על שלושה סיפורים מאת איטה טיטלבוים

פורסמו ב"חדשות בן עזר" – 4.11.10, 25.11.10, 28.3.19

איכשהו נעלמו מעיניי שלושה סיפורים אלה שפורסמו בחב"ע, כמצוין בכותרת, ואני קיבלתי אותם באדיבותו של העורך. המחברת, איטה טיטלבוים, שם הנעורים של "המסתורית" – יהודית בן-עזר, מתארת בהם את ילדותה בצל מלחמת העולם השנייה, כשאביה, בתושייה שהצילה את משפחתו – אשתו ובתו, ברח עימן מווארשה עם פלישת הנאצים לפולין, אחר כך לביאליסטוק, משם, בתחילת מבצע ברברוסה, למינסק, ומשם לכפר במחוז אסטראחאן שעל גדות הוולגה.

הקטע שנגע מאוד לליבי מתאר את האם המחליטה לבקר את בעלה האסור בכלא משום שהעלילו עליו גניבה. כדי לממן את הנסיעה, היא מוכרת את טבעת הנישואין שלה. הנסיעה מתרחשת ביום חורף קשה, והיא נאלצת להשאיר את בתה לבדה בחדר, ומציידת אותה במה שיכלה – חצי כיכר לחם. האם היתה אמורה לחזור באותו היום, אבל בכלא סירבו לקבל אותה כי חלפה שעת הביקורים, לכן היא נאלצה להתחנן אצל איכרה בשוק שתאפשר לה ללון אצלה בתשלום, כי לא היה שום סיכוי להישאר בחוץ בקור הנורא. האם חוזרת הביתה למחרת, ומוצאת שהבת לא סיימה לאכול את הלחם, כי חשבה בליבה שאולי אימא תחזור רעבה.

הקטע המרגש הזה מזכיר לי את ילדותי באותן שנים ממש (אני והמחברת בני אותו הגיל), כשאימא היתה יוצאת מהמרתף בו התגוררנו כדי לחפש טרף לשני ילדיה, אחי הגדול, שנזרק מבית הספר, כמו כל הילדים היהודים, בילה את כל היום בבית הכנסת, שם קיבל פרוסת לחם וחצי ביצה קשה בתמורה לכך שהוא משתתף בשיעורים שהרביצו מורים יהודים שפוטרו מהמוסדות הממשלתיים. אני הייתי נשאר לבד במרתף הקר במשך שעות רבות, ולפעמים, כשהיה עוצר, ואימא לא יכלה לחזור באור יום. אימא היתה חוזרת עם צנצנת חלב ואורז, והיתה מחממת בפתילייה, כשאנחנו מתחממים סביבה. ואני הייתי שואל את אימא מדוע אינה נהנית כמונו מהמעדן הזה (אורז וחלב), והיא היתה אומרת שכבר אכלה, ואני ידעתי בלב שהיא שיקרה, כדי לא "לגזול" אוכל מפי גוזליה.

באותו הסיפור מתארת המחברת כיצד בהישארותה בודדת בחדר, היתה משקיפה מהחלון ורואה טטרים רוכבים על חמורים מוכרים יוגורט, ומראות אלה הפחידו אותה. שוב, דברים אלה מזכירים לי את שהותי בודד במרתף, שבו היה צוהר קטן, שעליו צייר הכפור ציורים גיאומטריים, שהיו עבורי מקור לסיפורים שסיפרתי לעצמי כדי שירגיעו אותי.

בסיפורים אלה של איטה אנו פוגשים את הסבתא בקריית חיים, שהיתה כמעט חירשת, והיתפללה בעברית במבטא אשכנזי, היא שלימדה אותה יידיש, וקודם, כאשר הם עדיין במחוז אסטראחאן, איטה היא יהודייה יחידה בגן, ובליבה נוהה אחרי סמלי הנצרות – צלב, תמונת מאריה. מקרה דומה קרה לחבר שלי שהוריו הפקידו אותו עבור תשלום למשפחה נוצרית, לפני שהם עצמם נספו בשואה, והוא נשאב אל האמונה הזאת, וכאשר קרוב משפחה בא להחזיר אותו לעמו (תמורת תשלום למשפחה הנוצרית), הילד ממש התמרד. למותר לציין שאותו חבר הפך לבן יקר של עמו, והקים כאן משפחה לתפארת.

המספרת, שגרה בילדותה עם משפחתה בכפר במחוז אסטארחאן, ראתה את הבזקי המלחמה הנוראה שהתרחשה בסטלינגרד הקרובה, וצריך לציין שקורות ילדות קשות, כמו שהיא חוותה, נועדו רק לילדים המאושרים שניצלו מהתופת, מיליון וחצי ילדים לא זכו לכך, רבים מבני משפחתה של איטה עצמה נספו בשואה.

משה גרנות