או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ג

שנים אחדות לאחר הקמת יוספיה סיים דודי הרווק אלכסנדר את עבודתו כנהגו של ג'ייקוב מאיירסון, ונעשה נהג בצבא הבריטי. יום אחד, במלחמת העולם השנייה – זה קורה כשאנחנו גרים עדיין במושבה חובבי-ציון, ומאיירסון טרם קרא לאבא לבוא ולנהל את האחוזה – מזמין דודי אלכסנדר לביתנו, לסעודת ליל שבת, שתי אחיות רחמניות צבאיות מהודו.

השתיים לובשות שכמיות אפורות-כחולות, פניהן כהות מעט, כצבע הצל של שכמיותיהן באור החלש של נורת החשמל האחת, שמפיצה נוגה צהבהב-מלחמתי. הן חובשות שביסים של אחיות צבאיות, שמצחיותיהם נראים ככתרים לבנים על מצחיהן, ומאחור קשה להבחין אם זה שערן השחור או יתרת השביס הכהה המכסה עליו.

סבא יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, שדומה אף הוא לכתר. הוא מקדש על היין ומברך על המזון. שתי האחיות מהנהנות אחריו, יחד איתנו, כאשר אנו עונים אמן, שותות מן היין המתוק וטועמות את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבי קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב. כבר אין קמח לבן בארץ-ישראל, רק במחנות הצבא הבריטי. אבל אצלנו במסדרון נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בימי המלחמה עובד גם אבא בצבא הבריטי. בקמפ ראס-אל-עין, בשדות ליד הירקון, הוא משמש משגיח על גידול שעורה בשביל סוסי הצבא. יום אחד לוקח אותי אבא עימו ואני מבלה באוהל הצבאי שבו גר מייג'ור נורדי הבורי, בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה. מייג'ור נורדי הענק מכבד אותי בפרוסת לחם לבן, טרי, שכמוהו טרם ראיתי כי כאשר פרצה המלחמה הייתי בן שלוש וחצי. על הלחם פרושות חתיכות שומן אחדות שריחן לא רע, אבל אני בטוח שהן עשויות מחזיר, שאסור לנו היהודים לאכול.

אני מודה בעברית למייג'ור נורדי – אני נמוך מחגורת מכנסי-החאקי הקצרים שהוא לובש – ואני יוצא החוצה, עובר על פני כיור ברזנט מורכב על חצובה, שעליו תלויים כלי-רחצה המדיפים את ריח הגילוח של המייג'ור הענק. מחוץ לאוהל אני זורק בחשאי את חתיכות השומן על אדמת השדה החמה והמבוקעת של ראס-אל-עין, ונוגס בתיאבון בפרוסה הלבנה, הספוגית והרכה, שריח השומן נותר בה עדיין, והיא נמסה בפה. "יסלח לי אלוהים," אני אומר לעצמי, "הוא בטח לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות היחידה שיש לילד יהודי בארץ-ישראל לאכול לחם לבן ממש."

*

חיים הורביץ יושב ליד שולחן המטבח וכותב בעיפרון-קופי סגול, במחברת ישנה של גיורא, רשימה לעלון השומרים של ארץ-ישראל. מדי פעם הוא מפסיק, כדי לחדד את העיפרון באולר, ומלחלח את החוד בקצה לשונו כדי להבליט את הכתוב.

"שומר ותיק בארץ כבר מכיר את השכנים, את הגנבים והסביבה. הוא יודע מה המקומות והזמנים המועדים לפורענות. הוא הצליח להשליט שקט וביטחון ביישוב שלו. אבל אתם יודעים, דווקא אז יורדת לפעמים היכולת שלו בקליעה למטרה, במציאת עקבות, בכושר גופני, כי הוא הפסיק להתאמן ויכול לשכוח. איך ישמור השומר על הכושר שלו? אני מציע שיעסוק בציד."

על השולחן פרושה שעוונית לבנה, שרוטה, דביקה קצת, מדיפה ריח שיירים של ארוחות. עליה מחברות של גיורא, צלחת ובה שאריות של גבינה לבנה, שמן זית, זעתר, בצל, לחם כהה, ספל קפה, מלחייה, מאפרה ואקדח חצי-בראונינג שחור. בחדר הסמוך, ליד המזנון, שוכבת סבינה על הספה-הנפתחת הזוגית ונוחרת. גיורא ישן בחדר האחרון.

"אנחנו שומרים בשדות ובפרדסים. הרובה והכדורים הם חלק בלתי-נפרד מהציוד, וההוצאות עליהם הן כמעט שום דבר, בהשוואה להכנסה שיש מהבשר ומהעורות שהציד מביא לצייד. אבל הכי חשוב שזה עוזר לשומר להיות תמיד על הגובה בשמירה."

*

בקומה השנייה בבניין הדרומי-מזרחי, בחומת הטירה הצהובה של אחוזת יוספיה, נמצא מעון האצילים של משפחת מאיירסון. שולחן חום-אדמדם, עשוי עץ מהגוני ממורק, משליט נוכחותו הכבדה על אולם-האורחים המואר. סביב לו יושבים בחגיגיות מייג'ור וגברת קמפבל, דוקטור וולף, סרג'נט מורטון, הזוג בן-עמי, לורט מאיירסון ואביה ג'ייקוב.

אשתו הממושקפת של מאיירסון, ליזה כבדת-הרגליים, שעורה הבהיר מנומר נמשים, מסירה בזהירות את המכסה מקדרת חרסינה גבוהה שבתוכה מהביל צלי מושחם. צלי מבשר ארנבת שאתמול צד למענה השומר חיים הורביץ, שגם פשט את העור, ניקה את הבשר מחלקים פסולים למאכל, וביתר אותו לנתחים. קערית ריבת תות-שדה אדומה, תוצרת-בית, עוברת מסועד אל סועד, וכל אחד מתבקש להוריד ממנה מעט לצלחתו ולהניח ליד הצלי. לתוספת מוגשת אפונה ירוקה, מאודה קלות.

"בתקופה זו אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה. החלטתי לא להרבות בדיבורים. תות-השדה מיבול האביב, והאפונה – שניהם מגן-הירק. גם בשר הצלי מאחוזתנו, וכמובן כל תוצרת החלב." מציין אדון מאיירסון בגאווה.

המסובים מרימים כוסית ומברכים. אשת המייג'ור טועמת מהתבשיל ומשבחת אותו, אחריה עושים כמותה גם האורחים שאינם רגילים בצירוף האנגלי של ריבה וצלי.

משתררת שתיקה של מבוכה.

"התחילו לרקוד אצלנו ברחובות כאשר הלייבור עלה לשלטון." דוקטור וולף, שאינו חושש לדבר לפני שום אדם, חש צורך לפתוח בשיחת-חולין. "היינו בטוחים שמפלגת הפועלים הבריטית תתמוך בנו, כפי שהבטיחו קודם. הלא כמעט כל ההנהגה של הסוכנות היא לייבור עברי. הקיבוצים, המושבים, כולם סוציאליסטים. מי היה מאמין ששר-החוץ ארנסט בווין, מנהיג שצמח מלמטה, מהאיגוד המקצועי, יעשה לנו צרות שכאלה."

"אנחנו סיוויל סרוויס, רק ממלאים פקודות." מסביר מייג'ור קמפבל, בעל שיער בגון שנהב עתיק. על פי הקשב מורגש שהוא הבכיר בשולחן. "אם הממשלה שלנו לייבור, זה עוד לא אומר שעלינו להיות תבוסתנים ולעזור בפירוק האימפריה. מה, האם אנחנו הפסדנו במלחמה? גם בימי ממשלת הלייבור בשלושים ואחת, משרד המושבות הבריטי דיכא בתקיפות, לא פחות מכל ממשלה קודמת, את המהומות שפרצו בקפריסין, בסתיו. סיר רונלד סטורס המפורסם, שהיה קודם מושל ירושלים, שימש אז כמושל האי. המורדים היוונים שרפו את ארמון הממשלה, שבו היה אוסף הספרים הישנים והעתיקות של סטורס. ולפני עשר שנים, בימי המרד הערבי, האם לא שרפנו כאן כפרים ערביים? האם לא הרגנו עשרות לוחמים שלהם? – רק כדי להשיב את הסדר והביטחון לארץ-ישראל?"

"אבל היום השלטון האנגלי תומך רק בערבים," מעיזה לורט לקטוע את דברי האורח הנכבד.

"מיס מאיירסון, הרשי לי להסביר לך, נידמה לי שאינכם מבינים בכלל את מצבנו כממשלה שתפקידה לשלוט בארץ! כשהייתי קצין צעיר, סיפר לי פעם סטורס כי לפני שנים הוזמן לארוחת-בוקר, ביחידות, בדאונינג סטריט עשר, עם לויד-ג'ורג'. ראש-הממשלה בירך אותו לשלום בפנים חמוצים, ואמר לו שגם מנהיגים יהודים וגם מנהיגים ערבים מתלוננים עליו. סטורס ענה לו כי דבר כזה אפשרי מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד הנימה של הדברים, כי לויד-ג'ורג' עומד לדרוש ממנו להתפטר. אבל לאחר שהתיישבו לאכול, אמר לו ראש הממשלה: 'שמע סטורס, אני מזהיר אותך, אם צד אחד יפסיק להתאונן עליך – תפוטר מיד!' –

"ולדעתי, מיס מאיירסון, יש בעיקרון הזה כדי להנחות את הפקידים הגבוהים והנמוכים, ואת קציני הצבא של ממשלת הוד מלכותו בארץ-ישראל, גם בשנים הבאות. הנה, למרות הפיצוץ המזעזע בקינג דיוויד, והמאסרים שעשינו אחר-כך בין מנהיגיכם, אני נמצא כאן הערב כמעט בלי ליווי, חוץ מאשתי, כדי לברך את ידידי הוותיק מאיירסון למלאת עשרים שנה לאחוזתו היפה, כאן, בארץ התנ"ך, שהיא מולדת רוחנית לבני-אדם רבים ושונים כל-כך!"

משתררת שתיקה. איש מהמסובים אינו חולק על דברי המייג'ור, אם מחמת הנימוס ואם משום שהם עסוקים באכילה.

"אולי זו בכל זאת קלות-דעת לצאת בימים כאלה בלי ליווי?" מהרהר בן-עמי בקול רם, אך אשתו מקישה מיד ברכה בברכו, והוא משתתק.

*

"מה שיש לצוד בארץ, באמת זה מעט." ממשיך חיים הורביץ לחרוט במאמץ במחברת, ומצחו כבר מעלה אגלי-זיעה. "כל השנה יש ארנבות-בר. ברווזים ויוני-בר, רק בעונה. בעונת הענבים, הארנבות בכרם, בסתיו – בשדות-הבור, בחורף – בפרדסים, ובעונת הירקות – בגן-הירק. השעות הנוחות לציד הן שעות הבוקר המוקדמות או בערב. אז יוצאות הארנבות לחפש אוכל. אחרי הגשם יש על האדמה עקבות ברורים, שעל פיהם אפשר למצוא את הארנבת. גם בקיץ אפשר למצוא עקבות בין שורות ההשקאה."

מדי פעם הוא מפסיק ומאזין לקיר. מעבר לו נמצא המטבח של אווה יואל מלוכסנת-העיניים. דממה. כבר קרה פעמיים שהקישה על הקיר, כאילו במקרה – לאות מוסכם. ומאוחר יותר, כאשר שמעה אותו טוען ופורק את האקדח, סימן שהוא יוצא לשמירה – יצאה והם נפגשו בחשכה במחסן המשותף, בחצר. מעבר לנשיקות אחדות לא הרשתה לו להרחיק לכת, בינתיים. הכלב מיילל בחוץ ושורט בכפותיו הקדמיות בדלת, כמבקש להיכנס.

"לארנבת יש הסוואה מצויינת כי צבע הפרווה שלה בדיוק כמו צבע האדמה. כאשר הצייד מתקרב אליה, היא מצמידה את הראש לאדמה, ומפשילה את האוזניים שלה לאחור. אתם יודעים, עין לא-מנוסה לא תצליח בכלל להבחין בה. לעומת היתרון הזה שיש לה, הארנבת היא חיה חלשה, ורסיס אחד מספיק להרוג אותה, וזה בהשוואה לתן, שלפעמים גם הכדור השלישי לא ממית אותו, באמת."

*

מחוץ לאולם-האורחים המואר משתרע גוש הפרדסים החשוך של יוספיה, מוקף שדרות ברושים המזדקרים בתוך האפלה ומגינים על העצים מפני הרוחות. מדי פעם נשמעת געייה. הרפת נמצאת בקומה התחתונה של הבניין הצפוני-מזרחי, לצד השער שבו יורדים לפרדס. תן מיילל במרחקים. צפרדעים מקרקרות מכיוון בריכת האיסוף של זבל הפרות, ליד הרפת, מחוץ לחומת האחוזה.

"כמו שאמרתי, יוספיה היא משק בריטי," שובר לבסוף אדון ג'ייקוב, המארח, את השתיקה. "וכך יישאר. אני מכבד כל ממשלה, של הטורים או של הלייבור. אבל ייתכן שאם צ'רצ'יל והטורים היו נשארים בשלטון, היתה יותר הבנה ליישוב העברי, וגם לא היתה נוצרת המתיחות הקשה הזו סביב המשפט של בן-יזרעאל."

"אתה תמים, אבא. מי נתן לאמיר עבדאללה את עבר-הירדן, האם לא צ'רצ'יל?!" מעירה לורט.

"גם כאשר אנחנו יושבים כאן ומדברים, הבחורים שלכם מתאמנים, אם לא ביוספיה אז בוודאי במקום אחר, בזה – אני בטוח," מתערב סרג'נט מורטון, המרגיש כי מייג'ור קמפבל שומר על ריחוק ואינו לוקח חלק בהמשך השיחה. השפה של הסרג'נט נשמעת פשוטה לעומת זו של המייג'ור. "ואלה ששייכים לארגון חושבים רק איך להרוג עוד חייל בריטי, עוד ערבי, איך לשדוד עוד בנק או סתם לסחוט עשיר יהודי שלא מוכן לתרום להם! ושלא לדבר, רבותיי, על מה שעלול לקרות כאן בעקבות ביצוע גזר-הדין של בן-יזרעאל."

"יהיה רע אם הטרוריסטים יקבעו את גורל היישוב. הארץ צריכה לעבור מהמנדט למעמד של דומיניון בחבר העמים הבריטי," דבק אדון מאיירסון בעמדתו. "אסור לנתק את הקשרים עם האימפריה הבריטית ועם גוש הסטרלינג. אבל תהיה לנו גם עצמאות. וכמו שאנחנו מייצרים סכיני-גילוח מפלדה, אוקבה, יום אחד נייצר אפילו אוטו עברי. ומוטורצייקלים. ופריג'ידרים. ורדיו. ושעונים. כל דבר כאן יהיה תוצרת הארץ."

"אם תקום מדינה עברית, והערבים יברחו," אומר בן-עמי, "החקלאות של ארץ-ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, העבודה העברית תהיה כל כך יקרה שאפילו אם ימצאו זהב בחולות הנגב, עבודת הכרייה תעלה יותר מערך הזהב עצמו!"

"נו, נו," אומר אדון ג'ייקוב, "לא צריך להגזים. בן-עמי תמיד רואה שחורות. באים פליטים יהודים מאירופה והם יעבדו."

"ואנחנו נמשיך לשחק שח בשבתות? זה לא ילך. יהודים לא אוהבים לעבוד. בקרוב הכל ישתנה." מזהיר בן-עמי.

*

ב"מדאפה", חדר-האורחים הגדול שליד המסגד באום-אל-זעתר, יושבים כמה עשרות גברים על שרפרפים נמוכים, קלועים מקש, לאור מנורת לוקס מזמזמת המפיצה אור לבן. מסביבם מצטופפים נערים מהשבאב ובהם תופיק ונואר, וגם ילדים, שמגרשים אותם מדי פעם אך הם חוזרים בעקשנות. הקהל לבוש בתערובת של בגדים ערביים ואירופיים, ז'קטים בלויים, מכנסי-בד רחבים בצבע עכור-בהיר, סנדלי גומי עשויים מצמיגים. על ראשים אחדים טאקיות, כיפות. מבחוץ עולים קולות: נביחות כלבים ממזבלת הכפר ויללות תנים מהפרדסים.

בראש המדברים השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה מלווים את דבריו. האוויר דחוס בעשן ורחש עולה גם ממגלגלי הסיגריות, הצרים אותן באצבעותיהן. הנואם לוגם מספלון הקפה שמגיש לו איברהים, מנהיג השאבאב של הכפר, וממשיך:

"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" הוא מסיים דבריו במחיאת כף אל כף.

"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שואל איברהים בהתלהבות.

"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."

"גם הנשים?" שואל מישהו.

"כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא מסיים: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול! לא תהיה קיימת עוד אום-אל-זעתר!"

*

הבניין הדרומי-מערבי בחומת יוספיה הצהובה גם הוא בן קומתיים. בקומה התחתונה – אורווה, ויציאה לחצר-פרים מגודרת בצינורות-ברזל עבים, הנמצאת מחוץ לחומה. בקומה השנייה, מתחת לגג הרעפים, האסם. חבילות חציר וקש, שקי שעורה, שיבולת-שועל וסובין, גושי מלח, אוכפים, רצועות-רתמה וחגורות חיזוק עשויים עור, רסנים, קלשונים, שוטים קלועים, פנסי-נפט, מרצעים, מחטי-שקים ועוד אבזרי רכיבה וריתמה שאוחסנו לשעת הצורך או לשם תיקון. מתחת לקורות ולגג-הרעפים אין תקרה, וחלל האסם נראה גדול מאוד. על ראש הגג, לאורכו, חבוש ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג.

חושך. אסור להדליק אש, כל ניצוץ או גפרור לא כבוי עלול להצית את כל הקומה. במדרגות-ברזל חיצוניות, צעדים אחדים מהכניסה המערבית לאחוזה, עולים בחורים בזה אחר זה אל תוך האסם, מסתייעים בשני פנסי-כיס קטנים, שמחפים עליהם בכף היד. המ"מ רפי מפזר אותם לאורך הקיר, והם משתרעים על מצע החציר הטרי.

הנוטר, שפילר הרזה, שליווה את הבחורים לכאן אחרי שהחזירו את הרובים לחדר-הנשק שמעבר לכביש, מחלק מצעי לילה – שקי-תבואה ריקים, מקופלים, שיונחו על החציר. הוא בוחר שק חום-צהבהב אחד, דק במיוחד, ולוקח אותו עימו.

לפני השינה, תרגול נוסף. רפי פורש שק על החציר, מניח עליו אקדח שחור, מפרק ומרכיב אותו במהירות לאור הפנס, אחר-כך חוזר על הפעולה בחושך, מאיר רגע, האקדח מפורק, מכבה, מאיר, האקדח שוב מורכב.

בשקט, על ארבע, מתקרב כל אחד מהבחורים ומתרגל בחשכה. נשמעות נקישות מתכת קלות של דריכה, פירוק והרכבה. קליק... קליק... קליק...

*

"שלא תהיינה לכם אשליות, מוריי, סרג'נט מורטון – היהודים יזכו בסוף במדינה משלהם." פונה גברת קמפבל לבעלה ולסרג'נט, ומעבירה יד ענוגה בשערה הערמוני, המסודר ככעך על ראשה מאחור. אפה הקטן סולד, מרטיט בהתרגשות פנימית אצורה, על אף השקט והאיפוק שבכל הליכותיה. "צריך רק לראות את הייאוש של הפליטים שבאים ממחנות העקורים, אין להם מקום אחר בעולם – "

ופתאום היא משמיעה צעקת-כאב חדה ותופסת את הלחי בידה הלבנה –

"אייי!!!"

"מה קרה?" נזעקים אליה בעלה ודוקטור וולף, היושבים מימינה ומשמאלה.

מסמיקה מבושה היא מוציאה מפיה את חתיכת בשר הצלי שהחלה ללעוס, ועוטפת במפית. בתוכה מתנוצץ כדורון עופרת זעיר, שרובה-הציד של חיים הורביץ נעץ בארנבת.

"אני מקווה שלא שברת שן, יקירתי!" אומר המייג'ור.

"אנחנו מאוד מתנצלים," אומרת ליזה.

ההד של צעקת הכאב נותר עדיין באוויר. הכל מביטים באשת המייג'ור.

"לא נורא. לא קרה כלום." מחייכת הגברת הבריטית במבוכה.

"אולי זה היה נסיון התנקשות!" מתלוצץ דוקטור וולף לאחר שהוא מציץ, לבקשת בעלה, לתוך פיה הפעור. "דווקא אחרי שתמכת בנו, ואולי בגלל זה! אל תדאגי. הכול בסדר."

פיה של גברת קמפבל כבר סגור, ובכל זאת ממשיכים לשמוע צריחות-כאב חנוקות של אשה, כניראה מלמטה, מבחוץ. הצווחות מלווות בקול מתכתי חלש: קליק... קליק... כאילו מישהו משקשק בשיניו בבניין האורווה שממול, בקצה החצר. שומעים גם צפירת קטר עמומה מרחוק.

"אם וטרינר אומר לך שהשיניים שלך בסדר – סימן שתאריכי ימים!" מעודד המייג'ור את אשתו ומוסיף: "ששש... מה אני שומע? יש אצלך כאן באחוזה רוחות-רפאים, אדון מאיירסון?"

רגע שקט. הכל מאזינים. קליק... קליק...

לורט השמנמנה מניחה תקליט על הגרמופון החשמלי, המורכב בראש תיבת העץ הגבוהה של הרדיו. נשמעים צלילי טנגו.

"זאת רק רוח מזרחית, היא מביאה איתה את שקשוק קרונות הרכבת מקאיירו לביירות, על פסי המסילה העוברים לא רחוק מכאן, מראס-אל-עין." היא צוחקת בהתלהבות תמימה, המבקשת לחלוק עם כולם את מצב-רוחה הטוב.

יללת האשה נרגעת, או נבלעת במוסיקה. לורט חגה בעיניים זוהרות סביב סרג'נט מורטון הגבוה, בעל השפם החום והסמיך ותספורת הקודקוד הצבאית הקצוצה. הוא מזמין אותה לרקוד, חרף הכאב ברגלו מהתאונה הקלה שאירעה לו לפני שעות אחדות. המקטרת, התחובה בשוליים העבים של הגרב על רגלו הימנית, מתחת לברך, מחככת בירכה.

"מה יש עוד בערימת התקליטים המוזרה הזאת?" הוא מישיר אליה מבט בעיניו הירוקות.

"בשבתות אבא אוהב לשמוע לפעמים תקליטי חזנות." מרחפת לורט ברקיע השביעי, מתערסלת בזרועותיו.

הם משלימים סיבוב באולם.

"באת כדי לראות אותי? נכון? מתי ניפגש שוב? דניס?" היא לוחשת.

הבעה של אי-נוחות מסתמנת על פניו. כאשר הוא מתכוון לענות לה, נשמעת נקישה על דלת הרשת החיצונית.

*

תופיק טרוט-העיניים יוצא עם חבריו מהפגישה וראשו סחרחר. בחשכה אין מבחינים בסימן הזקור של התרגשותו. מראה הגוף הלבן של מעבידתו היהודייה, כשהיא שוכבת בתחתונים ובחזייה בלבד, על מיטתה, אחר-הצהריים, אינו מרפה ממנו. הוא צועד בחושך עם שאר הבחורים והנערים. הדרך זרועה אבנים ובורות. מזה ומזה בתים נמוכים, חשוכים כמעט לגמרי. תופיק שר בלחש שיר מונוטוני, רווי געגועים, משלב מילים של שירים ידועים, עם תוספות משלו:

"הוי עיני, הוי נפשי, הוי לבי, הוי המתוקה, הוי הלבנה, הוי הערומה – שוכבת את על גבך ביוספיה ולי מחכה!"

בדרך הם פונים כל אחד לביתו. לצד תופיק נותר רק ילד שמנמן, שנדבק אליו כל ההליכה, כדי לא להפסיד מילה מתיאוריו.

"באמת ראית את הגברת היהודייה ערומה, יא תופיק?" הוא שואל.

"בחיי שראיתי. אתה לא מאמין לי? רוצה שאראה לך?"

הוא גורר בחשכה את הילד השמנמן לפינת הסימטה, מאחורי דיר-לול עשוי חומר. עומד מאחוריו ונצמד אליו. ידיו הקשות מטיילות על גוף הילד. לשונו יבשה. גרונו ניחר. אילו היה אפשר ללקק קצת קרח. תופיק לוחש באוזן הילד: "אוך, אוך... ככה החזה שלה, וככה הבטן, וככה, אוך..." תופיק מגיע למישוש באחוריים ונצמד כתיש לגבעות הרכות. הוא לופת את הילד באחיזת צבת ובתנועה קצובה:

"הוי המתוקה, הוי הלבנה, שוכבת את ביוספיה ולי מחכה – "

נביחות הכלבים ממזבלת הכפר הסמוכה מתגברות. הילד מתחיל לבכות, זועק לעזרה: "אמא! הוי אמא! אישה עשה אותי הכלב הטמא הזה!" – ותופיק נחלץ ממנו ובורח.

*

פנסים בידיהם צועדים חברי מושב כפר-מאהלר זוגות-זוגות בחשכה, בדרך החולית, ומתאספים בקפה לוצי, בחצר המוארת. הגברים שותים בירה ואוכלים כריך נקניק בלחמנייה, הנשים מעדיפות סיידר, צוף או עוגת תפוחים וגלידה.

שני גברים במכנסי-עור קצרים עם כתפיות, מחזיקים ביד האחת כוס בירה, ובשנייה חובקים איש את כתף רעהו – מנסים לצאת בריקוד-רועים גרמני, ומזמרים בהרמת רגליים שיר-עם המוכר גם לשאר הנוכחים.

לוצי ממהרת אליהם ומבקשת שיפסיקו, זרים העוברים במושב עוד עלולים לחשוב שזה היה שיר נאצי. עד מהרה קמים שאר האורחים ורוקדים טנגו על שכבת החצץ המלבינה, בין שולחנות-עץ קלים וכסאות מתקפלים. הצעדים כבדים, כל חברי המושב בנעליים. אין סנדלים.

*

"הראש" מסתתר מהבריטים בבית מזל צדוק הנכה, בקצה שכונת התימנים, בגבול המושבה. החדר המרכזי מלא בובות גדולות כילדים, וגם עגלת-תינוק להסיען. הסבל, אלי הארוך, ארקאדי, השחור, הג'ינג'ית, הקאובוי, קלוץ, ינוקא ואחרים, נאספים ובאים ממקומות שונים ומתיישבים בחדר, ליד הבובות, לשמוע את פקודת-היום של "הראש". הוא יוצא בלבוש חכם תימני ובמשקפיים שחורים, מתיישב על המיטה, לרגליו נעלי-בית. מדבר בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל לשוות לו אופי מזרחי:

"אחיי הלוחמים לחירות העם, נודע לנו שהכובש הבריטי מתכוון לתלות לפנות-בוקר את חברנו, הלוחם נבות בן-יזרעאל, שנפצע בהתקפה על תחנת משטרה של השלטון הזר. הודענו בכרוזים ושידרנו בקול חזית השחרור הלאומי – שאם יבצעו חיילי אלביון את גזר-הדין, ניקח הלילה בשבי חייל שלהם, ונכה במתנגדים לנו, ובבוגדים – מבית ומחוץ! יעשה כל לוחם את המוטל עליו בנפש חפצה וברוח נאמנה! הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!"

כאשר הם יוצאים, בחסות החשכה, מוליכה הג'ינג'ית את העגלה, ובה מכוסות בשמיכת-תינוק דקה שתי בובות גדולות ממולאות בנשק ובחומרי-נפץ. היא מטיילת לאיטה כאם צעירה, בדרך לנקודת ההתארגנות ליציאה, בבייקה שבפרדסו של מתנגדם, האיכר החובב-ציוני גרשוני. בית-האריזה עומד ריק בקיץ.

*

הנקישה על דלת הרשת החיצונית מרתיעה את הרוקדים באולם-האורחים רחב-הידיים. ידו של סרג'נט מורטון נשלחת מאליה לאקדח התופי הכבד, הנתון בנרתיק על מותניו. אדון ג'ייקוב, שהפציר באשתו לרקוד עימו צעדים אחדים, מבקש בניע-ראש מבן-עמי לגשת ולראות מי הבא.

במרום המדרגות, על המרפסת הרחבה, פוגש בן-עמי את ברל הרפתן:

"א-אפשר לקרוא לדוק-טור וולף, ז-זרי-פה, א-אשתו של א-חמד, יולדת."

"ברפת?"

"ב-ברפת, כן. ש-שיהיה רו-פא..."

הסיפור מוצא חן בעיני האורחים. רק המייג'ור ומאיירסון פורשים לקבינט, לעשן וללגום כוסית ליקר. החבורה, ודוקטור וולף בראשה, יורדת במדרגות החיצוניות, בעלות מעקה-הברזל, מצוידת בפנסים ובנרות, וחוצה את החצר לעבר הרפת – והיא מלווה בצלילי הטנגו, שלורט והסרג'נט עדיין מרחפים בו אל המרפסת.

שם, בחדר צדדי, על מצע קש, פרושים שקי-תבואה עבים ונקיים ועליהם כורעת הפלחית. היא לבושה שחורים, פניה עטויות מטבעות ונזמים הנמתחים מן האף אל האוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות וחרוזים. היולדת נאחזת בשתי ידיה במעקה האבוס, העשוי צינורות ברזל. באוויר עומד ריח חריף של זבל ושתן פרות, מעורב בריח טרי של אריג-שקים, חרובים, סובין, כוספה ופוטאז', אלה קליפות התפוזים האפויות.

"להביא קערה גדולה והרבה מים חמים! מי היה מאמין?" נאנח הווטרינר, המתיישב על שרפרף-חליבה, ליד הפלחית, "שרק לפני שלוש שעות יצאתי מחובבי-ציון בשביל המלטה קשה אחת."

"א-לוהים יב-רך אותך, דוק-טור," מתנצל אחמד, שמגמגם כמו ברל, אבל בערבית. "אשה, היא לא מ-בינה, נב-הלה מיריות, זאת, פו-חדת ש-השד רו-צה להי-כנס בה – י-אללה אשה, תת-אמצי – א-מרתי לך, ה-באתי לך דו-קטור!"

*

אמנון ומאיה נושמים בשלווה, ישנים בחדר-הילדים, עורם השזוף חם משעות השמש. החדר האחר בדירה בת שני החדרים, "הטרקלין", משמש בשעות היום והערב לאכילה ולאירוח. עתה שוכב בו אליהו שפירא על ספה מתקפלת, שאותה פותחים מדי לילה, לאחר שמזיזים הצידה את השולחן הגדול. זיפי-זקנו שחורים. פניו צנומים, כמין משולש שקוע של עצב. עיניו מביעות סבל שקט. כפות-ידיו הגדולות מסוקסות מהעבודה הקשה בגן-הירק, הנתון באחריותו. חריציהן שחורים-ירוקים ונותר בהן ריח חמוץ של שיחי עגבניות זיפניים. הוא מניח אותן על השמיכה לפניו, כאילו אינו יודע מה לעשות בהן. עורו שזוף במיפתח חולצתו, במשולש החשוף לשמש, ומתחתיו שפעת שיער שחור וצפוף על חזה חיוור.

"היה מישהו היום ב'חיפוש קרובים' שאת מכירה?" הוא שואל.

"למה שיהיה? היטלר עשה לי פרוטקציה? אני כבר כמה שנים שואלת כל אחד שבא משמה, ושום דבר... שתדע לך אליק, כאשר יגמרו את ה'חיפוש קרובים', גם אני גומרת..."

"אל תדברי כך, רוז'קה! בואי כבר לישון, נו..."

"אני לא כמוך שבורחת כל הזמן לישון. אני פוחדת שיום אחד יחנקו גם אותי..." רועדת שושנה ליד החלון, לבושה בכתונת הבד העבה של אליהו. "מפני שאני, זאת לא אני... אני שם..."

"את, מה שוב יש לך, רוז'קה?"

"החיים האמיתיים שלי נשארו שם, בפולניה, שם נמצאת האימא של הילדים שלך... היא היתה עובדת בבית-חרושת לגומי..."

"תפסיקי לחזור כל הימים על השטות הזאת. שכחת כבר איפה ילדת את אמנון ומאיה, שהבאתי אותך פעמיים לבית-חולים רפאל ברמת-גן?"

"אני רק עוצמת את העיניים, באים אלי אבא, אימא וגניה, עומדים בתור לגז. מרעילים אותם. הם שואלים – רוז'קה, מדוע לא שלחת לנו סרטיפיקאטים כשעוד היה אפשר... למה לא העפילו אותנו..."

"די, די! למה להרעיל את החיים שלנו כל הזמן? למה להאשים את עצמך כל הזמן? מה את, אלוהים?"

"וכשאתה עודר בטורייה בגן-הירק של מאיירסון, אתה לא האלוהים של כל התולעים שאתה חותך? אלוהים זה מי שאחראי על המוות..."

"אבל זה לא את."

"היא ניסתה להרוג אותו, הנאצית הקטנה, אני ראיתי..."

"על מי את מדברת?"

"זאת לא היתה סתם תאונה, אליק."

"על מה את מדברת?"

*

רותי ישנה. אני שוכב במיטה ולא חושב בכלל להרדם. אבא ואימא חוזרים מארוחת-הערב אצל אדון מאיירסון.

"מייג'ור קמפבל טיפוס לא סימפטי," אני שומע את אימא אומרת. "אני לא מבינה מדוע מבין כל האנגלים הנחמדים שהיו כאן פעם, השאירו רק אותו. אבל אשתו מאוד תרבותית, והוא מתחשב בה."

"קמפבל אנגלי הגון וגם לא טיפש, אבל את משווה אותו למייג'ור נורדי, שהיה ידיד שלנו? הבורים הם עם. הם לוחמי חופש. והאנגלים כבר עייפים. האימפריה מתפוררת להם, וחוץ מאשר לעשות לנו צרות הם כבר לא מסוגלים לשום דבר גדול. מה כבר אפשר לצפות מעם שזרק מהשלטון את צ'רצ'יל, את צ'רצ'יל! – והעלה במקומו את אטלי ואת בווין? את יודעת מה אמר צ'רצ'יל על אטלי? – מכונית ריקה עצרה לפני הבניין בדאונינג סטריט עשר, ומתוכה יצא – קלמנט אטלי!"

*

שיירה של שתי מכוניות מאירה את הכביש הצר מיוספיה למושבה חובבי-ציון. מימין, מחצרות כפר-מאהלר, מבעד לעצים, נשקפים מכל בית רק חלון או שניים מוארים בצהוב. השיירה חולפת על פני גבעה שעליה בית-הקפה השני של המושב, בחצר של הנס דיכטר, המוארת בנורה צהובה שמשתלשלת מענף של עץ תות רחב צמרת. זוגות אחדים יושבים שם על קפה קר בגלידה, על גלידת-וניל עם קונפיטורה של תות-שדה או על שטרודל תפוחים בקינמון, מחלקת הגרנד-אלכסנדר של הנס דיכטר. פטפון משמיע מנגינה צרודה. סרג'נט מורטון נוהג במוריס, אחריו מייג'ור קמפבל צהוב-השיער באוסטין הגדולה, עם אשתו. לשתי המכוניות צבע צבאי, כשל השריוניות המפטרלות בכבישים, והמשאיות המכוסות ברזנט, המסיעות יום ולילה חיילים בריטים צעירים, חמושים, במשימות שונות.

"לאחוזה של משפחת מאיירסון אין עתיד בארץ המטורפת הזאת," אומרת גברת קמפבל לבעלה, המייג'ור.

"מדוע את אומרת כך? ראית מהמרפסת את הפרדס הגדול, פסים להסעה של קרוניות פרי, בית-אריזה גדול, כרם, שדות תבואה, גן-ירק, ביקרנו ברפת הגדולה, הכל מסודר, משוכלל, יפה כל-כך."

"אבל הפועלים הפשוטים הם ערבים. הוא משלם להם גרושים. זה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. הארץ המטורפת הזאת היא כמו חבית של אבק-שריפה. אתה נמצא כאן כבר שנים, ועדיין אתה לא רואה את המציאות?"

"נעשית סוציאליסטית?"

"לא. ריאליסטית. עכשיו היהודים נלחמים בנו, אבל המלחמה האמיתית שלהם תהיה עם הערבים, כמו בין ההינדים והמוסלמים בהודו."

"כשהיית תקועה בלונדון, בתקופת המלחמה, שלחת לי מכתבים יותר אופטימיים, יקירתי. חוץ מזה, אנחנו לא מתכוונים לעזוב כל כך מהר את הארץ היפה הזאת."

"מה כל כך יפה כאן? היהודיות? נעזוב מוקדם משאתה חושב."

"את רומזת למשהו?"

"לא. ואתה?"

"לא."

"לורט מאיירסון מוצאת חן בעיניך, מוריי?"

"מילי, אני מתפלא עלייך. הרי היא יכולה להיות הבת שלי!"

"היא מאוהבת נואשות בסרג'נט מורטון, כל דגדוג של השפם שלו מעביר רעד בגופה, ואני לא יודעת אם לקנא בה..."

*

הסבל, הארוך, ארקאדי, השחור, קלוץ וינוקא – יוצאים בחשכה מהבייקה של גרשוני לסמטה הגובלת בשכונת התימנים, זו השכונה המשתרעת סמוך לכניסה הצפונית למושבה. מגמת פניהם צפונה, לכביש המוליך מחובבי-ציון ליוספיה. הסבל והארוך נושאים כל אחד על גבו תרמיל כבד. בהגיעם לכביש נפרדים מהם קלוץ וינוקא, שניהם עדיין כמעט נערים, וחומקים ימינה לעבר המושבה. קלוץ נושא על גבו ילקוט עור חום משומש, של תלמיד. שניים אחרים, הקאובוי והג'ינג'ית, כבר צועדים בשעה זו צפונה, בחושך, במשעול של שיחי אקציה, שיטה, לעבר כפר-מאהלר.

הסבל והארוך פונים עתה מזרחה מהכביש, בדרכי-עפר, בין פרדסים ושדות, לכיוון מסילת-הברזל. ואילו ארקאדי והשחור נשכבים לצד הכביש, מוסתרים במארב, וזאת בעקבות הידיעה על המכונית של מייג'ור קמפבל, שנראתה לפנות ערב נוסעת צפונה ליוספיה.

הכביש החשוך מואר לפתע בפנסי מכונית הבאה מצפון. השחור משתרע בשולי הכביש, וארקאדי רוכן עליו, כמו כדי לטפל בו.

*

קילומטרים אחדים לפני המושבה חובבי-ציון מגביר סרג'נט מורטון המשופם את מהירותו, עוצר, מאותת בידו, ומסובב באמצע הכביש את המוריס לאחור. הוא חולף בכיוון הנגדי על פני המייג'ור בהיר-השיער ואשתו, מצדיע לשלום מחלון מכוניתו, כשהוא נחשף לרגע לאור פנסי האוסטין שלהם, וטס חזרה לכיוון יוספיה.

הזוג קמפבל מתכוון לחלוף במהירות על פני חובבי-ציון ולהמשיך לביתם המרווח שבמחנה הצבאי שרונה, ליד תל-אביב. זו המושבה הגרמנית-לשעבר, העשירה, שבתיה הופקעו, ותושביה נעצרו והוגלו לאוסטרליה בימי המלחמה, מפני שנחשדו באהדה לנאצים.

המשך יבוא