופשית של הח"כים, שעלולה לפגוע דווקא במי שנאמנים למצפונם ולדרך המקורית של מפלגתם, כמו גאולה כהן ויוסי שריד. מצד שני, המיאוס מציד העריקים ומן האפשרות להפלת ממשלה נבחרת באמצעות גירוד ח"כים ממורמרים, פוגעת בדמוקרטיה ומעוותת את רצון הבוחר.
מאז, חלו בחוק מיספר שינויים, כולם פרסונליים, שנועדו לאפשר תרגילים מסריחים נוסח פרס, והם הובאו להצבעת בזק כדי לאפשר מהלכים ספציפיים. הראשון שעשה זאת היה נתניהו, ב-2009, בחוק שכונה "חוק מופז". נתניהו ניסה לפתות את מופז וקבוצה של ח"כים לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלתו. קדימה מנתה אז 28 ח"כים. הקבוצה שסומנה בקדימה מנתה 7 ח"כים. ולכן חוק היסוד שונה בהצבעת בזק לכזה שיאפשר התפלגות של סיעה בפרישה של 7 ח"כים. השינוי הזה הוגדר בידי נתניהו כ"חוק משילות".
כעבור ארבע שנים. כשליברמן חבר לנתניהו לקראת הבחירות, הם העבירו בכנסת שורה של חוקים. אחד מהם היה ביטול "חוק מופז", שבאותו רגע לא התאים פוליטית לנתניהו. החוקים האלה נקראו, איך לא – "חוקי משילות".
השינוי הבא נעשה אשתקד בידי הממשלה היוצאת, ביוזמת שר המשפטים גדעון סער. החוק קבע שמותר לארבעה ח"כים להתפצל מן הסיעה. גם כאן, ברור שהכוונה היתה לעודד פילוג הליכוד, באמצעות פרישת ח"כים ממורמרים. החוק כונה "חוק פיצול הליכוד". וכעת שוב, במסגרת הצבעות הבזק טרם הקמת הממשלה, יבוטל חוק הפיצול. הסיבה היא חששו של נתניהו מפרישה של "קבוצת הארבעה" הממורמרים בסיעת הליכוד.
בעוד השינוי בחוק היסוד ב-1991, לאחר התרגיל המסריח, היה ענייני, מתוך שיקול דעת ובהסכמה רחבה, כל השינויים הבאים היו קוניוקטורליים – שינוי חוקי יסוד מתוך שיקול רגעי של מה טוב למפלגה שלי כעת, ותוך הבנה שאם בעוד שנה האינטרס יהיה הפוך, נוכל שוב להפוך את החוק. זו זילות של חוקי יסוד. העצוב מכל, הוא שכמעט בלתי אפשרי אפילו לדמיין היום, צעד כמו זה של 1991, של דיון ענייני אובייקטיבי בשאלה מה נכון וראוי לדמוקרטיה הישראלית וחקיקה כזאת בהסכמה רחבה.

* דרישות לגיטימיות – ברשימת הדרישות של המפלגות החרדיות יש דרישות בלתי נסבלות, המנוגדות בתכלית לאינטרס הלאומי ולחזון הציוני, כמו בנושאי ההשתמטות מגיוס, ההתנקשות בחוק השבות, הפגיעה בגיור, הנצחת הבערות ומימונה בידי משלם המיסים הישראלי ועוד.
אך אין לשלול אפריורי כל דרישה וציפייה שלהם. דווקא מה שנראה כדרישה ההזויה ביותר, היא בעיניי לגיטימית ואף רצויה. כוונתי לנושא החשמל בשבת. רגע, אל תקפצו. ודאי שאסור לפגוע כהוא זה באספקת החשמל בשבת. ולא תהיה כל פגיעה כזאת בממשלה החדשה ולא באף ממשלה. אבל הדרישה של החרדים אחרת – למתן פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו צמצום עבודה בשבת באמצעות אספקת החשמל באגירת אנרגיה. איני יודע מה ההיתכנות המעשית והכלכלית של הדרישה הזאת, אך בעיניי היא לא רק לגיטימית אלא אף רצויה. אם ניתן לצמצם עבודה בשבת מבלי לפגוע באספקת החשמל – זה יהיה טוב לכולם.
וכך גם בנושא הקצאת שטח לחופים נפרדים. הרי גם לחרדים זכות לרחוץ בים, באופן שמתאים לאורח חייהם. אין לאפשר הפיכת חופים מוכרזים המשרתים את כלל הציבור לחופים נפרדים. אבל ניתן להכשיר חופי רחצה נוספים, שיהיו חופים בהפרדה. למה לא?

* שר החינוך אמיר חצרוני – מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, סביר כמו מינוי אמיר חצרוני לשר החינוך.

* בעל ניסיון – הטענה שבן גביר לא מתאים לתפקידו כי אין לו ניסיון בענייני משטרה אינה נכונה. למעטים יש ניסיון כמו שלו. מנעוריו ועד עתה הוא מתעמת עם המשטרה והוא גם מכיר היטב את האזיקים (מבפנים) ואת תאי המעצר (מבפנים).

* הזוג המוזר – לא היו ימים טובים לעוכרי ישראל האנטי ציונים כימים אלה, שבהם לכהניזם היתה עדנה ופרחח כהניסט עומד להיות שר בכיר וחבר בקבינט. הנה, הם חוגגים, תמיד אמרנו שהציונות היא גזענות ועובדה, ישראל מינתה גזען לשר לביטחון לאומי. "בן גביר הוא הציונות," חוגג גדעון לוי בכותרת מאמרו ובמשפט הזה גם נפתח המאמר, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא כותב בהמשך ש"בן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר." ולאורך המאמר הוא מפרט את "פשעי הציונות", "משחר ימיה של הציונות" כשהציונות חרטה על דגלה את כיבוש העבודה, דרך "הנישול הציוני" בשנות העשרים של המאה שעבר והלאה במלחמת השחרור ועד היום. והמסר שלו – בן גוריון הוא בן גביר, יגאל אלון הוא בן גביר. ואילו אריק שרון הוא ברוך גולדשטיין. וכמובן "נכבה", "טיהור אתני", "אקיבוש", "עליונות יהודית", "אפרטהייד" וכל הלקסיקון שבו התועמלנים האנטי ישראליים נוהגים להגדיר את ישראל ואת הציונות – הנה, הציונות היא כהניסטית. "משחר ימיה הציונות מדברת ובעיקר פועלת – ועוד איך פועלת – בן גבירית."
פותח הכהניסט את העיתון לאנשים חושבים, וקורא שהם חושבים שהוא בן גוריון ויגאל אלון ושתורת הגזע הנתעבת שלו היא הציונות. נו, גדעון לוי עשה לו את היום ואת השבוע. אין לו בעלי ברית טובים יותר מגדעון לוי וחבריו האנטי ישראליים. יושב לו המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין בגיהינום וחוגג – כתוב עליו שהוא אריק שרון. שוב ושוב אנו נוכחים שחוק הרדיקלים השלובים פועל היטב. כציוני וכפטריוט ישראלי, אני רואה בשמאלימין הרדיקלי, בלוי&בן גביר ושות' – איום על הציונות ועל מדינת ישראל. כפי שאני מתעב את בן גביר, כך אני מתעב את גדעון לוי. כפי שאני סולד מגדעון לוי כך אני סולד מבן גביר. אם בן גביר יתפוס חלילה את השלטון, אך טבעי שימנה את גדעון לוי לשר התעמולה. הזוג המוזר. צמד המהרסים והמחריבים.

* חוק מושחת ומשחית – המשנה ליועמ"שית: "חוק דרעי פרסונלי, עדיף להחיל מהכנסת הבאה." עדיף לא להחיל אותו אף פעם. חוק מושחת ומשחית.

* תורה ועבודה – לאחרונה, מתחתי ביקורת חריפה על הציונות הדתית, בשל בחירותיה הפוליטיות. איני מסוגל להבין את הדבקות שלהם בנתניהו. אני סולד מהיסחפותם למסע ההסתה והשקרים נגד בנט, בשר מבשרם, ראש הממשלה הראשון מן הציונות הדתית, מי שהשלים את המהפכה של מעבר מתפקיד משגיח הכשרות לתפקיד נהג הקטר. בנט עמד בנחישות על העמדות המדיניות והזהותיות של הציונות הדתית, ונרדף על לא עוול בכפו, אך ורק כיוון שהיה ראש הממשלה, תפקיד השמור בטאבו לנתניהו; על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.
כך גם הרדיפה המכוערת את רוני אלשייך, מטובי בניה של הציונות הדתית, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה נאמנותו היתה למדינת ישראל, לחוק ולמשטרה ולא למי שמינה אותו, כשלהוותנו היתה סתירה מניה וביה בין שתי הנאמנויות. קשה לי מאוד עם העמדת סמוטריץ' הקנאי הקיצוני בהנהגת הציונות הדתית. והדבר החמור מכל הוא החיבור עם הכהניזם והריצה איתם ברשימה אחת. הרי הציונות הדתית לחמה בכהניזם. הרי כשצעדתי עם חניכיי במצעד תנועות הנוער נגד הכהניזם ב-1985 חניכי בני עקיבא צעדו לצידנו, והנציגים הפוליטיים של המפד"ל ושל מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן) החרימו את "הרב" כהנא שר"י והצביעו בעד החוק נגד גזענות שנועד למנוע את ריצתו.
צר לי וכואב לי על ההיסחפות וההקצנה הללו, אך אלו פצעי אוהב. כן, למרות הכול אני אוהב מאוד את הציונות הדתית, מזדהה אתה ומעריץ את מפעליה. אני חי ועובד כבר עשרות שנים עם אנשי הציונות הדתית ביישובי הגולן ומחוץ לגולן. יד ביד לחמנו על הגולן במאבק של שנות התשעים. הם היו שותפיי בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן. עבודתי הראשונה בגולן היתה במטע של מושב קשת ואח"כ עבדתי עם חבריי הדתיים בבית האריזה פירות גולן, שמנהלו היה חבר רמת מגשימים. ולאורך השנים הייתי מחובר מאוד לאנשי הציונות הדתית במהלכי ההידברות בין חילונים ודתיים ובהתחדשות היהודית, וכמובן במילואים. מפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה, היתה משותפת לחילונים ודתיים. המפלגה שבה אני חבר היום, דרך ארץ, משותפת לחילונים ודתיים ומנהיגהּ, יועז הנדל, הוא דתי-חילוני. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור המשותפת לחילונים ודתיים וחבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב משותף של חילונים ודתיים. ועוד ועוד.
אני מזדהה עם דרכה של הציונות הדתית, שהשכילה לשלב תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה וחקלאות, תורה והשכלה, תורה ומדע, ובכל התחומים הללו ידעה להוביל ולהתוות דרך. תרומתה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית ולהתיישבות ברחבי ארץ ישראל לא תסולא בפז. אהבתי את הציונות הדתית לא תגרום לי לחסוך ממנה את ביקורתי, אך ביקורתי עליה לא תגרום לי לשנות את הערכתי העמוקה אליה. אני מאמין שההקצנה שעוברת היום הציונות הדתית היא ליקוי מאורות חולף והיא תחזור לייעודה ההיסטורי להיות המקף שבין הדתי והלאומי.

* בין אבי מעוז לווליד טאהא – כתב חנוך דאום: "גם אם אתם מסכימים עם הטענות של האופוזיציה החדשה נגד ההומופביה של אבי מעוז, אינכם יכולים שלא לומר שיש לפחות קצת אמת בטענה שמווליד טאהא הם פחות נבהלו."
אסביר לדאום את ההבדל. ווליד טאהא לא מונה לעמוד בראש הרשות לזהות היהודית לאומית של ישראל. ווליד טאהא אינו מנסה לזהות את היהדות עם דרכו הקיצונית כמו אבי מעוז, שדאום כתב בצדק שהוא מייצג בדרכו רבע מנדט. ווליד טאהא אינו אחראי על כל תוכניות החוץ של מערכת החינוך, ועל החינוך הערכי של המשרד.
נכון, הומופוב הוא הומופוב ומן הבחינה הזאת אין הבדל בין מעוז לטאהא. אבל כיהודי אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד הפגיעה של מעוז ביהדות. אני רואה חשיבות בהגנה על יהדותה של מדינת ישראל מפני הנזקים שמעוז מחולל. טאהא פוגע בלהט"ב בדיוק כמו מעוז, אך בניגוד למעוז הוא אינו פוגע בזהותה היהודית של ישראל.

* שייך לקולקטיב היהודי – נ', צבר ישראלי, מלח הארץ, ששירת 12 שנים במערכת הביטחון, עבר לתקופה מסוימת לאוסטרליה ונישא לבת המקום. הם התגרשו והוא חזר ארצה, לבנות ולהיבנות בה. בנו נשאר עם האם. כשהבן הגיע לגיל 18 והיה עצמאי לבחור בעצמו – הוא החליט לעלות בעקבות אביו לישראל. הוא עלה לארץ, התגייס לצה"ל. שירת בסיירת מגלן. אחרי המסלול ותקופה כלוחם, הוא החליט שזה לא מספיק לו, ויצא לקורס טיס. הוא סיים את הקורס בהצטיינות. הוא משרת בקבע כטייס קרב בדרגת רס"ן. כעת, כשהוא ובת זוגו עומדים להתחתן, הוא אינו יכול להתחתן ברבנות כי הוא "לא יהודי".
אתם מבינים את האבסורד? אדם שבחר להיות חלק מן הקולקטיב היהודי, בעקבות אביו היהודי, והוא בונה את ביתו בארץ ישראל, במדינת ישראל, כחלק מעם ישראל, בתרבות היהודית הישראלית, אשתו יהודייה ישראלית ילדיו יהיו יהודים, יקבלו חינוך יהודי, יחוגו את חגי ישראל, והוא מוסר את נפשו לתקומתה וקיומה של המדינה היהודית ולהגנה עליה - ההתייחסות אליו כאל "לא יהודי" היא אבסורד.
יצחק טבנקין אמר פעם שהתשובה לסוגיית מיהו יהודי, היא: מי שהנכד שלו יהיה יהודי. והוא צודק. ההשתייכות לקולקטיב היהודי, היא הדבר המשמעותי. ההגדרות ההלכתיות אינן רלוונטיות למציאות היהודית של ימינו בארץ ובגולה, ואם לא נתאים אותה למציאות, היא לא תהיה רלוונטית. הרי אותם יהודים שאינם מוכרים על ידי הרבנות, הם אחינו, הם יהיו חלק מן העם היהודי על אפם ועל חמתם. הרי אילו היתה בימינו הנהגה יהודית רוחנית ראויה לשמה, ברור שהיתה מבינה את גודל השעה ומתאימה את ההלכה לשינויי הזמן והמקום, כפי שחז"ל העזו לשנות את חוקי התורה ולהתאים אותם לשינויי הזמן ומקום. אילו לפחות היו משנים את הגיור, ניתן היה לצפות ממנו להתגייר. אבל גיור שדורש ממנו לחיות חיים יהודיים שונים משל הקולקטיב היהודי אליו הוא שייך ואליו הוא מתייחס, הוא אבסורדי. אבסורד שהרבנות החרדית לא תאפשר לו להתגייר אם הוא רוצה להיות יהודי כמוני, אבל תקבל גיור שלו אם יהיה יהודי כמו ברלנד או גרוע יותר, כמו בן גביר. זה טירוף מערכות.

* קראים של השולחן ערוך – רשומה שפרסמתי בפייסבוק על אודות נ' (ראו ההערה שמעל) עוררה מאות תגובות. אתייחס כאן לשתיים מהן.
אחד המגיבים כתב שכל מי שניסו ללכת בניגוד להלכה נעלמו ואינם קיימים עוד. בין השאר הוא מונה את הקראים והצדוקים. זו תגובה קצת משעשעת, כיוון שהאורתודוקסים הם הקראים של ימינו. הקראים הם אלה שדבקו באופן פונדמנטליסטי בתורה ושללו כל שינוי וכל רפורמה. בדיוק כפי שנוהגים היום האורתודוקסים בנוגע לשולחן ערוך. ואכן, כיוון שלא השכילו להתאים את עצמם לשינויי הזמן והמקום הם לא שרדו. חז"ל הובילו את הרפורמה הגדולה והמהפכנית ביותר בתולדות עם ישראל ובתולדות היהדות. ודווקא הרפורמה הזאת היא ששרדה. מן הראוי שלא נדבק כמו קראים בהלכה של חז"ל מלפני 1,500 שנה, אלא נאמץ את דרכם של חז"ל, של כזה וראה – וחדש. להיות החז"ל של דורנו.
אותו מגיב מנה כמובן גם את הרפורמים עם "הנעלמים" וציין שהם מובילים להתבוללות. ההיפך הוא הנכון. הרפורמים הם המחסום בפני התבוללות. הם הצילו כמיליון יהודים משמד. מי שדוחף להתבוללות הם דווקא האורתודוקסים הקיצונים, שמנסים לדחוק מתוך הקהילה היהודית ומהעם היהודי את מי שדרכם ביהדות שונה משלהם.
התגובה השנייה, שאותה כתבו רבים, היא שהשירות בצה"ל אינו קשור ליהדות, יש גם טייסים דרוזים בחיל האוויר, אז מה, הם יהודים? זו כמובן תגובה דמגוגית, שאינה קשורה לנושא הדיון. בסיס השותפות בינינו לבין הדרוזים היא האזרחות המשותפת, לא לאומיות משותפת. הם אינם מתגייסים לצה"ל כיהודים אלא כדרוזים. הם אינם רואים עצמם יהודים, הם אינם רוצים להיות יהודים, אין להם כל עניין להיות חלק מן הקולקטיב היהודי. לאותו טייס דרוזי אין אבא יהודי, הוא לא עומד להתחתן עם יהודייה, ילדיו לא יהיו יהודים, הוא לא חי בקהילה יהודית, התרבות היהודית אינה תרבותו, חגי ישראל אינם חגיו. לכן, אין שום קשר בין הדברים.

* בור כרה ויחפרהו – מיד לאחר שחרור הגולן, מדינת ישראל הקימה מיספר חוליות סקר, בתחומים שונים; סקר ארכיאולוגי, סקרים בתחומי טבע ונוף וגם סקר קרקע. משרד החקלאות והסוכנות היהודית הקימו את חוליית הסקר, שחבריה היו מראשוני המתיישבים בגולן. במשך שנתיים הם חרשו את הגולן לכל אורכו ורוחבו, מן החרמון והר דב ועד חמת גדר, חפרו בורות וסקרו את סוגי הקרקע בעומקים השונים; איזו קרקע מתאימה לחקלאות ולאיזה סוג של גידולים.
במהלך סיוריהם, הם עברו בתוואי ההטייה, העבודות שביצעו הסורים בשנות השישים להטיית מי הירדן אל הירמוך, כדי לייבש את מדינת ישראל. הם מצאו שם שני טרקטורים גדולים, חדישים ומהטובים בתקופה, ששימשו לעבודות ההטייה. הטרקטורים הועברו לשני יישובים – האחד למרום גולן וטרם גיליתי מה היה היישוב השני.
ולכך בדיוק מכוון הפסוק בתהילים: "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל." איזה צדק פואטי – הטרקטורים שנועדו לייבש את ישראל הקטנה כשהסורים ישבו על הגולן (שכונתה בשם המאיים "הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת), עברו לשמש את ההתיישבות הישראלית בגולן המשוחרר, כדי לעצב סופית את גבולה של ישראל, הכוללת בתוכה את הגולן.

* כוחה של הלאומיות – ארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי קשה ביותר, הפוגע קשות באזרחי המדינה. הזכייה בגביע העולם בכדורגל היא נחמה אדירה. השמחה של הארגנטינאים כל כך אותנטית, מכל הלב, כזו שאי אפשר לזייף. זה לא הכדורגל. זו הלאומיות. זה הכבוד הלאומי. אז מרקסיסטים יכולים ללעוג ל"בניין-העל" של הלאומיות שנועד להסיח את דעתו של הפרולטריון מסבלותיו ועל הכדורגל כאופיום להמונים. קוסמופוליטיים יכולים לבוז. אבל כוחה של הלאומיות חזק יותר מכל האידיאולוגיות הללו. הלאום הוא מוקד ההזדהות החזק ביותר של האדם. כל הניסיונות לייצר מוקדי הזדהות חלופיים נועדו לכישלון.

* החידוש של מסי – מסי הוכיח לארגנטינאים שאפשר לזכות בגביע העולם, באמצעות הבקעת גול ברגל.

* ביד הלשון: מהר שלל חש בז - אמנון אברמוביץ' כינה ב"אולפן שישי" את בזאר המו"מ הקואליציוני והסחטנות ההולכת וגוברת של השותפים הקואליציוניים "מהר שלל חש בז." דני קושמרו, מגיש "אולפן שישי", תהה: "זה ראשי תיבות?" – "לא," השיב אברמוביץ', והוסיף בקוצר רוח "לא חשוב." הוא הבין שאם קושמרו אינו יודע במה המדובר, כך כנראה גם רוב הצופים בו.
מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר." כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואימא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

* עצת אחיתופל –ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) תקפה את מקורבו של נתניהו צחי ברוורמן וכינתה אותו "יועץ אחיתופל". האם באמת יועץ אחיתופל הוא יועץ רע?
מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל היתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.
"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז, כ"ג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו. עצת אחיתופל המפורסמת, היתה עצתו השנייה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השנייה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.
מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו היתה טובה: "וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חוכמתו של אחיתופל ואת חוכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל היתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, יְהֹוָה." אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאוייב.
אורי הייטנר