בזכות מה קרה הפלא הגדול של העם היהודי – איך זה שבניגוד לכל עמי קדם שגלו ממולדתם או שארצותיהם נכבשו בידי מעצמות, העם היהודי הוא היחיד ששרד? ואיך הוא הצליח לשרוד חרף היותו מנותק מאדמתו, מפוזר בין עמים רבים, נרדף וחלש? ואיך הוא הצליח למשות את עצמו מביצת הגלות וללכת קוממיות בארצו – לשוב לארץ ישראל, להחיות את השפה העברית, להקים מדינת לאום יהודית משגשגת?
יש לכך שתי סיבות: השמירה על הדת והמרד בדת.
בלי השמירה על הדת, העם היהודי היה מתבולל בסביבתו ונעלם. אין בכך ספק. השמירה על הדת, ההלכות של התבדלות מן הסביבה, הכמיהה לגאולה לאומית והגעגוע לציון, הם ששמרו על הזיקה בין היהודים הפזורים בכל רחבי תבל ועל עצם קיום העם.
אך ללא המרד בדת, של תנועת ההשכלה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ובעיקר של הציונות, העם לא היה יכול להמשיך ולהתקיים. בתקופת החילון במערב, אלמלא נוצרה האפשרות לקיום יהודי לא דתי; אילו העם היהודי היה ממשיך להסתגר בדל"ת אמות של הלכה, רוב העם היה הולך לאיבוד ונטמע בסביבתו. היו נשארות קהילות יהודיות פה ושם, אך לבטח לא לאום יהודי. אלמלא ההשכלה והקיום היהודי הלאומי, שאינו רק דתי, לא היתה הציונות.
הציונות, כולל הציונות הדתית, היתה מרד מובהק בדת. היהודים הדתיים דגלו בציפייה פאסיבית לגאולה ניסית והיו מחויבים לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה (כלומר יהודים כבודדים יכולים לעלות לא"י, אך לא עלייה לאומית של העם לארץ), לא לדחוק את הקץ (כלומר להמתין בסבלנות לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו) ולא למרוד בגויים. יש גרסאות שונות לשבועות, אך העיקרון אותו עיקרון. הציונות מרדה בכך והתבססה על שלושה עיקרים: א. עליה בחומה. ב. דחיקת הקץ. ג. ככל שהדבר דרוש – מרד בגויים. גם תחיית השפה העברית היתה מרד בדת, שראתה בעברית לשון הקודש ובהחייאתה – חילון וחילול שלה. ללא המהפכה הציונית, ספק רב אם העם היהודי היה שורד את השואה. לבטח היו נשארות פה ושם קהילות יהודיות, אך לא היתה אומה יהודית.
המרד בדת לא היה התנתקות מן הדת ומן המסורת היהודית. משה מנדלסון, הדמות המרכזית בהשכלה, היה יהודי דתי אדוק. ודאי שהזרמים ביהדות הם זרמים דתיים. הספרות העברית, ספרות התחייה, שהיתה אף היא מרד בדת, היתה מבוססת על הקניינים התרבותיים והרוחניים של מורשת היהדות. והציונות מעולם לא התנתקה מהיהדות. נהפוך הוא. הרצל אמר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים. היהדות היתה מרכיב יסודי בתרבות הלאומית היהודית. עצם הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה וכד', ינקו כולם ממסורת ישראל.
המרד בדת יצר את הלאומיות היהודית, שאינה מנותקת מן הדת, אך היא רחבה מדל"ת אמותיה. הדת היא חלק ממנה, חלק חשוב, אך אינה תכליתה. ללא הדת, אי אפשר היה להקים ולקיים זהות לאומית יהודית. אך הזהות הלאומית היהודית רחבה ועמוקה הרבה יותר מן הזהות הדתית.
ההכרה בכך שהשמירה על הדת והמרד בדת הם ששמרו על העם היהודי והבטיחו שנצח ישראל לא ישקר, ראויה להביא להערכה וכבוד של כולנו הן לשמירה והן למרד. מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים – הנה, השמירה על הדת והשמירה על מסורת המרד ראויים להמשיך ולדור זה לצד זה בתוכנו, בדו-קיום של שותפות ציונית לצד קיום אורחות חיים שונים. התרבות היהודית על כל גווניה היא התרבות הלאומית שלנו, ובשל עתיקותה – רובה מבוססת על הדת, וגם התרבות היהודית החילונית צמחה מתוך אותם שורשים. אלה שורשים של כולנו, והאינטרס לטפחם אינו אינטרס דתי בלבד, אלא אינטרס לאומי מובהק. אך התרבות היהודית אינה רק הדת ולבטח לא פרשנות אחת של כתבי היהדות. שבעים פנים לתורה – פירושם היום גם פנים שאינן דתיות.
כיוון שהדת היהודית היא דת ייחודית לעם היהודי בלבד ולעם היהודי יש דת אחת בלבד, העם היהודי אינו יכול להתנתק מן הדת, שהיא חלק ממנו. איני מקבל אמירה של יהודי, שהוא "חסר דת". מעצם היותו חלק מעם שיש לו דת – גם לו כפרט יש דת. יחסו אליה יכול להיות זה או אחר. גם יחס של עוינות וכפירה הוא יחס הנובע מהזיקה לדת. יהודי אינו כופר בדת הנוצרית, כי היא אינה נוגעת לו. אך הניסיון להציג זהות מוחלטת בין הלאומיות היהודית לדת היהודית מנותקת מן העובדות ההיסטוריות, מן המציאות הדמוגרפית ומן המציאות התרבותית.
כיוון שהעם היהודי אינו רק דת, אלא הוא קודם כל ומעל לכל לאום – אין שום היגיון שההצטרפות אליו תהיה רק דתית, וששומרי הסף של הכניסה לעם היהודי יהיו אנשי הדת בלבד, בטח לא הקיצוניים שבהם, ורק על פי ההלכה. שעה שרוב העם היהודי, בארץ ובתפוצות, אינו חי על פי ההלכה, בוודאי בפרשנות האורתודוקסית שלה – לא ייתכן שמי שרוצה לקשור את גורלו עם העם היהודי ולהצטרף אליו, כדי לחיות כפי שחיים רוב היהודים בדורו, יידרש לאמץ אורח חיים של מיעוט בעם ישראל. זה לא יכול לעבוד. ההלכה חייבת להתאים את עצמה למציאות שהשתנתה, כפי שבעבר היא ידעה והשכילה להתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום, אחרת לא תהיה רלוונטית. התעקשות על מונופול אורתודוקסי על הגיור, תיצור מציאות של היטמעות המונית בעם היהודי בלי גיור. האם לאורך זמן אפשר יהיה לקיים רשימות יוחסין כדי לסמן את היהודים שכביכול אינם "כשרים" על פי הרבנות? הרי זה לא ילך.
כל הניסיונות להתנקש בחוק השבות, לא להכיר ביהדותם של רבים מאתנו, מובילים לקרע חמור בעם. ובסופו של דבר – נדונו לכישלון.

2. צרור הערות ‏4.1.23
* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודים להר. מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.
אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.
למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה." הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.
דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שיישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.
מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו,' ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם... כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו... הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים."
מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.
בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה." אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמיתית" של תנועת "כך". בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.

* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.

* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא היתה עדנה כזאת לאויבי הציונות. מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.
אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים. חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.

* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי." אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.
אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, היתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך היתה ביניהם הערכה הדדית גדולה. עמדתו של בגין בנושאים האלה, היתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.

* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא היתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.
אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.
לא היתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא היתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו היתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא היתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.
צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.

* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה. אבל הבעיה האמיתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.

* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, היתה שקרית.

* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור. מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.

* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים. בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מיידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו? הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל? ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?

* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם. וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל היתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.
כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל. מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח."
לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת, מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח"? ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח, לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם. הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי, כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.
קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים. שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.

* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי." הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר. מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.

* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה. התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק." נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה. ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.
מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.
מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.

* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי. כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו. משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.
אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל." ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.
בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).
כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.

* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית. טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה," אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.
מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל."

* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אימו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.

* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל: נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן."

* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה, אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו. אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה."
בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.
ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.
שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות איתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע היתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.
ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.

* ביד הלשון: ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ יסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי). שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו: ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.
אורי הייטנר