כחול ולבן
זה צבע שלי.
כחול ולבן
צבעי אדמתי.

כחול ולבן
כחול ולבן
זה צבע שלי
כל ימיי לעולם.

כחול ולבן,
כמו שיר, כמו חלום.
כחול ולבן
תקוה לשלום.

כחול ולבן...

כחול ולבן
שמיים ושלג.
כחול ולבן
זה פלא ופלא

כחול ולבן...

כחול ולבן
אין צבע אחר.
כחול ולבן
אני רק חוזר.

כחול ולבן...

כך חשב לְיוֹנֵל אַנדְרֶס "לֵאוֹ" מֶסִי קוּצִ'יטִינִי, שנולד ברחוב מדינת ישראל, בשעה ששליט קטאר העטה עליו באדנות גלימה ערבית.

ואלה שמות תקוה וינשטוק ז"ל
בכל הנקרולוגים שפורסמו לאחר מותה של תקוה וינשטוק ז"ל בנוסף לתרומתה כעיתונאית חשובה, הוזכרו ופורטו כל שמותיה במהלך חייה הארוכים והמעניינים, הקשורים לתולדות היישוב. אכן ביוגרפיה מעניינת. הנה כי כן השמות הם המפתח לביוגרפיה. הנה ביקורת שלה עליי על הזכרת שמות ותשובתי:

* אני קוראת את מאמריו של  נעמן כהן. בלי להתייחס לדעותיו אני תוהה מה התעקשותו המתמדת לציין את שמם הקודם של האישים שעליהם הוא כותב.
בגיליון האחרון 1225 מטפל מר כהן בשר הביטחון ומכנה אותו "איווט אביגדור לובוביץ ליברמן." מדי הזכירו את ליברמן הוא מקפיד  להזכיר את שמו הישן, לבל יישכח חלילה.
עודי זוכרת שליברמן ביקש מכל הכתבים לחדול מה"איווט" ולכנותו "אביגדור" בלבד. אדם רוצה שם עברי, מה רע בכך? מה אשמתו שנולד איווט לובוביץ? השם המפורט מוסיף לנו משהו? אולי לרמז על מוצאו העדתי? מדי פעם, כאשר שמו של אדם מפורט בדברי כהן, ברור לי מראש שהכוונה לגנותו. כך למשל כשהוא מזכיר את השם ד"ר רודולף ישראל רז'ה קסטנר, טובות כבר לא יכתוב עליו.
באותו מאמר נזכר שמו של האלוף הרצל הלוי המכונה "הרצי" בתוספת ההערה: "נמאס לי לשמוע את שם החיבה של אנשים מבוגרים."
בנדון זה אולי הצדק עם נעמן כהן, אבל נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו.
תקוה וינשטוק 
 
אהוד: הדייקנות של נעמן כהן בהזכרת השמות הקודמים נובעת מהחוש והידע ההיסטוריים שלו ומלמדת לא פעם רבות על האדם המסתתר מאחורי שם עברי סתמי וחדש כאילו אתמול נולד. לפעמים זו ביוגראפיה שלימה בשני שמות, הקודם והעכשווי.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01226.php

עצה לבריאות טובה
תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא מתלוננת על הנוהג שלי להביא את שמו המלא של אדם כאשר אני כותב עליו, וטוענת בחוסר סבלנות: "נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו." ("חדשות בן עזר", 1226)
אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת ודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט.
למה לך לסבול אם נמאס לך? העיקר הבריאות!
ולהקורא המתעניין. כמה דל ומשעמם למשל השם "תקוה וינשטוק" וכמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא – "תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא."
(הנה בוויקיפדיה)
https://he.wikipedia.org/wiki/תקוה_וינשטוק
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01227.php
יהי זכרה ברוך.

"תנועת ההתנגדות"– מֻקַאוַמַה היהודית
מֻקַאוַמַה – בערבית مقاومة, (מוּקאוומה), היא מילה ערבית שפירושה "התנגדות". היא משמשת לתיאור ארגוני טרור כדוגמת החמאס, ולכל סוג של התנגדות, בקרב ארגונים אסלאמיים – נגד ישראל והעולם המערבי, ולעיתים גם נגד מדינות הלאום הערביות.
https://he.wikipedia.org/wiki/מוקאוומה
עם קבלת תוצאות הבחירות האחרונות הצטרפה לתנועת ההתנגדות הערבית הישנה "תנועת התנגדות" יהודית חדשה. למשל תא''ל במיל'. אסף אגמון, ממובילי מחאת בלפור: ''אם המחאה לא תצליח-נעבור ל'תנועת התנגדות', זו ממשלה לא לגיטימית ועבריינית נעשה כל מה שאנו יכולים למנוע את קיומה גם אם זה יכלול עבירה על החוק נעשה מה שנעשה ונעדכן אתכם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=772809&forum=scoops1
וכמו בתנועת ההתנגדות הערבית בה קמה "תנועת התנגדות" שירית ליהודים בראשותו של המשורר הקניבל (התאב לבשר יהודים), ומכחיש העם הפלסטיני ("תרשמו אני ערבי לא פלסטיני"), מחמוד דרוויש – כך הצטרפו גם משוררים יהודים ל"תנועת ההתנגדות" (ליהודים).
המשורר אלמוג בהר, המגדיר עצמו ערבי-יהודי-עיראקי. (ודוק: הוא אינו מגדיר עצמו יהודי ערבי, אלא ערבי-יהודי, כלומר בן העם הערבי בעל הדת היהודית) הכריז מיד עם היוודע תוצאות הבחירות שהחליט לכתוב "שירת התנגדות" ליהודים.
"הֶחְלַטְתִּי לִכְתֹּב שִׁירַת הִתְנַגְּדוּת: לְעַצְמִי, לָעוֹלָם, / לַשִּׁירָה. מֵהַיּוֹם אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לָעִבְרִית / בְּעִבְרִית, כִּי אֵין לִי שָׂפָה אַחֶרֶת לִכְתֹּב בָּהּ. / לֹא אֶכָּנַע לַמֶּלֶךְ, לֹא אָכֹף רֹאשׁ לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם, / לֹא אִוָּעֵץ בִּפְחָדַי, לֹא אֶתְחַשֵּׁב בַּמִּשְׁפָּחָה, / אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לְשִׁירֵי הַהִתְנַגְּדוּת, / עַד שֶׁאֵדַע סוֹף סוֹף מַה יְּאַיֵּם עָלַי יוֹתֵר, מַה יְּאַיֵּם / עַל הָעוֹלָם יוֹתֵר, שְׁתִיקָה אוֹ דִּבּוּר, הִתְנַגְּדוּת / אוֹ קַבָּלָה מְלֵאָה, לְלֹא תְּנַאי, שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁל הַשִּׁירָה, / שֶׁל הָעִבְרִית, שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁל הַשָּׁמַיִם, שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה, / שֶׁל עַצְמִי וְשֶׁל פְּחָדַי.
"כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּתַּפְתִּי בְּהַפְגָּנָה נֶגֶד / רַבִּין בְּאַחַד הַצְּמָתִים וּבְדִיּוּק כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁבַע-עֶשְׂרֵה רַבִּין / נִרְצַח / ... / כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן עֶשְׂרִים / וְחָמֵשׁ מַסּוֹקִים שֶׁשֵּׁם הַגֵּיהִנּוֹם בִּשְׁמָם חִסְּלוּ אֶת הַשֵּׁיח' אַחְמַד / יַאסִין וּשְׁמוֹנָה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וּבְבֹקֶר הַמָּחֳרָת כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי עַל / כָּךְ בָּרַדְיוֹ הֶחְלַטְתִּי שֶׁלֹּא אֶלְבַּשׁ שׁוּב מַדִּים לְעוֹלָם.
"'היה נראה לי שמאבק משותף של מזרחים (יהודים-ערבים או בלשונו ערבים-יהודים) ופלסטינים הוא זה שישנה את החברה. ברור שזה קשה מול שיח של עוצמה יהודית,' אמר בהר, והוסיף, 'צריך ליצור מחנה מסוג אחר, דמוקרטי, שמאל מזרחי-ערבי, שמאל של כולנו, שמאל סוציאלי,' הירהר ושב והזהיר, 'הממשלה החדשה הזו עלולה לחפש הזדמנות לנכבה שנייה'."
(אילן ברקוביץ, "אלמוג בהר החלטתי לכתוב שירת התנגדות", "אל ארצ'י", 14.12.22)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2022-12-14/ty-article/.premium/00000185-0a97-d441-afcd-cfbfcc980000
הזדהותו הנפשית של בהר כערבי-יהודי עם הערבים-המוסלמים מביאה אותו לכתיבת שירה המפגינה את הפיליסטיניזם (במובן של בורות) הגדול שלו לגבי הערבים כשהוא כותב כך:
"הָעֲרָבִים נָדְדוּ מִמֶּכָּה לְדַמֶּשֶׂק, וּמִדַּמֶּשֶׂק לְקוֹרְדּוֹבָּה, / וּמִקּוֹרְדּוֹבָּה לְפֶס כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים. / וְהַיְּהוּדִים נָדְדוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם לְבָּבֶל, וּמִבָּבֶל לְבֵּחַאר, / וּמִבֵּחַאר לָאִיסְטַמְבּוּל, / וּמֵאִיסְטַמְבּוּל לְבֶּרְלִין, / וּמִבֶּרְלִין לְקוֹפֶּנְהָגֶן וּלְבּוּכְנַולְד וּלְטֶרֶזְיֶנְשְׁטַט / וְשׁוּב לְקוֹפֶּנְהָגֶן, וּמִקּוֹפֶּנְהָגֶן לַמּוֹלֶדֶת, וּמִמּוֹלֶדֶת לְסַרַפֶנְד, / וּמִסַּרַפֶנְד לִנְתַנְיָה, וּמִנְּתַנְיָה לְרַעֲנָנָה, / וּמֵרַעֲנָנָה לִירוּשָׁלַיִם כְּדֵי לִכְתֹּב לְכֻלָּן / שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים."
(עידו ניצן, "לכתוב מתוך התנגדות", "ישראל היום", 20.1.2022)
https://www.israelhayom.co.il/culture/books/article/7196197
פשוט מגוחך. בניגוד ליהודים, הערבים הרי לא גלו מארצם ונדדו בעולם. הם יצאו מארצם –ערב, למסע של כיבושים. כמה פתטי, ב"שירת ההתנגדות" שלו (ליהודים) מתנגד בהר ל"כיבוש יהודי", אבל תומך ב"כיבוש ערבי". מה שלא ברור הוא מדוע הוא, המגדיר עצמו ערבי-יהודי כלומר בן העם הערבי – אינו חוזר למולדת הוריו עיראק שם יוכל לחיות באושר שלם עם עצמו ועם עמו.
לפחות הוא ישר ואינו צבוע כעמיתו מתי שמואלוב הגזען האנטי-אשכנזי הכמהָ בשיריו לעיראק ולתרבותה הערבית, אבל מרוב שנאת אשכנזים ירד לאשכנז (דויטשלאנד) ליהפך לאשכנזי (גרמני).
תמיד אני תמה כיצד עדה כל כך קטנה כיהדות עיראק הוציאה מתוכה כל כך הרבה שונאי ישראל?

גזענות
קשה לי להאמין, אבל אם הממשלה באישור בנימין מיליקובסקי-נתניהו תעביר את החוקים שמותר לגזען להיבחר לכנסת, ושמותר להפלות על רקע אמונה דתית, על כולם לצאת ולהצטרף ל"תנועת ההתנגדות".

מהי ציונות?
האם ציונות יכולה להיות אנטישמית?
המצאת השם "ציונות" לתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי שמטרתה שחרור העם היהודי משלטון זר והקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י גרמה לנזק איום. מוטב היה לו לא היה ניתן שם כלל. קל לנהל תעמולה נגד מונח ערטילאי "ציונות" לעומת תעמולה נגד תנועת שחרור לאומית.
רק לאחרונה ראה ד"ר משה גרנות את הציונות כאידיאולוגיה השואפת רק להקמת מרכז רוחני בא"י כתורתו של אחד העם (ללא הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י), הגדרה שהיתה ללא ספק מתקבלת ע"י כל האנטי-ציונים בעולם. (הקמת מרכז רוחני יהודי אינו גזענות, הקמת מדינה יהודית ריבונית היא גזענות).
מאז הכרזת האו"ם על הציונות כגזענות (וביטולה) מקבלים רבים בעולם את הציונות כגזענות, ביניהם גם יהודים רבים אזרחי ישראל, במיוחד לאחר הבחירות האחרונות.
מבחינה אמפירית שוללי הציונות (הרואים בה גזענות) הם עצמם גזענים אנטישמים בגין העובדה שהם שוללים רק מהעם היהודי את הזכות לשחרור לאומי ולהקמת מדינה, וקובעים כי רק העם היהודי צריך להיות תחת שלטון זר של עמים אחרים. כלומר אנטי-ציונות היא אנטישמית, האם ההיפך גם אפשרי, וציונות יכולה להיות אנטישמית?

"הציונות" האנטישמית
תמוה בעיניי כיצד עד היום למיטב ידיעתי לא נכתב מחקר כיצד זה דווקא מהתנועה הרוויזיוניסטית של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי (ולא מהציונות הסוציאליסטית) יצאה תנועה אנטי-ציונית ואנטישמית.
אליהו שטיינהאוז-בית-צורי נולד בתל אביב לאסתר ומשה. למד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בהשפעת בן כיתתו עוזיאל הלפרין-ארנן, וקירבת משפחתו לאדולף גורביץ-חורון מייסד התנועה האנטישמית שוללת העם היהודי, ששלונסקי כינה "הכנענים"– הוא הצטרף ל"ועד לגיבוש העם העברי". וגם לאחר שפרש מהאצ"ל ועבר ללח"י המשיך בחברותו בועד.
(על עוזיאל הלפרין-ארנן ותפיסתו האנטישמית-אנטי-ציונית כבר כתבתי בהרחבה)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01056.php
בהיותו בלח"י נשלח ע"י יצחק יזרניצקי-שמיר עם אליהו חכים להתנקש בחייו של וולטר אדוארד גינס (הלורד מוין).
בניגוד למנהיג הלח"י אברהם שטרן, מנהיג ארגונו שחלם בשירו "חיילים אלמונים" למות כציוני למען העם היהודי, במשפטו בקהיר, הפתיע שטיינהאוז-בית-צורי את הנוכחים בדברים אנטי-ציונים:
"טעות היא לחשוב שאנו מייצגים את הציונות. אנו, בני ארץ-ישראל העברית, החלטנו לרכוש את עצמאות ארצנו מידי השלטון השורר בתוכה. לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים; לא למען 'בית לאומי' בהתאם למנדט או שלא-בהתאם למנדט. לא אלה מעניינים אותנו. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחרות. אנו רוצים שארץ-ישראל שלנו תהיה חופשית ועצמאית.
"התעמולה הבריטית הרגילה לראות את שאלת ארץ-ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים ואת הבריטים – בתור שופטים ומסדירים. אין זה נכון לראות את העניין כך. בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העברים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לחלוטין, השלטון הבריטי."
מנחם קפליוק, כתב "דבר" לענייני ערבים, שהה בקהיר בזמן המשפט, ובתזכיר שכתב להנהלה הציונית בירושלים כדי לעקוף את איסורי הפרסום של הצנזורה בריטית, כתב כי נאומו היה בלתי-ציוני לחלוטין, ואף הוסיף שבית-צורי הסתייג במפורש מהציונות והביך בכך יהודים ציונים שנכחו באולם המשפט.
בית-צורי וחכים נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945. בית־צורי סיים את חייו כאתאיסט גמור, וכשהוצע לו לפני ההוצאה להורג להיפגש עם רב, סירב באמרו: "לא אוכל, אינני רוצה, אינני מאמין."
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אליהו_בית-צורי
כלומר שטיינהאוז-בית הצורי קבע כי הציונות איננה תנועת השחרור של העם היהודי, מפני שהוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה. מכיוון שהיהודים העומדים לקבל את שחרורם הלאומי במדינה יהודית אינם דוברי עברית, אין להם זכות למדינה. הזכות לריבונות בארץ ישראל שייכת לדידו רק ל"עברים" דוברי עברית כולל ערבים ("עברים" עם מדומה הקיים רק בדמיונו, והרי לא רק שלילת העם היהודי היא גזענות, גם שלילת העם הערבי-מוסלמי הינה בחינת גזענות). מכל מקום, למרבה הצער יהודי כד"ר משה גרינברג-גרנות – לא יכול היה לעלות לפיו לארץ מפני שלא ידע עברית. הוא היה יהודי ולא עברי.
הנה כי כן מסתבר ש"ציונות" יכולה להיות גם הגדרה לתנועה אנטישמית ואנטי-ציונית לפחות במושגים של ימינו.

במה ליבוביץ כן צדק?
בשבוע שעבר הבאתי את הדברים בהם ליבוביץ לא צדק. מאידך פרופסור ליבוביץ גם צדק בכמה עניינים. הנה מכתבו לפרופסור שמואל הוגו ברגמן בדבר זהות יהודית של חייל שאינו יהודי.
"עד כאן דיברנו על דמותו של עם ישראל לפי ההלכה, העם היהודי ההיסטורי. אתה (הוגו ברגמן) מעלה את דמותו של עם חדש, שבניו יוסיפו להיקרא יהודים אולם שייכותם לעם הזה תיקבע על ידי גורמים שאינם 'רוחניים' אלא דווקא 'חומריים', ושלא יהיה 'יצור אורגאני' אלא מוצר סינתטי. עם שייווצר על-פי החלטתנו, מתוך הדחפים של הקאניבאליזם הלאומני, על בסיס של גורמי החברה, הלאום והמדינה, של ההתקשרות במדינה ובמלחמותיה – עם שבו נוכרייה (נוצרית) תיחשב ליהודייה, אם היא 'שייכת לאותה חברה כמונו,' אם 'בניה הם בצבא של מדינת ישראל,' וכו'. 'לאום' כשהוא לעצמו ואפילו אם הוא נושא את השם 'יהודי' או 'ישראל' – אינו אלא בשר תותחים של המנגנון הריבוני-שלטוני-מלחמתי הנקרא מדינה.
"במקום האחווה 'לֶמצוות' תבוא האחווה לנשק (Waffenbrüderschat), דבר שאני שולל ומתעב אותו.
"בסופו של דבר: אם אין אנו רואים עוד את היהדות – כפי שהיתה בפועל – כערך, ואין אנו מקיימים את העם היהודי כמסגרת לערך זה – לשם מה ליצור באופן מלאכותי עם חדש שייקרא 'יהודי': שמא כדי לספק יצרים לאומניים רצחניים? מוטב לנו להיות קוסמופוליטים, וייאבק כל אחד במקומו למה שנראה לו כערכים בחברה האנושית. למה לבוא לארץ ישראל ולהשתלט עליה, להרוג ערבים או ליהרג בידיהם, וכל זה למען יצור מלאכותי שנקרא ישראל?
"נ.ב. המקרה של קבר הילד בפרדס-חנה אינו מזעזע אותי כלל. אם הוריו של הילד לא רצו ביהדות (המוגדרת בהלכה), למה הם דורשים שילדם (הלא יהודי) ייקבר בין יהודים המקפידים להיות קבורים בין יהודים (בהתאם להלכה)?
"כיוצא בזה: אם מתנדב לא-יהודי לחם בגבורה בשורות צבא ישראל – מגיע לו צל"ש, ואם נעשה נכה – מגיעה לו פנסיה מטעם מדינת ישראל. אך אין מעשה גבורתו והתנדבותו עושה אותו ליהודי Waffenbrüderschaft עדיין אינה Brüderschaft."
(ישעיהו ליבוביץ, "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, מכתב לפרופסור שמואל הוגו ברגמן, עמ' 280 י-ם תל אביב תשל"ו)

[אהוד: אז כאן אתה כן בדעתו של ליבוביץ'?]

המלט 2022
To be, or not to be, that is the question:
Whether 'tis nobler in the mind to suffer
The slings and arrows of outrageous fortune,
Or to take Arms against a Sea of troubles,
And by opposing end them: to die, to sleep
No more; and by a sleep, to say we end
The heart-ache, and the thousand natural shocks
That Flesh is heir to? 'Tis a consummation
Devoutly to be wished. To die, to sleep,
To sleep, perchance to Dream; aye, there's the rub,
For in that sleep of death, what dreams may come,
When we have shuffled off this mortal coil,
Must give us pause. There's the respect
That makes Calamity of so long life:
For who would bear the Whips and Scorns of time,
The Oppressor's wrong, the proud man's Contumely,
The pangs of dispised Love, the Law’s delay,
The insolence of Office, and the spurns
That patient merit of th'unworthy takes,
When he himself might his Quietus make
With a bare Bodkin? Who would Fardels bear,
To grunt and sweat under a weary life,
But that the dread of something after death,
The undiscovered country, from whose bourn
No traveller returns, puzzles the will,
And makes us rather bear those ills we have,
Than fly to others that we know not of?
Thus conscience does make cowards of us all,
And thus the native hue of Resolution
Is sicklied o'er, with the pale cast of Thought,
And enterprises of great pitch and moment,
With this regard their Currents turn awry,
And lose the name of Action. Soft you now,
The fair Ophelia? Nymph, in thy Orisons
Be all my sins remember'd.

"להיות, או לא להיות, זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים
למרוד, וקץ לשים להם? למות:
לישון,
ולא יותר; ודעת : השינה הזאת
תשבית מכאוב הלב ואלף הפגעים,
זה חלק כל בשר – הנהי התכלית,
אליה יכסף אדם, למות: לישון,
לישון!
... כי מי יישא שוט הזמן ולעגו,
חמס העריצים, בוזם של שחצנים,
עצבת אהבה נכזבת, עינויי דין,
עזות השליטים וכל הביזיונות,
אשר ינחל צדיק מידי חדל אישים –
אם הוא במו ידיו יכול לפטור הכול
במחי פגיון אחד? מי זה ימשוך
בעולם,
גונח ממשא חיים לעייפה,
לולא אימת דבר מה שאחרי המוות –
זו ארץ לא נודעת, שמכל באיה לא שב עוד הלך –
זה המביכה לבב, עדי אשר ניבחר צרות שבעליל מחוש אל זולתן,
אשר לא נדען. וכך מתוך הגות נהיה לפחדנים,
ואודם הטבעי של עוז ההחלטה ילקה מחיורונם של הרהורי הלב,
ועלילות הרבה נאדרות בכוח יורטות ממסילותן מפני החשבונות,
ולא עוד יהלמן התואר מעשה. זכרי עוונותיי בתפילותיך.
(תרגום אברהם שלונסקי)

השורות האלו של הסולילקוי (מונולוג אל עצמי) המפורסם של המלט, בתרגומו המופתי של שלונסקי, לא נאמרו מפי המלט בהצגה המלט הנוכחית. נער הייתי וגם זקנתי וראיתי ארבע גרסאות של המלט. שתי גרסאות קונוונציונאליות, ושתיים בעיבוד מודרני.
את ההצגה הקונוונציונאלית הראשונה ראיתי כילד ב-1966. התיאטרון הקאמרי העלה את המלט מגולם ע"י שמעון גולדשטיין-בר, ואופליה ע"י שושנה שפרונג-שושיק שני. בימוי הבמאי הפולני קונראד סוינרסקי. אני זוכר שמאוד הפריע לי המבטא הזר של המלט-בר.
את ההצגה הקונוונציונלית השנייה ראיתי באולם הקאמרי דאז, (היום בית לסין) הפקת אנסמבל העיתים. את המלט גילם שָלוֹם (שוּלִי) יוֹסֵף רַנְד הצעיר (ואת דודו גילם רמי הויברגר שמגלם אותו היום כמבוגר) בימוי רינה ירושלמי. זו הייתה הצגה נפלאה שככל שאשבח אותה אמעיט בערכה.
ושתי הצגות עם עיבוד מודרני.
המלט בגילום בן יוסיפוביץ', הבימה עם סמינר הקיבוצים, בימוי מאור זגורי. ממנה פחות נהניתי.
https://www.habima.co.il/shows/המלט-2021/
והאחרונה המלט בגילום אסף יונש, בית לסין, בימוי יאיר שרמן
https://www.lessin.co.il/shows/המלט/
הפקה מדהימה. כפי שאומר פולוניוס על השחקנים בהצגת השחקנים בתיאטרון בתוך התיאטרון: "הטובים בשחקני עולם הם לטרגדיה, קומדיה, היסטוריה, פסטורלה, פסטורלה קומית היסטורית, היסטוריה טרגית, פסטורלה טרגי-קומי-היסטורית..." – ואכן השחקנים נפלאים ובהצגה יש הכול, לעיתים טרגדיה, לעיתים קומדיה, לעיתים מופע סטנד אפ, ולעיתים אופרה. אלי גורנשטיין הוותיק מפליא במשחק דרמטי בתפקיד הרוח המלך המת, מפליא כשחקן קומי בהצגה בתוך הצגה "רצח גונזלס" וכקברן, ולעיתים בקולו העמוק הוא מעלה את ההצגה לאופרה רבת קסם. בהצגה יש סקס עירום סמים ורקנרול. הכל מכל כל.
אסף יונש מגלם את המלט ברגש ובכישרון שאין שני לו. בכל הנימים הדקים. שירי גולן כאימו גרטרוד מדייקת בתפקיד, אופליה בגילום כרמל בין נהדרת, ורונקרנץ (תום זידנר) וגילדנסטרן (יניב שביט) זוג החברים הבוגדים, עושים תפקיד קומי נהדר. וכן שאר השחקנים.
ואפילו הסולילקוי המפורסם נאמר בהצגה בעיתוי מפתיע.
[אהוד: אז כן נאמרו או לא נאמרו?]
לסיכום: להיות או לא להיות בהצגה? בהחלט להיות! זו חוויית תיאטרון מהדרגה הראשונה. אין מה להוסיף, רוצו והזמינו כרטיסים בקישור לפני שיאזלו.

התיאטרון הקומי הטוב ביותר
ראו את הסטנד אפ של מרב קסטנר-מיכאלי:
https://twitter.com/DannyHendler/status/1605571079572815872?t=TN9Li5geU4MhUr0vrMKvZA&s=03)
נעמן כהן