על "סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד

מאנגלית – סמדר מילוא

כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2012, 351 עמ'

כמעט שלא נמצא מחבר דיסטופיה שלא נכשל במעקשים של מבנה העלילה ובהתיימרות לחזות את העתיד. הדבר אמור בדיסטופיות המפורסמות מהמערב הנאור, וגם מאלו הפחות מפורסמות בארצנו הקטנה: "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי (1932) מתאר עתיד שבו נולדים ילדים רק במעבדה, רעיון הזוי כשלעצמו, אבל את עיקר העתיד הוא היה מנוע מלחזות: המחשב, האינטרנט והסמרטפון.

גם אורוול ב"1984" (1949) לא חזה את המחשב, אבל ההתרשמות שלו משתי הדיקטטורות – הגרמנית והרוסית – העניקו לעלילה הכאוטית שלו עוגן ממשי למציאות קיימת ואפשרית.

ריי ברדבורי ב"פרנהייט 451" (1953) ממציא הזייה בה השלטון מייפה את כוחם של הכבאים לשרוף ספרים.

יוצאת דופן היא הדיסטופיה של ויליאם גולדינג "בעל זבוב" (1954), בה הוא אינו מבקש לנבא את העתיד, אלא לתאר עובדה קשה שהאלימות בין פלגי בני האדם איננה עניין של תרבות, אלא של טבע מולד – ילדים זנוחים באי בודד נלחמים זה בזה בחוסר היגיון כמו שקרה תדיר בעולם.

ישי שריד שלנו כתב דיסטופיה בשם "השלישי" (2015), המתארת עולם כאוטי כאשר לאומנים קיצוניים כובשים את השלטון ומקימים מקדש שלישי. הספר הזה מלא כשלים פנימיים רבים מספור, אך מאחר שכתבתי על כך במפורט בעבר *, לא ארחיב על כך את הדיבור.

דיסטופיה יותר סבירה מצויה בספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" (1984), שם מתוארת ישראל לאחר מהפכה לאומנית שמגרשת את הערבים בטרנספר, ושמה מצור על נכנסים ויוצאים.

כל הדיסטופיות משרות דיכאון על הקורא, אשר בצדק מבקש הנאה מקריאת ספרים**, ומופלא בעיניי שסוגה זאת זוכה להרבה הערכה מצד מבקרים, חוקרים ומפיקי סרטים – ספרה של מרגרט אטווד, שעליו נסבה הרשימה הזאת, זכה לחמש הפקות של סדרות טלוויזיה, ויש אפילו סיכוי להפקה שישית.

והרי בתמצית על מה מדובר בספר זה: הגיבורה, ששמה האמיתי אינו מתגלה לקורא לאורך כל היצירה, המכונה בשם שלפרד, מדברת בגוף ראשון על קורותיה לפני מהפכת "בני יעקב" בארצות הברית, ולאחר שאלה תפסו את השלטון – רצחו את הנשיא ואת כל חברי הקונגרס, והשליטו שלטון דתי דיקטטורי, שבו נשרפים ספרים, אוסרים קרוא וכתוב, שורפים בגדי "חטאים" מהעבר. לנשים אין זכות להחזיק רכוש וחשבון בנק, והן מסווגות על פי מעמדן – מלמעלה למטה: "רעיות", "דודות" המחזיקות מלמד חשמלי לענישה, אחריהן באות "המרתות", שהן נשים מעוקרות, המופקדות על משקי הבית של הרעיות, "השפחות", שהן בעצם שפחות מין לבעלים שנשותיהם אינן פוריות, "האיזבלות", שהן זונות המיועדות לאנשי העילית ו"הלא נשים" שנענשות במושבות, שם הן עובדות בחומרים רדיואקטיביים, בשריפת גופות ובעבודות מפרכות אחרות. הגברים מחולקים גם כן בדרגות שונות: "מפקדים", "מלאכים" שנלחמים במחתרות המורדים, "שומרים" שעומדים בכל מחסום, ו"עיניים", הבלשים החשאיים שנמצאים בכל מקום במסווה, ולכן סכנה לדבר עם עמיתה אפילו בלחש. מלבד המשימה לשמש שפחת מין למפקד, מוטל על השפחה גם לצאת לקניות עם עמיתה קבועה (אסור לשפחה ללכת לבד), כשהקניות נעשות באמצעות תלושים, כי שטרות כסף אינם קיימים ב"רפובליקת ערד". השפחות חייבות להיות עטופות מכף רגל ועד ראש בגלימה אדומה, כשפניהן אסורות בתוך "כנפיים" שלא מאפשרות להן שדה ראיה. הרעיות לבושות בכחול, המרתות בחום, ואנשי השלטון ונציגיהם – בשחור.

השפחות אמורות ללדת מזרעו של הבעל, במקרה שלנו – "המפקד" כשהאקט המיני נעשה באור מלא, כשהשפחה עטופה בגופה של הרעיה, והבעל עושה את המעשה במדים מלאים, ואסורה לו כל הפגנה של אינטימיות כלפי הרעיה או השפחה. כששפחה נכנסת להריון ויולדת, הלידה קורית ברוב עם של שפחות המזדהות עם ייסוריה וציריה, לרופאים אסורה הכניסה לחדר הלידה, והיולדת יושבת על רף הנמוך של כיסא מדורג, כשמאחוריה הרעיה העוטפת את היולדת, כדי שהנולד יהיה שייך לה, ולא לשפחה.

הספר מתאר משבר פוריות, מורשת מהדמוקרטיה האמריקאית הקודמת, בעטיים של רדיואקטיביות, וירוסים, תרופות הנשטפות בשתן אל הביוב ואל הקרקע. בעקבות כך נוצר מוסד השפחות שאמורות להיות פוריות במקום הרעיות. שפחה שנכשלת להיכנס להריון נשלחת למושבות שם המצב הרבה יותר גרוע ממוות. הגיבורה השפחה, המתעדת בגוף ראשון את האירועים הנוראים שמתרחשים ב"רפובליקה ערד", נקלעת לשתי הרפתקאות שעלולות לגרום להוצאתה להורג: היא מוזמנת בחשאיות בלילות אצל המפקד, ושם היא מתנסה בחוויות שהיו פעם נחלת אמריקה הליברלית והדמוקרטית. הרפתקה שנייה קורית ביוזמת "הרעיה" סרינה ג'וי, גבירתה, שנואשה מזרעו של בעלה, ומארגנת פגישה עם ניק, נהגו של המפקד, כדי להיות מופרית על ידו. הפגישה הזאת בחדרו (מעשה חמור שעליו, כאמור, משלמים בחיים) מובילה לפגישות אינטימיות נוספות, שלא בידיעת סרינה.

הזכרתי עונש מוות על התייחדות אסורה (התייחדות מותרת היא כאמור רק במדים, באור, כשהרעיה מחזיקה בחיקה את השפחה בזמן שהמפקד בועל אותה – ראו עמ' 110-109), אבל בסיפור הזה מופיעים עונשים דרקוניים נוספים: קטיעת איברים, משלוח למושבות, הוצאה להורג לנוכח הקהל, לינץ' אכזרי בעיקר בידי הנשים, ילדים פגומים נשלחים למגרסה. הנענשים נתלים אחר כך על חומות העיר, כשעל חזיהם השלט שמספר את חטאם. הדבר המפחיד ביותר ברפובליקה הזאת קורה כאשר טנדר שחור, ועליו עין מכונפת. מתקרב אל המיועד להיות נחקר, מעונה ונענש – אירוע שמאבן את האומלל. טנדר כזה מתקרב אל הגיבורה המתעדת, אלא שניק, המתברר כ"עין", כלומר איש ביטחון חשאי, מרגיע אותה, ומרומז שהוא גרם ל"עיניים" שבאו לעצור אותה, לאפשר לה להימלט.

כמו במרבית הדיסטופיות (להוציא זאת של גולדינג, שהזכרתי לעיל) גם כאן העלילה מסתבכת בחוסר היגיון פנימי, כלומר על פי ההיגיון המטורף של הרפובליקה המומצאת בספר זה – האירועים היו צריכים לקרות בהתאם, אלא שטירוף לחוד ויוצר בעל חשיבה נורמלית לחוד: כשפורצת המהפכה, הגיבורה היתה כבר נשואה ואם לילדה, כלומר בסביבות גיל 25, ואילו ב"הווה" היא בת 33 (עמ' 165) כלומר, עברו רק 8 שנים מאז פרצה המהפכה, ואילו האירועים המתוארים בספר זה משאירים רושם שההוויה המטורפת קיימת שם מאות שנים, וכל המעמדות (להוציא את השפחות) משוכנעים שזאת הדרך היחידה הנכונה לחיות במדינה. זאת ועוד אחרת: המהפכה הזאת היא דתית מאוד, וכל הנעשה בה מגובה בתנ"ך ובברית החדשה, מדוע אם כן, מסופר שהכנסיות נהרסו, וקתולים, קוויקרים ובפטיסטים מוצאים להורג כבוגדים? מדוע מחייבים את הנזירות להיבעל? היהודים זוכים להנחה – הברירה בידיהם להמיר את דתם, או להגר לישראל...

עיקר העיקרים: הסיפור של הגיבורה שלנו מובא במתכונת של יומן, אבל הרי אסור ברפובליקה הזאת להיות בעלים לעט, אסור לקרוא, ואסור לכתוב. הסופרת חשה, בסתירה הזאת, ו"מיישבת" אותה ב"הערות היסטוריות" שבסוף הספר – מצוטט שם פרופסור שמדווח בסימפוזיון שמתקיים בשנת 2195 (!) על 30 קלטות שנמצאו, ואשר הוקלטו על ידי הגיבורה לאחר שהצליחה להימלט ולהסתתר אצל מתנגדי המשטר. וכי סופרת מנוסה ומוערכת כמו מרגרט אטווד, איננה יודעת שיש הבדל מהותי בין ניסוח של יומן לניסוח של זיכרונות?

ושאלת תם: מדוע בחרה מרגרט אטווד הקנדית לתאר מהפכה דרקונית כזאת אצל השכנה – ארצות הברית, הארץ הליברלית והדמוקרטית, ולא למשל ברוסיה, סין, איראן?

משה גרנות

-------------------

* ראו רשימתי "דיסטופיה טעונה היגיון פנימי", מאזנים, פברואר 2016

** בעוונותיי גם אני חטאתי בכתיבת דיסטופיה, המתארת חינוך מחדש של גברים ("האי" 2016), אך לזכותי אומר שהקפדתי להיעגן רק בציטוטים מדויקים של פמיניסטיות רדיקליות.