כאשר החל גוש אמונים את המאבק להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון, עמדו מולו אנשי שמאל – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ועוד, עם הקריאה: לכו לגליל ולנגב. אני מזכיר בעיקר את הגורמים האלה, כלומר אלה שהתנגדו אפילו להתיישבות בבקעת הירדן וצפון ים המלח, הגולן וסיני, שאותה הובילה באותם ימים ממשלת המערך, בהתאם לתוכנית אלון. גם המסר של השמאל היוני ביותר לגוש אמונים נאמר בשם הציונות וההתיישבות, והמחלוקת היתה איפה נכון להתיישב. נאמר לאנשי גוש אמונים שאת רוח החלוציות וההתיישבות שלהם עליהם להפנות לגליל ולנגב שבהם ההתיישבות היהודית דלילה ואנו עלולים לאבד אותם.
המילה הגסה "ייהוד הגליל", רחמנא ליצלן, לא צמחה בחוגי הימין, רחמנא ליצלן; לא מכון שילה, רחמנא ליצלן, הגה אותה ולא בנצי ליברמן, רחמנא ליצלן יזם אותה. היעד הלאומי של ייהוד הגליל צמח בבית מדרשה של תנועת העבודה, של ממשלות תנועת העבודה, של מנהיגי תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות העובדת. נושא הדגל של ייהוד הגליל היה ראש הממשלה לוי אשכול. לוי אשכול הוא האדם שקידם את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונית. בשנות החמישים הוא הקים מאות יישובים, במסגרת תפקידיו כשר החקלאות ושר האוצר, שלצידם הקפיד להמשיך בתפקידו כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. רק כשנבחר לראשות הממשלה, ב-1963, ויתר על התפקיד בסוכנות. אך גם כראש הממשלה, הוא ראה כאחד מתפקידיו המרכזיים את עידוד וחיזוק ההתיישבות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הוביל את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, אך עם כניסתו לתפקיד, הוא בעיקר דחף את ההתיישבות בגליל.
ב-1964, שנה אחרי בחירתו, הוא הוביל ביד רמה את המשימה הלאומית שאותה הגדיר "ייהוד הגליל". התוכנית הלאומית נקראה סו"ס. ראשי תיבות של סוף סוף. המסר היה, שלמרות העלייה הגדולה אחרי קום המדינה והקמת מאות יישובים, לא הצלחנו עד כה לייהד את הגליל ולהפוך אותו לחבל ארץ ציוני עם רוב יהודי מוצק, ולכן על מדינת ישראל להעלות סוף סוף את היעד של ייהוד הגליל על ראש שמחתה.
ממשלת אשכול קיבלה את ההחלטה ותיקצבה אותה. לב התוכנית היה הקמת עיר יהודית, כרמיאל, במרכז הגליל, סלילת כביש שיחצה את הגליל מצפון לדרום, הקמת גוש התיישבות באזור בירנית, גוש התיישבות נוסף בתפן וגוש התיישבות במשגב.
ואכן, כבר באותה שנה (!) במהירות שיא המבטאת את נחישותה של ממשלת אשכול, שכללה גם את מפ"ם, לקדם את התוכנית ולייהד את הגליל. גם החלה סלילת כביש חוצה הגליל. אולם התוכנית הגדולה להקמת שלושת גושי ההתיישבות נעצרה בשל המיתון הגדול, ולאחר מלחמת ששת הימים הממשלה הפנתה את עיקר מרצה ההתיישבותי לקביעת עובדות חדשות בגולן ובבקעת הירדן, כדי להבטיח את הישארות חבלים אלה בידי ישראל.
אולם גם כאשר השמאל הציוני נשא את עיניו לגולן ולבקעה, הוא לא שכח את מחויבותו לייהוד הגליל.
ממשלת רבין הראשונה הרימה אף היא את דגל ייהוד הגליל. בתקופתה הוחלט, לנוכח הקושי לגייס מתיישבים להתיישבות חקלאית, על צורת התיישבות חדשה – כפ"תים, כפרים תעשייתים, שבאמצעותם ניתן יהיה למשוך צעירים לייהד את הגליל. ממשלת רבין החלה להקים את גוש שגב והקימה את היישובים שגב, עצמון ויעד. ב-1976, הוביל רבין תוכנית חדשה לייהוד הגליל, באמצעות הקמת חמישים יישובים יהודיים חדשים בגליל. רענן וייץ, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, איש המערך, הכריז: "על המטרה הזו, ייהוד הגליל, יש צורך להצהיר בגלוי ובפומבי... אין אנו מחויבים להסתיר מפני איש כי אזור כמו הגליל, שיש בו רוב גדול לאוכלוסייה הערבית, הוא נושא לדאגה לישראל, ומוסדותיה יפעלו לייהד את הגליל."
מי שיישמה את התוכנית, אך באופן חלקי, היתה ממשלת הליכוד, בתוכנית המצפים בגליל שאותה הוביל שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון. המערך שבאופוזיציה, שנאבק נגד מגמות ההתיישבות ביו"ש שהובילו שרון וממשלת בגין, בירך על תוכנית המצפים, שהתאימה להשקפתו.
מה קרה שפתאום בעיני אנשים רבים בתוכנו ייהוד הגליל הפכה למילה נרדפת לגזענות, ללאומנות, לפשיזם, לימין, לנתניהו, לבן גביר וסמוטריץ' – כפי שקראנו במתקפת המודעות והמאמרים בגיליון האחרון של "זמן קיבוץ" האחרון, בעקבות השתתפותו של מזכ"ל התנועה ניר מאיר במפגש שעסק בצורך להציל את הגליל ולהביא מיליון מתיישבים יהודיים לגליל? איך זה שדווקא פעולתו של ניר, התואמת את ההיסטוריה ואת האידיאולוגיה של תנועת העבודה, של ההתיישבות העובדת של התנועה הקיבוצית מראשיתה, מוצגת כאובדן דרך וגורמת למתקפה פרועה כזאת? איך, שעה שההתיישבות בגליל ובנגב מתמודדת לאורך שנים עם הטרור החקלאי, כל התוקפים התעלמו מכך לחלוטין, בהתנהגות של בת יענה. האם הם אינם מבינים שאי מתן מענה לטרור החקלאי ולאובדן הריבונות והמשילות בנגב ובגליל וההתעלמות ממצוקת היהודים בחבלים הללו, הם שיצרו את הוואקום שאותו תפס הדמגוג הפשיסט בן גביר, שיצר מקסם שווא של היותו השריף שיעשה סדר?
רק לפני חודשיים מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה בקושי נכנסה לכנסת ואילו מפלגות הימין הרדיקלי זכו להצלחה גדולה. האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש רעיוני בתנועת העבודה, לבחון מה קרה? איך ומדוע תנועת העבודה שהקימה את המדינה ויישבה את הארץ נדחקה לשולי השוליים? עד היום שמעתי רק חשבון נפש עסקני מן הסוג של כן או לא להחליף את מרב מיכאלי והאם היה נכון שמפלגת העבודה ומרצ תרוצנה יחד והאם יאיר לפיד שתה את הקולות וכו'? שום חשבון נפש רעיוני, הבודק לעומק איך תנועת העבודה ירדה מכל נכסיה?
המתקפה הפרועה על ניר מאיר והגינוי הגורף של רעיון יישוב הגליל וייהודו, מצביעים על נחישות להמשיך ולהתחפר בשגיאות ההיסטוריות שהובילו את תנועת העבודה עד הלום. הם מעידים על הנחישות להתחפר באובדנה של תנועת העבודה, עד וידוא ההריגה שלה.

2. מהפכה משטרית
שלטון הרוב הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב. הרוב לא תמיד צודק, אבל אין דרך טובה יותר לקבל החלטות באופן שכלל הציבור, כולל המתנגדים להן, יוכל לחיות איתן, מאשר "אחרי רבים להטות."
אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אך דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. גם לינץ' הוא שלטון הרוב. הרוב עושה למיעוט מה שהוא רוצה. דמוקרטיה אינה לינץ'. דמוקרטיה אינה דמוקרטיה אם אינה מגנה על המיעוט ועל זכויותיו. דמוקרטיה מחייבת הגנה על זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה מחייבת חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש התארגנות, חופש תנועה, חופש דת. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לבטל את חופש העיתונות, למרות שהוא רוב. החלטת רוב המבטלת את חופש ההתארגנות, אינה דמוקרטית. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק ושוויון בפני החוק. אם לא הכול, מהנשיא וראש הממשלה ועד האזרח מן השורה, שווים בפני החוק; אם המנהיג עומד מעל החוק – זו אינו דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר במנהיג וגם אם הרוב רוצה שהמנהיג יהיה מעל החוק.
כיוון שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, יש בה מנגנונים שנועד לצמצם את כוחו של השלטון. ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון (1834-1902) כתב את האימרה המבריקה: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." דמוקרטיה אינה מעניקה לשלטון כוח מוחלט, למרות שהוא מבטא את רצון הרוב. מלבד כפיפותו של השליט לחוק, הדמוקרטיה מבוססת על מנגנון של הפרדת רשויות. הפרדת הרשויות מצמצמת את כוח השליט, בכך שיש עוד שתי רשויות שלטון שאינן תלויות בו – הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ההפרדה בין הרשויות אינה מוחלטת ויש איזונים ובלמים בין הרשויות. רשות שופטת עצמאית וחזקה, שאינה כפופה לשלטון, שמבקרת את השלטון, שמוסמכת להגן על האזרח ועל המיעוט מפני השלטון, היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. מדינה שמערכת המשפט שלה חלשה ואינה עצמאית אינה דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר בשלטון וגם אם השלטון מבטא את רצון הרוב.
במדינת ישראל, הפרדת הרשויות לקויה. פורמלית, הממשלה כפופה לכנסת. הכנסת מעניקה לה אמון או שוללת אותו ממנה. אבל בפרקטיקה, הממשלה שולטת בכנסת. כך היה מאז קום המדינה, אך הדבר הקצין מאוד בשנים האחרונות. דוגמה מוחשית לכך, היא בחירת יו"ר הכנסת. למעשה, מי שבחר את יו"ר הכנסת הוא ראש הממשלה. בסבב חלוקת התיקים בין בכירי מפלגתו, הוא בחר באוחנה ליו"ר הכנסת. אוחנה, כיו"ר הכנסת, מחויב לו. למעט שני מקרים בתולדות המדינה, תמיד יו"ר הכנסת היה מועמדו של ראש הממשלה. אך עד יריב לוין, כל יו"רי הכנסת, מרגע שנבחרו לתפקידם, שמרו על רמה מסוימת של ממלכתיות וכשצריך היה, עמדו מול ראש הממשלה והגנו על כבודה וריבונותה של הכנסת. ע"ע ריבלין ואדלשטיין. היום ברור שיו"ר הכנסת הוא עושה דברו של ראש הממשלה לכל דבר. בעבר, על הצבעות מסוימות הוחלט להטיל משמעת קואליציונית. היום, המשמעת הקואליציונית מוטלת תדיר, על כל ההצבעות. אין שום חופש לח"כ בהצבעות בכנסת. על כל סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. ועדת השרים לחקיקה, היא המקום שבו מוחלט אלו חוקים יעברו ואלו לא. נדירים ביותר המקרים שבהם הכנסת מחוקקת חוק שלא אושר בוועדת השרים.
במציאות שבה הממשלה שולטת ברשות המחוקקת – קיומה של רשות שופטת עצמאית וחזקה, המסוגלת להגן על המיעוט והאזרח מפני החלטות הממשלה והכנסת, ששומרת על כך שהממשלה והכנסת לא תפעלנה בניגוד לחוק, הוא הכרחי. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי. לאורך שנים מתחתי ביקורת, גם בבמה זו, על האקטיביזם השיפוטי, על המישפוט, על "הכול שפיט", על "מלוא כל הארץ משפט". תמכתי ברפורמות במערכת. אבל מה שהממשלה, בהובלת שר המשפטים, מנסה לחולל היום, זו לא רפורמה, אלא מהפכה משטרית, המנטרלת את הרשות השופטת מעוצמתה ומנסה להפוך אותה לשפחה חרופה של הרשות המבצעת. וכאשר בראש הרשות המבצעת עומד מנהיג אוטוריטרי, ועוד כזה שעומד כעת למשפט ולכן הוא מגויס כל כולו למלחמה נגד מערכת המשפט – המהפכה עלולה להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לארדואנוקרטיה.

משמעות הרפורמה היא השלטת הממשלה על מערכת המשפט
השיטה הישראלית לבחירת שופטים היא הטובה בעולם, כי יש בה איזון בין הרשויות והשלטון אינו בוחר את הרשות השופטת. בעבר היתה בעייה הפוכה – אפשרות של השופטים עם נציגי לשכת עורכי הדין ליצור בלוק המבטיח רוב אוטומטי מול נבחרי הציבור, כאשר יש הסכמה ביניהם. הבעייה הזו נפתרה בתיקון שהוביל לפני שנים אחדות גדעון סער, המחייב רוב של 2/3 מהוועדה בבחירת שופטים לבית המשפט העליון. ההחלטה הזו מחייבת להגיע להסכמות רחבות בין נציגי המערכת הפוליטית והשיפוטית ובכך היא מאזנת את כוחו של כל אחד משני אגפי הוועדה. בעבר היתה גם בעיה של מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון, שכמעט כולו הורכב משופטים אקטיביסטיים. בהובלת שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, בית המשפט היום מאוזן למדי בין אקטיביסטים ושמרנים. אך ראה זה פלא, גם השופטים השמרנים שופטים על פי חוק ואינם עושי דברו של השליט. את זה רוצה לשנות יריב לוין.
הצעתו להביא לרוב מוחלט של הפוליטיקאים מן הקואליציה, נועדה להבטיח, בשם "רצון הרוב" שהשופטים יהיו נאמנים לבוחריהם, כלומר לממשלה. 2/3 מהנציגים יהיו נציגי הממשלה והכנסת הכפופה לה, למעשה. בנוסף לכך יהיו שני "נציגי ציבור" שיבחרו בידי שר המשפטים, כלומר נציגי השלטון. כך יובטח שהשלטון יבחר את מי שרצויים לו לשופטי בית המשפט העליון. למעשה, יריב לוין רוצה למנות לבית המשפט העליון בובות, כי בעיניו השופטים השמרנים, הפוסקים על פי חוק הם "ססמולנים" ר"ל. רצונו שנשיא בית המשפט העליון יבחר בידי הכנסת (רעיון שטרם הוצג בשלב א' של המהפכה), נועד לגרום למצב שראש הממשלה, למעשה, יבחר את נשיא בית המשפט העליון, והוא יהיה מחויב לו. ושופטי בית המשפט העליון בפסיקותיהם, יפזלו לרצונו של ראש הממשלה, שיבחר מתוכם את הנשיא.
הצעתו לפסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים, משמעותה ביטול הבקרה המשפטית על החקיקה, כיוון ש-61 הוא הרוב האוטומטי של השלטון. כך יוכל השלטון לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה, ובית המשפט לא יוכל להתערב, כי הרוב האוטומטי יבטל את החלטתו. וכאשר מדובר בשלטון הנוכחי, ברור שהרוב האוטומטי יתייצב להתגבר על כל ביקורת שיפוטית על החקיקה. זאת, כאשר עצם היכולת של בית המשפט לבטל חוק של הכנסת, יהיה ברוב קיצוני – לוין לא נכנס במסיבת העיתונאים לפרטים אך ידוע שתוכניתו מחייבת הרכב של 15 שופטים וברוב של 80%. גם לדעתי צריך להידרש רוב מיוחד בקרב השופטים לביטול חוק. לדעתי, נכון שיהיה זה רוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות. וניתן יהיה להתגבר על ההחלטה ברוב של לפחות 70 ח"כים, אולי אפילו 75 ח"כים. על פי ההצעה של לוין, היכולת לבטל חוק הופכת לכמעט בלתי אפשרית, אך גם במקרים הקיצוניים שבהם הדבר ייעשה, הרוב האוטומטי יבטל זאת.
הצעתו של לוין לבטל את עילות הסבירות, תום הלב והמידתיות, הופכת את השופטים לרובוטים ולמעשה מבטלת את היכולת שלהם לשיקול דעת. המושג IT'S NOT DONE, או "לא יעשה כן במקומנו" לא קיים באמת בישראל. בית המשפט מפעיל שיקול דעת לגבי הסבירות של ההחלטות, כדי לרסן את כוחו של השליט ולא לאפשר לו לקבל החלטות דורסניות, קיצוניות, שאינן סבירות.
הצעתו לבטל, למעשה, את תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שתפקידם להבטיח שיפעלו על פי חוק, והפיכתם למעין עורכי דין פרטיים של השרים (בטענה האורווליאנית שהיום, כביכול, היועמ"שים מחליטים על פי עמדתם הפרטית), נועדה להעמיד את השלטון מעל החוק, כך שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו.
כל הרעיונות הללו הם סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית. העובדה שהם מובלים בידי ממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים; שהצעד הראשון שהיא עשתה, עוד טרם הקמתה, הוא שינוי חוק יסוד בחקיקה פרסונלית, שנועדה לאפשר לעבריין סדרתי לחזור לממשלה, שהשר אחראי על משטרת ישראל הוא בעל עבר פלילי שכל חייו התכתש עם החוק, עם משטרת ישראל ועם כוחות הביטחון ובחקיקת בזק קיבל למעשה גם את סמכויות המפכ"ל – כל אלה מהווים איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית.
כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להתעורר ולהיאבק נגד המגמה המסוכנת הזאת.

3. צרור הערות ‏8.1.23
* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.
אבל הבעייה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.
מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.

* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?
קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות. למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו. הביקורת שלי היתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.
היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.

* רפורמה בהסכמה – הצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר. סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.

* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".
הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכול נאבק נגד... הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.
וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר."
יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו. לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.

* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא היתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם. אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.

* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיניי, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עימם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית. אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.
ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.

* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".

* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי. אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השנייה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.
אגב, בעיניי הבעייה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמיתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.

* לשבת עם היעדים – ליבי ליבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.

* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכרייה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה. כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה. בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.
זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למיספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.
ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, היתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היו חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר. בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.

* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין? מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו. הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.
כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי. כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.

* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכול מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.
ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.
זו היתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.

* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פירסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים. דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".

* ביד הלשון: שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תוכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם. התוכנית אמורה היתה להוות בסיס לכל תוכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התוכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי. יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה. על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התוכנית במוטו – פסוק י"ח בפרק מ"א בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם."
בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו." הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התוכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה." ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי... הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם."
שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציוניים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.
שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה לנתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם." היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939.
כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם "השבת השחורה".
אורי הייטנר