או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ד

אני שוכב ער וחושב על טלי רסקין ועל דודי אלכסנדר. טלי מבוגרת ממני בשנה אחת ואני אוהב אותה, מאוד. בבית-הספר ברמות-הצופים לומדים גם ילדי כפר-מאהלר ויוספיה. הכיתות קטנות ולכן אנחנו לומדים השנה עם הכיתה של טלי ואני מנצל כל רגע להסתכל עליה ולצוד את מבטה. אבל בשנה הבאה נלמד עם הקטנים מאיתנו ולא אראה אותה כל-כך קרוב. אולי רק בעוד שנתיים. מה זה לאהוב? יש לה חבר בן-גילה, גידי ישראלי, שאני אף פעם לא אהיה כמוהו. הוא יפה, זריז. יש לו בלורית כהה נהדרת, מכנסי "שיבר" ונעליים חצאיות. הוא לא גבוה, אבל בכל פעם שהוא עושה תנועה לאחור בבלורית שלו, ועיניו הכחולות מתרוצצות בחיוך כמו שתי ג'ולות משובחות, אני מרגיש כמו אפס גמור.
אני מחבר במחשבתי מכתב לטלי. טלי, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש. אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב, שהיה איש לא-חזק אבל גיבור. אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל הארמון של הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג'ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו, כמו הרוזן והרוזנת, שו-איסמו... ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים...

*
סרג'נט מורטון המשופם מחנה את מכונית המוריס הצבאית לצד הכביש החשוך, בכניסה לכפר-מאהלר, מול הצריפון הפרוץ של תחנת אגד. הוא צולע רגלי בדרך החול העמוק, שבתי המושב ערוכים משני עבריה, עד שהוא מגיע לצריף של ויוי דהאן. מלמטה, מן המורד שבהמשך הדרך, עולה נעימת הטנגו מהפטפון הצרוד בחצר המוארת של קפה לוצי. מורטון מגרד קלות את שלבי התריס, לאות מוסכם. ויוי יושבת רכונה ליד מכונת-תפירה שחורה "זינגר" ומפעילה דוושת-רגל. היא מפסיקה וניגשת לפתוח לו. לבושה חלוק בד לבן, פשוט. שערה השחור פרוע כמו במכוון. פניה גדולות, כהות. לאף הבשרני יש תוקף גברי, העיניים קטנות ומלאות חיים.
"היכנס," היא אומרת. "מה קרה לך? נפצעת?"
"שום דבר. שריטה קטנה. אף אחד לא ניסה להרוג אותי. עדיין."
"זה מסוכן שיראו אותך. מדוע אתה ממשיך לבוא? הבטחת שלא..."
"אני רוצה לראות את הקטנה. היא בתי? לא?"
"ששש... הגדולה כבר מבינה, ואולי עוד לא נרדמה. כל פעם שאתה בא אתה מסכן אותנו, ומסכנות הילדות..."
"ויוי..."
"למה לך אותי, דניס? אני סתם תופרת ועושה ניקיון מזרחייה – ואתה גבר נהדר ואומרים שאפילו לורט מאיירסון העשירה רוצה אותך, אבא שלה יכול לשלוח אתכם לאנגליה..."

*
"ברווז-הבר מופיע אצלנו בחורף במקומות שיש מים, אגמים, נחל, ביצות או שלוליות. הנוצה שחורה ויפה, ויש גדולים עם נוצות לבנות. את היונים צדים באוויר או על גג או על הקרקע, זה תלוי כמה הלהקה צפופה ולפעמים ירייה אחת מפילה כמה יונים.
"את השועל לא כדאי לצוד בקיץ, כי העור שלו אז עלוב מאוד, אבל בחורף השערות נעשות ארוכות ויפות. הצבע שלו חום. הבטן של הזכר אפורה. קשה לצוד שועל, כי הוא חופר את המאורה שלו במקום נסתר. הוא גם ערמומי מאוד. אחרי שהוא בורח רחוק מטווח הירייה שלך, הוא עומד ומביט אליך. נותן לך להתקרב אליו קצת, וממשיך לרוץ. אני ראיתי שועל מחייך.
"חברים, אתם יודעים, בקיץ שעבר ישבתי על שפת הירקון וראיתי בגדה ממול שועל חופר ברגליים ועוקר בפה קנה של קש. הייתי מוסתר והוא לא ראה אותי. חיכיתי לראות מה יעשה. הקנה בפה, ירד לאט למים. כמה שיותר ירד, קפצו מהפרווה העלובה שלו פרעושים למעלה, כמו על אי. בסוף, כשנשארו כולם כמו נחיל שחור על הזרבובית שלו, צלל רגע ונשם דרך הקש שהחזיק בפה, ושנעשה שחור מרוב פרעושים. אחרי רגעים אחדים עזב את הקש ויצא מהמים נקי."

*
לאסם שבקומה השנייה נכנסת צפרירה ישראלי היפה, מלווה בספקי, הבחור שרפי שלח ללוות אותה בלילה מרמות-הצופים ליוספיה.
"אני בכלל במקרה פה. הייתי צריכה להיות בחזרה של מקהלת הפועלים עם שלמה קפלן בחובבי-ציון. איפה רפי?" היא שואלת.
"עוד מעט יבוא. הוא אצל קפלן."
"איזה קפלן?"
"זה קפלן האחר, מההגנה. צפרירה, שירי לנו." מפציר בה הבחור.
"שירה, צפרירי לנו." מתלוצץ בחור אחר.
היא מתיישבת בפינת האסם על השמיכה של רפי, הפרושה על חבילת חציר כבוש שהתפזרה, ושרה בקול צלול ושקט, שאינו נשמע בחוץ, את שיר העמק הנישא לאחרונה בפי כל:
"פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי, היום אשרוף שרידי הליל, בלהבות, של מכאובי..."
מן האורווה שמתחת לרצפת העץ מלווים אותה מדי פעם קול זירור של סוס, צהלה קטועה ורקיעת פרסה בודדה. ריח החציר הטוב נאבק עם הריחות העולים מלמטה, מהאורווה. הבחורים מלווים אותה בזמזום הפזמון החוזר:
"היד חורשת, הדם גועש, צבעי הקשת, עלו באש. אור, אור, אור, אור, כל העמק הוא שיכור, הגלבוע, מתנשק עם התבור..."
"איך את יודעת לשיר כל-כך יפה?" שואל ספקי, השרוע בתוך החציר.
היא צוחקת בקול צלול. "המנצח שלמה קפלן צוחק עלינו: 'מה קורה לכם? כל זמן שאתם שרים מדויק, אמיתי, ומהלב – הזמרה שלכם לא מתרוממת. היא צולעת וקרה. היא פאתטית. ורק כשאתם מזייפים, אבל בצורה רצינית, בכוונה, ולא בגלל חוסר-כשרון – המקהלה שלכם מתחילה להישמע מושלמת, ממש וירטואוזית.' – אתם פשוט לא מרגישים איך שאני מזייפת כל הזמן, זה בשביל לצבוט את הלב, ספקי, כדי שתאמינו לי..."
"ואללה צפרירה, איך שאת מדברת אלינו – כמו ספר!"

*
אחר-כך אני מדלג במחשבותיי לדודי אלכסנדר. לאחר עיגולי הסלק בחומץ והדג הממולא, שעשוי מפרוסת האק-פיש, או ים-פיש, דג ענק שמביאים לשוק הגדול מים-יפו, ואימא קוצצת אותו עד דק בקופיץ – חשה אחת האחיות ההודיות ברע. היא מחווירה. פניה ואצבעותיה מקבלות גון של עשן בהיר, והציפורניים נטולות חיים, כעשויות שנהב עתיק.
דודי אלכסנדר, מטפחת לצווארו כדי שצווארון-חולצתו יישאר נקי תמיד, מלווה את האחות ההודית אל חדר-השינה של הוריי, וסוגר אחריהם את הדלת. השניים אינם חוזרים למרק הצח העשוי מעצמות, עם אטריות-בית מקמח כהה, שאימא מייבשת על ציפה לבנה בשמש, בחצר. גם לא למנה העיקרית שהתחלנו לאכול – גוזלי יונים ממולאים בורגול, מהשובך שלנו. סבא מחייך אל תוך זקנו הלבן ואומר משהו ביידיש. מה אגיד לכם? אני חושב שמכל דודיי הוא הכי אוהב את בנו אלכסנדר, שמעשיו מזכירים לו כנראה את ההרפתקאות שלו בנעוריו עם השיקסות, בנות הכפר, בכרמים שליד אגם בלטון.
"אורי," אומרת אימא, "קום תגיד לדוד שלך שהמרק שלהם מתקרר!"
ואילו אבא יושב קודר וביקורתי.
אני יורד מעל כיסאי ופונה לחדר-השינה. פותח מעט את הדלת ורואה באור החלש של מנורת-הלילה את האחוריים המקפצים של דודי אלכסנדר. פשוט תחת לבן. הוא מצייץ, ומתחתיו שוכבת האחות הרחמנייה מהודו ונאנחת. אני סוגר בחשאי את הדלת וחוזר במסדרון לחדר הגדול, שבו יושבים כולם סביב השולחן ונוברים בגוזלים הממולאים, שכמעט אין עליהם בשר.
"אמרת לו?" שאלה אימא.
"תיכף יבואו," אני עונה על דעת עצמי, ומוסיף: "אני חושב שהאחות מהודו מתגעגעת מאוד למשפחה שלה כי היא..."
שארית הנר כבה באחד משני הפמוטים. בחדר, הסגור היטב בגלל ההאפלה, עולה ריח רע מן הפתיל המעשן. איני מספיק להסביר את דבריי, כי השניים חוזרים לשולחן. האחיות מחייכות זו אל זו, והאחות ששכבה תחת דודי אינה ממשיכה לאכול אלא צוחקת בהקלה, והסומק הכהה חוזר בהדרגה ללחייה.
"היא מרגישה קצת בחילה." מתנצל בשמה דודי אלכסנדר וממשיך כדרכו בדקלום פתגם צרפתי, ומתרגם אותו מיד בשבילנו: "הקיבה היא שמחוללת מהפכות בעולם! – כך אמר נפוליאון."
לדודי אלכסנדר אין השכלה מסודרת, כי סבי אסר על בניו ללמוד יותר מדי פן יחדלו להיות איכרים, אבל דודי שומר בזכרונו שפע של פתגמים, אנקדוטות וקטעי שירים צרפתיים, ממה ששינן בבית-הספר, ומתאים אותם לכל הזדמנות, וגם גרמנית קלט קצת, בסמינר למורים בירושלים.
פתגם נוסף של נפוליאון – "בשדה הקרב של האהבה – הבריחה היא הניצחון!" – משמש אותו כאשר הוא מספר איך נמלט מן הפיתויים של גברת מ. הידועה, שבעלה שירת כמתורגמן בצבא הבריטי באלכסנדריה ואימהּ היתה מטריסה, מאהבת, של ג'אמל-פאשה הקטן במלחמת העולם הראשונה. גברת מ. כפתה על דודי ללוותה ערב אחד מקולנוע "סהר" שברחוב פינסקר אל ביתה. והסיפור כך התגלגל: היא מבקשת ממנו להיכנס, ודודי אלכסנדר אינו יודע כיצד להסתלק מבלי להעליב אותה. לבסוף הוא תופס בבטנו ומתעוות מכאב. "אני חושב שיש לי שלשול נורא," הוא מכריז באוזניה ועוזב אותה במרוצה – אף כי, ואולי דווקא בגלל החיפזון – עוד בטרם שב בעלה מאלכסנדריה היא יולדת את בן-דודי החורג איז'ו, שהוא דומה לי אבל קצת מפגר.
לעיתים מצליח דודי אלכסנדר להשחיל לסיפור את הפתגם של וולטר, האומר שהחקיין דומה לקיבה מקולקלת, הפולטת את המזון כשם שהיא קולטת אותו.
לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי.

*
יתוש בודד סובב בחדר בזמזום מעצבן. הרשת החוצצת בין החלון לתריס לא הצליחה למנוע את כניסתו. לורט מאיירסון השמנמנה צועדת הלוך ושוב בחוסר מנוחה. מהחלון נשקפת עלטה גמורה, המסתירה את הפרדס ואת שדרת הברושים המגינה עליו. ריח החלב עולה מלמטה, מקומת המחלבה שבה עומד הַסֵּפָּרַאטוֹר, המצנן את החלב ומפריד ממנו חלק מהשומן לחביצת שמנת וחמאה.
לורט מתיישבת ליד שולחן-תמרוקים, מול ראי. היא מעווה פניה כבלתי מרוצה מדיוקנה, ומתחילה לסרוק את שערה הארוך. שדיה גלויים-למחצה, עורם בהיר, דק וחלק, הם נפוחים מאוד. היא מחזיקה אותם בכפות ידיה כמו בגביעים ואומרת לבבואתה שבראי:
"אני אוהבת לרקוד, אני אוהבת לרכב – טיטים, טיטים שלי, די, די, אל תגדלו לי יותר, בבקשה..."
היתוש טס במעגלים מעל ראשה. היא קמה בהחלטה פתאומית, פושטת את כתונת-הלילה, מעלה על רגליה, במאמץ עיקש, מכנסי-רכיבה בצבע חאקי-כהה. לובשת חולצה משובצת. נועלת מגפי-עור בעלי דורבנות, ויורדת למטה, לחצר. בחשכה הכבדה היא עושה דרכה לאורווה אשר בקומה התחתונה, בבניין ממול. לכל הבתים בחצר הטירה של אחוזת יוספיה שתי קומות בלבד, גגותיהם מקורים רעפים ובראש כל גג, לאורכו, ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג. הקירות החיצוניים של הבניינים יוצרים חומה גבוהה, רצופה, המחברת גם את הרווחים שביניהם, כמבצר נגד התנפלות או סתם גניבה.
בכניסתה לאורווה מדליקה לורט נורת-חשמל חשופה, מנוקדת חריוני-זבובים. רגע נדמה לה שמן הפתח בתקרה בוקע שיר, אך הקול נפסק. היא ניגשת אל הסוס החום החביב עליה, אמוץ, משעינה ראשה אל צווארו, מלטפת את ראשו ומדגדגת תחת לסתו.
רגעים אחדים היא עומדת. בוכה בלא קול. לבסוף, כאילו קיבלה החלטה קשה, היא משליכה אוכף על גב הסוס, מתקינה את הרסן והמושכות, מתירה אותו מתאו שבאורווה ויוצאת עימו בצעדים שקטים החוצה.
כאן היא עולה על הסוס ודוהרת בתוך הריבוע של החצר הרחבה, החשוכה, שבאמצעו מגדל הבטון של בריכת המים. היא דוהרת סביב-סביב, כמו בזירה. ואז פותח למענה מישהו את שער הברזל הגדול בחריקה, והיא פורצת על סוסה החוצה, אל מרחבי שדות אפלים ולאורך גושי פרדסים משחירים.

*
כרמלה, בעיניים עצומות, נושמת ריח של חאקי וטבק של מקטרת וזיעת גבר ועור מצוחצח של נעליים וחגורה. הריח מתקרב אליה. היא שוכבת עם אחותה הקטנה במיטה אחת, ליד הקיר. שערן הזהוב מתערבב על הכר, אך בעוד שלכרמלה פני מלאך, ירשה הקטנה את תווי הפנים הפשוטים והבולטים של האם.
היד הגברית, שעירה, זרה, מלטפת קלות את פניה של אילנה. היד כה קרובה, מהססת רגע, ונעלמת. אחר גוחנים הפנים, ולשלל הריחות הגברי נוסף סבון-גילוח, ונשמעת נשיקה קלה על מצחה של הקטנה.
"היית רוצה שהגדולה תהיה ממך, דניס?" לוחשת ויוי ומטעימה את "הגדולה". "תאכל משהו? תשתה?"
מורטון מסרב. הוא ניגש לדלת ופותח אותה, ויוי מלווה אותו. האור כבה. הדלת נסגרת. אך האורח אינו בחוץ אלא חוזר עם ויוי למיטתה. פרפור בגדים. לחישות. המיטה חורקת. נשמעות גניחות חנוקות.
"דניס חונק את אימא? לא. הוא עושה לה עכשיו את הדבר הזה, שממנו נולדה אילנה. שאותו ניסה לעשות גם לי לפני ימים אחדים עמירם גרין הנייק," מהרהרת כרמלה.

*
לאט-לאט מתפזרים האורחים לבתיהם. בקפה לוצי נשארים רק חברי החוג המוסיקלי של כפר-מאהלר, בהם ולטר שיינקראוט אדום הפנים. כף-ידו של ולטר, שנחתכה, חבושה עדיין. האור בחצר כבה. החברים נכנסים לטרקלין הצר ועמוס הרהיטים של השטרנבאכים. הנזי נושא על ידיו את הפטפון. סוגרים תריסים. מתחילים לשמוע בשקט את צלילי הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר. חברי החוג מאזינים בריכוז עילאי. מרשים לעצמם לכחכח בגרון ולשאוף כמה לגימות-עשן רק בהפסקות שבהן מחליפים תקליט. על המזנון תמונת גלוייה קטנה, בשחור-לבן, של המלחין – במשקפיים עגולים ודקי-מסגרת, שבהם הוא נראה דומה למנהיג הציוני שנרצח – חיים ארלוזורוב.

*
שקט. בצריף החשוך נשמעת רק הנחרה הקלה של ויוי. מוסיקת הריקודים מהחצר של קפה לוצי כבר פסקה. מורטון קם, מתלבש ויוצא בצליעה, בחשאי. כרמלה חומקת מבעד לחלון כרוח לבנה, רצה יחפה בצעדים קטנים בחול הרך, הפריך, החם עדיין, וכורכת את זרועותיה על צווארו של סרג'נט מורטון:
"תהיה לי אבא, דניס, אבא פרטי שלי?"
מורטון חש בגופה הרך, בפקועי שדיה הנלחצים אל חולצתו הקשה, מתחככים בו, ואינו יודע מה לומר.
"תחזרי לישון, כרמל, די..."
"מדוע אתה אומר לי כרמל?"
"ככה השם שלך באנגלית."
"תגיד עוד פעם."
"כרמל."
"עוד פעם, אבא." היא נלחצת אליו.
"כרמל, לא, אני לא," הוא מפציר בה, "די, ויוי תכעס. כל זמן שאוכל לדאוג לאילנה, אדאג גם לך."
"אבל לה יש לפחות אבא, ולי, שום דבר."
"אני אדאג לך, אני מבטיח," הוא מלטף קלות את שערותיה הבהירות, שריח סבון-הקרבול של חפיפת-הראש עומד בהן עדיין, נלחם בדחף לגעת, כמו לא-בכוונה, בחזה הזעיר.
"גם אתה כמו ג'ו מאיירסון, סתם מדבר, אבל מי אבא שלי? אף אחד לא רוצה אותי באמת, אף אחד לא ידאג לי, אתה רע, רע, רע, אבל תדע לך שאותך יהרגו בסוף, מורטון! – " היא נושאת אליו את ראשה, הולמת באגרופיה על חזהו הרחב, ומיד מרפה ממנו וטופפת בחול חזרה לצריף, רוח לבנה נבלעת בחשכה, כאילו לא היתה.
"כרמל..."
לאחר שהיא נעלמת, הוא צולע בדרך החול אל מכוניתו החונה בכניסה לכפר-מאהלר.

המשך הפרק יבוא